כשחוסר הריבונות ביו"ש מתנגש עם הזיהום הסביבתי

הוא עצר מגפת לישמניה בפדואל, הביא זבובים יצרניים לעמנואל, הצליח לנקות את ענני העשן משמי בלאטה ונאבק בגרמנים שרצו לערוך סלקציה לפסולת של ההתנחלויות. איצ'ה מאיר, המנכ"ל הפורש של "איגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון", מסכם שלושים שנות מאבקים בכל החזיתות, ומשוכנע: רק ריבונות תציל את הטבע

מצד אחד, אי אפשר להתעלם מניחוח האשפה שנישא כאן באוויר. מצד שני, אי אפשר שלא להידבק בהתלהבות של יצחק (איצ'ה) מאיר, כשהוא מתהלך במפעל המִחזור החדש באזור התעשייה של עמנואל. כאן, בתוך מבנה בטון ענק שקם בלב הרי השומרון, נפתחות כעת שקיות הזבל שנאספו מיישובי הסביבה, ותכולתן עוברת טיפול חדשני בטכנולוגיות מתקדמות והופכת למקור אנרגיה. "זה היה החלום שלי", מודה מאיר, המנכ"ל היוצא של איגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון.

בתחילת נובמבר פרש מאיר מהתפקיד שהוא עצמו פחות או יותר המציא, שכנע בנחיצותו ומילא אותו בתוכן לאורך שלושים שנה. יש לומר: כל תפקיד הכרוך בשמירה ופיקוח על איכות הסביבה, יש בו מן הסיזיפיות והתסכול – ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בחבל הארץ הזה. כי קיימוּת, מסביר מאיר, משמעה לצפות פני עתיד. לפעול כדי לשמור על ההרים מפני חציבה, על הנחלים מפני טינופת, על האוויר הצלול מפני עשן ועל הצומח מפני זיהום – למען ההווה ובעיקר למען הדורות הבאים. לא לנצל את כל המשאבים כאן ועכשיו, אלא להתנהל בחוכמה. ואילו במקרה של יהודה ושומרון קשה לדבר על העתיד, כי יש אומנם ריבון בפועל, בשטח, אך כזה שעדיין חוכך בינו לבינו אם הוא נמצא כאן רק בינתיים, או מתכוון ברצינות להישאר לתמיד. ואם לא די בכך, את חבל הארץ הזה חולק הריבון המתלבט עם בני לאום נוסף, שמידת העניין שלהם בשימור הסביבה, איך נאמר, שונה משלו. זאת ועוד – מאיר עצמו הוא איש סביבתי קצת יוצא דופן, מכיוון שהוא מאמין מאוד בהתיישבות. הוא שמח ואפילו גאה לראות כאן עוד בית נבנה ועוד יישוב עולה על הקרקע, אף שהוא יודע שהמתיישבים החדשים מביאים איתם עוד ביוב, עוד אשפה ועוד מפעלים. אז התיישבות זה טוב, אבל אם אפשר עדיף בבנייה רוויה, רבת קומות.

המתקן הזה כאן בעמנואל, שנמצא עדיין בשלבי הרצה, הוא אחד המקומות שבהם החזון של מאיר הצליח במיוחד. "בחנו הרבה הצעות למפעלי מחזור, ולבסוף הגיעו אלינו זוג יזמים תל־אביבים, שרון ועודד קטקו", הוא מספר. "הם אמרו שהם רוצים להקים בדימונה וביו"ש מפעלים שיאספו פסולת מהרשויות, וייצרו ממנה קומפוסט וחשמל. הבנו שזה יכול להתאים לנו מאוד".

