בשבוע החולף הודיעה הרשות לתחרות (לשעבר הרשות להגבלים עסקיים) שהיא שוקלת להטיל עיצום כספי – בפעם הראשונה בתולדותיה – בגין קביעת מחיר גבוה ובלתי הוגן. הצעד הזה מופנה נגד חברת MBI פארמה, משווקת התרופה "לידיאנט", המצילה את חייהם של חולים במחלה הגנטית CTX: המחלה חשוכת מרפא, ו־50 הישראלים הסובלים ממנה נוטלים לידיאנט מדי יום כדי לשרוד. מחיר התרופה – שנכנסה לסל התרופות וקיבלה ממשרד הבריאות מעמד מונופוליסטי בתחום התרופות ל־CTX בישראל – עלה פי כמה וכמה בשנים האחרונות. כעת מחירה עומד על 50 אלף שקל (או 32 אלף לצרכן) לחפיסה המספיקה לחודש ימים; "בעלות הגבוהה נושאות קופות החולים וקופת סל שירותי הבריאות", מסרה הרשות לתחרות, במסמך שבו הודיעה שהיא מבקשת להטיל על MBI קנס בסך 8 מיליון שקלים, כדי להרתיע אותה מלגבות את המחיר המופקע.
האם הקביעה של רשות התחרות שמחיר מסוים הוא "מופרז" או "גבוה ובלתי הוגן", יכולה להיות תקפה גם כלפי מוצרי צריכה כמו פסטה או שתייה קלה? ברשות התחרות אומרים שלא בקלות. "אכיפת האיסור על גביית מחיר בלתי הוגן וגבוה (מחיר מופרז) תתבצע לעיתים רחוקות ובאופן מרוסן, נוכח הכרה בעדיפות ברורה של אכיפה מוכוונת תחרות", נמסר לנו מהרשות. "שימוש רחב מדי, בלתי אחיד או בלתי מידתי במונח 'מחיר בלתי הוגן וגבוה' הוא בעל השלכה כלכלית".
הרגולטור, לפיכך, מבהיר שאינו מתכוון להתערב במחיריהם של מוצרים, אלא כאשר העוול זועק לשמיים. לצד זאת, בפני בית המשפט העליון מונחים כיום שני ערעורים שעוסקים בשאלה אם אפשר לנהל תביעה ייצוגית שבבסיסה טענת "מחיר מופרז". התביעה הראשונה הוגשה נגד תנובה, בטענה שמכרה קוטג' במחיר גבוה מדי, והתביעה השנייה הוגשה נגד החברה המרכזית לייצור משקאות קלים, והתייחסה למחיר של קוקה־קולה. התביעות הייצוגיות הן הליך של "אכיפה אזרחית", ולא צעד רגולטורי, אבל גם בבית המשפט העליון לא ממהרים לקבוע מסמרות בשאלה אם אפשר לקנוס חברה שמוכרת את מוצריה במחיר מופרז. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הגיש את עמדתו בנוגע לשתי התביעות: הוא מצדד בהכרה בעילה המשפטית של "גביית מחיר מופרז", אבל סבור שיש לנקוט זהירות וריסון באישור תביעות ייצוגיות כאלה. "עצם האפשרות לגבות מחיר גבוה מהמחיר התחרותי הוא השמן המניע את גלגלי התחרות", טען מנדלבליט, וליווה את עמדתו במבחני הוכחה קשיחים שיצמצמו את יכולתם של הצרכנים להגיש תביעות כאלה.
השאלה אם מחיר הוא מופרז או לא אינה עניין של תחושה בלבד. "אחד התרגילים הראשונים שאני מעביר לסטודנטים שלי בשיעורי כלכלה נוגע למחיר הוגן", מספר ד"ר אמציה סמקאי, שותף מייסד בפירמת הייעוץ הכלכלי "סמקאי אסטרטגיה". "אני משרטט את עקומת התמורה ואת עקומת ההיצע והביקוש, ואז מבקש מהסטודנטים להראות: איפה המחיר ההוגן? כמובן, אין דבר כזה: המחיר נקבע לפי כוחות השוק".
הביקורת של סמקאי אינה רק על חוות הדעת של היועמ"ש בנושאים הקלילים יותר של קולה או קוטג', אלא גם על העמדה הכללית של רשות התחרות. "זה בעייתי שרשות שלטונית מנסה בכליה הדלים להבין מהו מחיר 'הוגן' ומהו מחיר 'מופרז'. בלי לדבר על המקרה הספציפי של התרופה, הגדרת מחיר כמופרז צריכה להיות אירוע חריג מאוד. אפילו בעל העסק לא יודע לקבוע מהו המחיר הנכון באמת – יש יסודות רבים להתחשב בהם, כולל עלות ההון, התשואה להשקעה והפער בין רווח תפעולי לרווח סופי. גם לא ברור עד הסוף מה ההשפעה של כל אחד מהגורמים האלה בנפרד על קביעת המחיר".
איפה לדעתך בכל זאת יש הצדקה לקביעת "מחיר מופרז"?
"בחוות דעת שכתבתי לבית המשפט בתביעה ייצוגית שהוגשה נגד הבנקים, על מחיר מופרז שנגבה באמצעות ריבית בקרן לעסקים קטנים, הסברתי שהמנגנון שהמדינה בנתה שם יצר מצב לא תחרותי: המדינה הצמידה מחיר מרבי לריבית, וכל הבנקים נצמדו אליו. בעצם, המדינה עזרה לבנקים לתאם מחירים, והיכולת של הלווה לעבור מבנק לבנק ולהתמקח על המחיר נעלמה. במקרה הזה החסמים גרמו לניצול המצב כדי ליצור הפקעת מחירים, בניגוד לשוק שמאפשר תחרות על המחיר. צריך לשים לב שבדרך כלל באירועים כאלה יש חסם חיצוני שמונע תחרות, ומקורו בדרך כלל במדינה. הפתרון צריך להיות פירוק החסם שמונע תחרות ומוביל למחיר גבוה ובלתי הוגן".
