כסף הוא אמצעי חליפין וסחר, אבל התועלת הגדולה שלו היא המידע שהוא מוסר: כל דבר שנמכר בכסף – פרה, בית, טבעת יהלום לאירוסין – עונה בדרך אגב על השאלה כמה הוא שווה לעומת דברים אחרים.
בעבר הכסף היה חפץ בעל ערך משל עצמו, והשימוש בו היה סחר חליפין אמיתי: כשמסרתי את הפרה שלי תמורת שקל כסף, קיבלתי מתכת יקרה במשקל מסוים. אבל עם הזמן הכסף נעשה מופשט; היום הוא מקבל את ערכו הודות לחוזים משפטיים ולמוסכמות חברתיות. לי ולכם אין ״כסף״ פיזי בחשבון הבנק, אלא אוסף של מידע, ספרות דיגיטליות. אנחנו יכולים למשוך את המידע הזה בשטרות, אבל גם הם לא מכילים דבר מלבד מידע: הם מייצגים ערך, אבל אין להם ערך כשלעצמם.
יש מי שמסיקים מכך שהכסף הוא פרי דמיוננו, ולפיכך כפוף לרצוננו – אנו יכולים להדפיס כמה כסף שנרצה, ולעשות ככל העולה על רוחנו בשוק. למה שלא נדפיס כסף, ונאמין בערכו? למה שלא נחליף את המטבע השליט בסחר העולמי – הדולר האמריקני – במטבע אחר, כמו היואן הסיני?
המחשבה הזאת שגויה. הכסף המודרני הוא אכן יצירה אנושית, אבל הוא מייצג מידע אמיתי, לא יצירת בדיון מנותקת מהמציאות. לכסף ולמידע שהוא נושא איתו יש חוקים וכללים, שמכתיבים מה אנחנו – מדינה, חברה, עסקים ופרטים – יכולים לעשות בהם. לכן גם השוק העולמי אינו ישות שכפופה למדינה כזו או אחרת, אלא להפך – לעיתים הוא זה שמכופף מדינה כזו או אחרת.
טורקיה ממחישה בימים אלה את כוחו של השוק העולמי מול הניסיון לשחק בכסף. האינפלציה במדינה דוהרת, והלירה הטורקית נתונה בצניחה חופשית. הסיבה לכך היא שבחודשים האחרונים חתך הבנק המרכזי של טורקיה את הריבית הרשמית, בהדרגה, מ־19% בספטמבר ל־15% בנובמבר.
המהלך מפתיע, משום שהאינפלציה בטורקיה נמצאת כבר יותר משנה בתחום הדו־ספרתי. בדרך כלל, בנקים מרכזיים של מדינות חוששים מאינפלציה גבוהה מדי, ומבקשים לדכא אותה: עלייה מהירה של המחירים פוגעת בחסכונות ובהשקעות, דוחפת את האזרחים לקנות מטבע זר, ומעודדת כלכלת מזומן בלתי מפוקחת. הצעד הראשון שמקובל לשקול כדי להאט את האינפלציה הוא העלאת הריבית, במטרה לעודד חסכנות; אבל הבנק המרכזי של טורקיה עשה את ההפך הגמור, והוריד את הריבית.
הדבר נעשה עקב לחץ מנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שמאמין שריבית נמוכה דווקא מונעת אינפלציה, ולא מעודדת אותה. לפי התיאוריה הכלכלית של ארדואן, העסקים מעלים את המחירים בגלל הריביות הגבוהות שהם עצמם נדרשים לשלם, ולכן הפחתת הריבית צפויה להוריד את המחירים. אבל לאמונות ותיאוריות אין מקום במשחקי הכסף. האינפלציה ממשיכה לטפס, והלירה הטורקית עוברת פיחות כשחוסכים ומשקיעים מוציאים את כספם מהמדינה, ומחפשים יעדי השקעה שיעניקו להם ריביות גבוהות יותר בהתחשב ברמת הסיכון.
בהדרגה, בחודשים האחרונים, הלירה הטורקית נתפסת כחלשה יותר מול מטבעות אחרים, והערך שלה יורד. ארדואן רואה בהידרדרות הלירה תוצאה של מניפולציה זרה, וטוען שהורדת הריבית שהוא מקדם היא חלק ״ממלחמת העצמאות (הכלכלית) של טורקיה״.
הוא צודק חלקית: נשיא טורקיה בהחלט נלחם על זכותה של ארצו לקבוע את המדיניות שלה באופן עצמאי, אבל מתעלם מכך שהשוק העולמי אינו נשלט בידי אף אחד. ארדואן פשוט רואה את תוצאת מאות ההחלטות של פרטים, שבוחרים להיפטר מהלירה. ככל שערך המטבע פוחת, טורקיה מוצאת עצמה תחת לחץ כלכלי גדל והולך. הכסף הוא שלה – אך היא לא שולטת בו.