זה לא קרה בן לילה; הקשר עם היזמים נוצר כבר לפני שבע שנים, אך מימוש התוכנית התעכב עוד ועוד, בין השאר בשל הצורך לקבוע מחיר עבור קילוואט חשמל שמיוצר ביו"ש. "בסוף עשו העתק־הדבק ממה שקורה בכל מדינת ישראל. נו, ככה זה תמיד. לגבי כל דבר רוצים 'לבחון אם מתאים גם כאן'. מה יש לבחון? מה, ימציאו תקנים חדשים?", הוא נאנח קלות, אך מתנחם מיד בהליך שמתרחש פה מול עינינו, במפעל יוניברב פאוור.

"השלב הראשוני הוא מיון. תראי שם – לוקחים את שקית הזבל שמגיעה מהפח הביתי, ומפרידים את תכולתה. פלסטיק לסוגיו, קרטון, מתכת, מגנטים, זכוכית. כל יום יתמלאו כאן מכלים, וזה ילך לתעשייה. יהיה גם חילוץ של החומר האורגני מהפסולת, והוא יעבור לעיכול אנאירובי (פירוק על ידי חיידקים – הכ"ח). בפסולת ישראלית יש הרבה חומר אורגני באופן יחסי, כי בארץ אוכלים הרבה פירות וירקות. כאן במפעל בונים שישה תאים שבהם הבקטריות יפרקו את החומר האורגני בחום גבוה. ואז, גז המתאן שיצא מהפסולת ישמש לייצור חשמל".

"כשהייתי פקח ברשות שמורות הטבע קיבלתי הודעה שטרקטורים חוצים את תל־תיבנה. הגענו בשני ג'יפים, והעובדים סיפרו לנו שרגע לפני כן היה שם שר הבינוי והשיכון אריק שרון, ואמר להם שאם באים פקחים – שיפרקו אותם במכות. ברחנו משם במהירות"

ואחר כך יבוא עוד שלב, חדשני במיוחד, בשיתוף עם "מו"פ אריאל" – מרכז הפיתוח היושב באוניברסיטת אריאל. במפעל יוקם מעין אקווריום סגור, ובו זבובים מזן מיוחד יכלו קומפוסט ויהפכו גם הם לחוליה בשרשרת היצרנית. "כיום אין שוק לקומפוסט שמופק מהאשפה. נותנים אותו לחקלאים בחינם. לכן פותח הרעיון של זבוב שגם מחסל את החומר, וגם מייצר רימות – חלבון יקר המשמש לתעשיית המזון לבעלי חיים. יש מפעל בחירייה עם שיטות קצת שונות לטיפול בקומפוסט, עוד אחד בדרום, אבל כזה אין בארץ. זה השיא, ראש החץ בטיפול בפסולת. רק עכשיו נחשפתי לרעיון. אם זה מצליח – מה אני אגיד לך", מתרגש מאיר באמת ובתמים מהפתרון המיטבי שקורם עור וגידים דווקא כאן.

"היזמים באו עם התוכנית שלהם, והבנתי מיד שאם אצליח לחבר אותם בחוזה ארוך טווח עם הרשויות המקומיות באזור, זה יהיה כלכלי. הלכתי לכל הרשויות והסברתי שאומנם כרגע זה יעלה להן יותר ממה שהן משלמות על פינוי אשפה, אבל בעוד כמה שנים מחיר הפינוי צפוי לעלות בצורה ניכרת, ואילו המפעל מציע חוזה ל־12 שנה. עד עכשיו האשפה של היישובים הוסעה לאתר טובלן בבקעה או לתחנות מיון במרכז הארץ, וזה יקר מאוד, כי משם הפסולת מובלת במשאיות או ברכבת להטמנה בנגב. היום כבר אין מטמנות במרכז הארץ. עשר רשויות חתמו עם יוניברב פאוור, ולהערכתי זה יהיה בעתיד הרבה יותר זול מהסכומים שרשויות אחרות ישלמו עבור פינוי הזבל שלהן".

הסבריו על הפרדת חומר אורגני מזכירים לי שלפני שנים ספורות ניסה איגוד הערים בראשותו להוביל מהלך של חלוקת קומפוסטרים ביתיים לכל דורש; מעין מכלי פלסטיק ייעודיים שאליהם ישליכו התושבים את הפסולת האורגנית מהמטבח הפרטי, כדי שתשמש אחר כך לדישון הגינה. המהלך הזה, מודה מאיר, נחל הצלחה מוגבלת מאוד. "ביישובים שלנו, המודעות למחזור היא נמוכה. בכלל, הציבור שלנו נמצא בפאזה אחרת בנושאי סביבה. כתבתי על זה בעבר, וגם עשיתי על זה עבודה באוניברסיטה. אני טוען שרוב הציבור הדתי חי חיים מלאים: יש לו תפילות, יש לו מאבק ביטחוני, יש לו כבר הרבה אידיאולוגיה להילחם למענה. לכן במאבקים הסביבתיים – בחופים, במדבר וכן הלאה – לא כל כך רואים אותו. אבל בשנים האחרונות זה מתחיל להשתנות".

בהתנגדות המשמעותית להטלת מס על כלים חד־פעמיים, נראה היה שנוצרת אפילו התנגשות בין הציבור הדתי לשוחרי הסביבה.

"נכון, ולדעתי הממשלה עשתה את המהלך בצורה לא נכונה. צריך להשקיע בחינוך, לא פתאום להפיל ככה את השינוי בהחלטה מגבוה. יש כאן כוונה טובה, ובאמת חשוב מאוד לשנות את היחס לשימוש בחד־פעמי, במיוחד בציבור החרדי והדתי, אבל בואו נעשה את זה בצורה חכמה. ניצור תהליך. למשל – לא למסות מוצרי נייר, אלא רק מוצרי פלסטיק. ככה בשלב ראשון יעברו להשתמש במוצרים מזיקים פחות".

אצלך בבית יש כלים חד־פעמיים?

"יש", הוא מודה, "אבל הם נמצאים בארון למעלה, שמורים לאירועים יוצאי דופן. לימדתי את הנכדים שלא צריך בכל פעם ששותים מים, להשתמש בכוס חד־פעמית ולזרוק אותה לפח. למה לא לשתות מכוס זכוכית?"

לשמור את הנצח

מאיר (69) מתגורר בעפרה, היישוב שהוא ורעייתו מלכה היו ממייסדיו. הוא בעל תואר שני בלימודי הנדסת סביבה, וההתמחות שלו היא בנושא התמודדות עם אסונות. ב־1978 החל לנהל את מדור ניטור רעלים ברשות שמורות הטבע והגנים, תפקיד שמילא במשך 14 שנה. "עלינו לקרקע בעפרה ב־75', ובתחילת שנות השמונים התחלנו להבין – אני וכמה חברים מתוך ההתיישבות – שיש כאן משהו לא הגיוני. לא ייתכן שהשיקול היחיד כשרוצים להקים יישוב הוא אם מדובר באדמות מדינה או לא. לא היה שום תכנון אמיתי, רק 'צריך לעלות על הקרקע ולעבור את זה בשלום'. אמרנו: אנחנו הרי חזרנו לכאן, ובעזרת השם נישאר פה לנצח, אנחנו מיישבים את ארץ התנ"ך – אבל תוך כדי כך עושים טעויות. למשל, מקימים מפעלים בצד המערבי של יישוב, וכך הרוח מכניסה את העשן לבתים. או שסוללים כבישים בלי שיקול סביבתי, או שלא משקיעים מספיק בטיפול בביוב. בכל התחומים האלו לא היה אז כלום.

"זה התפוצץ בשני מאבקים באזור נווה־צוף. הראשון נגע למקום היישוב עצמו – על יער דיר־ניזאם. היו לי ויכוחים עם פנחס ולרשטיין, השכן שלי, שהיה אז ראש המועצה האזורית בנימין. אמרתי לו שלא חוכמה להקים יישוב על יער, גם אם זו אדמת מדינה. המאבק השני היה כאשר הטרקטורים שסללו את כביש חוצה בנימין פגעו באתר תל־תיבנה, הייתי אז פקח ברשות שמורות הטבע, וקיבלתי הודעה שטרקטורים חוצים את התל. הגענו בשני ג'יפים, והעובדים סיפרו לנו שרגע לפני כן היה שם שר הבינוי והשיכון אריק שרון, ואמר להם שאם באים פקחים – שיפרקו אותם במכות. ברחנו משם במהירות".

מאיר, שהבין שלא כך אמור לצמוח מפעל ההתיישבות ביו"ש, פנה לרון נחמן ז"ל, ראש עיריית אריאל. "נחמן היה היחיד מכל ראשי הרשויות שהתייחס לנושא ברצינות. הוא אמר לי: בוא נקים גוף שיכוון את הרשויות לטיפול נכון במפגעי תברואה ובמיזמי בנייה. עברנו יחד בין כל 15 ראשי הרשויות בשומרון, בבנימין ובבקעת הירדן, החתמנו את כולם, ועם החתימות הגענו לשר הפנים. באותו שלב לא כל כך האמנתי שלגוף החדש יהיה כסף, שזה יהיה רציני. לכן רק לקחתי חופשה של חצי שנה מרשות שמורות הטבע".

כך הוקם "איגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון", מקום עבודתו של מאיר לאורך שלושה עשורים. "בשנה הראשונה קיבלתי משכורת מעיריית אריאל. קלטתי שני עובדים מקצועיים, והתחלנו לעבוד. כיום איגוד הערים הוא מעין רשות שעובדת עבור ראשי המועצות. כשליש מהתקציב מגיע מהמדינה, וזה לא תמיד פשוט; שליש מגיע מהרשויות המקומיות, לפי גודלה של כל אחת ומידת המעורבות הסביבתית שלנו בה – אזור תעשייה למשל מצריך מאיתנו הרבה מאוד פעילות, ולכן הרשות שבה הוא נמצא תשלם יותר; ושליש מהתקציב אנחנו צריכים להביא. יש לנו הכנסות מכל מיני פרויקטים שאנחנו מפקחים עליהם. מפעלים שעוסקים בחומרים מסוכנים, למשל, משלמים לנו אגרה עבור הפיקוח שלנו. זו המערכת שבניתי".

הריאיון עמו מתגלגל לאורך כבישי השומרון ובין יישובי האזור, שאותם הוא מכיר כאת כף ידו. תחנתנו הבאה היא פדואל, שם נעשתה אחת הפעולות המוצלחות של האיגוד. ההצלחה הזו מגולמת בשכבה נמוכה של בטון, שנוצקה למרגלות גדר המתכת המקיפה את היישוב. "לפני כמה שנים הייתה פה התפרצות גדולה של לישמניה – מחלה שמתבטאת בפצעים לא נעימים, שקשה מאוד להיפטר מהם. היו פה המון הדבקות, בעיקר אצל ילדים, והם סבלו מזה מאוד", מספר מאיר.

מפיצי הלישמניה הם שפני הסלע, שבאותה עת שרצו בהמוניהם בתחומי היישוב. איגוד איכות הסביבה נחלץ למצוא פתרון שימנע מהשפנים לשוטט בפדואל. "נעשתה פה הרבה חשיבה מדעית־בריאותית. בנוסף לבטון, שחוסם את השפנים מלזחול מתחת לגדר, יש גם קו חשמל; הפרטים שמנסים לטפס על הגדר, חוטפים זץ. במקביל פעלנו להקטנת אוכלוסיית השפנים בתוך פדואל. שפן הסלע היה חיה מוגנת, אך שינו לגביה את החוק ונתנו אישור להקטין אוכלוסיות. הבעיה כאן נוצרה מכיוון שבמהלך הבנייה, כמו בהרבה יישובים אחרים, דחפו בעזרת בולדוזרים את קרקע ההר לכדי ערמות ענקיות, והערמות הללו הן מקום קלאסי לשפני סלע. הייתה כאן אוכלוסייה עצומה. צמצמנו אותה יחד עם המשרד להגנת הסביבה, עלינו על הפטנט של הבטון, ובשנתיים האחרונות אין כאן מקרי לישמניה".

בהר ממול, מעל מסלעות אבן ענקיות המרפדות את המדרון, משתרע היישוב הטרי לשם. מאיר מסביר כי שם כבר הקדימו תרופה למכה. "אחד התחומים שהאיגוד מופקד עליו הוא הטיפול במזיקים. דרשנו שכל סדק של מעל 15 סנטימטר בין הסלעים, ימולא בחומר. עד שלא עמדו בדרישות שלנו, לא התקבל טופס 4 לאישור אכלוס".

בתוך פדואל מציג מאיר מיזם נוסף, מסוג אחר לחלוטין: מעין ספרייה ציבורית פתוחה לכל דורש. "השתמשנו בשאריות של תקציבים כדי להקים שורה של מיזמים, והמועצה האזורית שומרון בחרה ב'גינות סיפור'. הרעיון הוא מחזור ומודעות סביבתית: יחד עם ילדי היישוב בנינו ספסלים מצמיגים ומבוץ, הבאנו תחנת אוטובוס ישנה שיצאה משימוש, נתרמו ספרים יד שנייה – ונהייתה גינה ציבורית נהדרת. בשעות אחר הצהריים מלא פה בילדים. אנחנו נתנו שישים אחוז מהסכום הנדרש, וכרגע יש גינות כאלו בארבעה יישובים".

"הסכם אוסלו דפק את איכות הסביבה. בתחום הביטחוני ישראל מצאה פתרון־לכאורה לבעיה שנוצרה עם הקמת הרשות הפלסטינית: בזמן מרדף, צה"ל יכול להיכנס גם לאזורים איי ובי, כדי לשמור על הביטחון. אז בעיניי גם איכות הסביבה היא עניין של ביטחון לאומי. החי, הצומח, הקרקע והאוויר מזדהמים, ואי אפשר לעשות כלום"

צ'ק מעיריית שכם

ההתיישבות ביהודה ושומרון – שמאיר הוא הראשון להודות כי סוגיות איכות הסביבה שכנו בתחילת הדרך במיקום נמוך בסדר העדיפויות שלה – הפכה בשנים האחרונות כמעט לנושאת הבשורה הירוקה. מספרם של מפעלי המחזור העושים את מלאכתם באזורים הללו, גבוה יותר מבכל מקום אחר בארץ. ועם זאת, גם רמת המורכבות פה היא הגבוהה ביותר. "בעולם מקובל היום לחתום אמנות והסכמים בינלאומיים שמסדירים את הטיפול במפגעים חוצי גבולות. זה נפוץ בעיקר בין מדינות שנמצאות באותה רמה סוציו־אקונומית: אם יש למשל זיהום בנהר הריין, שווייץ וגרמניה ישתפו פעולה בטיפול בו. כשיש מדינה אחת שהיא בבירור עשירה יותר מהאחרת, כמו ארה"ב ומקסיקו, הצד החזק צריך לקחת על עצמו את הטיפול במפגעים כאלה. במקרה שלנו ושל הפלסטינים זה מסובך. ראשית, לא מדובר על שתי מדינות. ושנית, אין גבול ברור. הכול קרוב מאוד, האוויר הוא אותו אוויר.

"יש לנו תחנת ניטור באריאל, ואנחנו יודעים להגיד שהאוויר של השומרון הוא מהטובים בארץ. אבל אם בכפרים מבעירים אשפה, זה מזהם את האוויר של כל תושבי האזור, יהודים ופלסטינים. אם מדינת ישראל משקיעה מיליונים במתקן טיהור שפכים באריאל, אבל בעיירה הסמוכה סלפית לא מטפלים בביוב, השפכים שלה יזהמו את מאגר מי התהום שכולנו שותים ממנו. אם אנחנו לא נעשה משהו, כלום לא יקרה. בפועל, מדינת ישראל מעולם לא החליטה מי מטפל בפסולת ובביוב של שכנינו. מהרשויות הישראליות היא דורשת הכול, אבל מהכפרים הפלסטיניים לא מצפים לכלום, גם לא מאלה שנמצאים בשטח סי".

המצב שנוצר, לדברי מאיר, הוא אבסורדי: "ראשי המועצות כאן והאיגודים הישראליים אומרים 'בואו נטפל בשפכים ובפסולת במשותף', והמדינה, בחוסר ההחלטה שלה, אומרת – 'לא, זה יהיה נפרד. אם הפלסטינים רוצים, שיגייסו כסף מהמדינות התורמות ויקימו לעצמם מתקני טיהור שפכים'. היא שוכחת שיש פערי מוטיבציה עצומים בינינו ובין הפלסטינים, אותם הביוב לא מעניין.

"וזה התסכול העיקרי שלי. אצלנו אזורי התעשייה מטופלים ומפוקחים, סכומי עתק מושקעים במתקני טיהור שפכים – אבל אנחנו מתעלמים מכך שיש פה עוד אוכלוסייה. אני טוען שדווקא משום שאנחנו מאמינים בנצחיות הנוכחות שלנו ביהודה ושומרון, אנחנו צריכים לטפל גם במפגעים של הפלסטינים".

מניסיונך, יש טעם להציע להם שותפות? הרי בכנס האקלים בגלזגו, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית תקף את ישראל בחריפות וטען שהיא המזהמת.

"נכון, שמעת את ההאשמות שלו? זה פשוט לא נורמלי. ברמה הפוליטית אין שותפות. גם כשאני מצליח לחבר יישוב ישראלי ויישוב פלסטיני לאותו קו ביוב, אסור שהמוקטעה תדע על כך. לכן זה נעשה בצורה מקומית ומצומצמת. אספר לך בנושא הזה סיפור שהתרחש לפני קרוב לעשרים שנה. יום אחד נקראתי על ידי רון נחמן ללשכתו, ושם פגשתי את ראש עיריית שכם דאז, רסאן א־שקעה. הוא מספר לנו שהאשפה של שכם בוערת במזבלה ליד מחנה הפליטים בלאטה, ותושבי בלאטה מפגינים בעיר שלו, הופכים מכוניות ומשתוללים כי הם נחנקים, לא יכולים יותר. 'קח את האשפה שלנו, אני אשלם', הוא הציע לי.

"הלכתי לאתר סילוק הפסולת טובלן, ישבתי עם ראש המועצה של בקעת הירדן, גיבשנו תנאים והחלטנו לעשות חודש ניסיון. מדי יום קלטנו לשם את הפסולת של שכם. בסוף החודש הגיע לאיגוד שליח שהביא צ'ק של עיריית שכם, לפקודת יצחק מאיר. הידיים רעדו לי. רצתי מהר עם הצ'ק לרון נחמן ואמרתי: 'מה עשית? אתה רוצה לסבך אותי?'. נחמן הסביר שהפלסטינים מבחינתם לא יכולים לשלם לגוף רשמי של המתנחלים, אז אני הייתי הפתרון – הם ישלמו לי. הוא הציע שנתעד הכול בפרוטוקול מסודר, אבל אני אמרתי שאני לא מוכן לזה. אם הפלסטינים לא יכולים למצוא דרך לשלם לאיגוד, לא יהיה טיפול בפסולת. בסוף זה הסתדר איכשהו. ישבתי לכמה פגישות בעיריית שכם, וגם אז הם אמרו לי – אסור שבמוקטעה ידעו. היום הזבל שלהם כבר לא מגיע לבקעה, הם קיבלו אתר ליד ג'נין".

יש אצל הפלסטינים גורם מקביל לתפקיד שאתה מילאת?

"היו, זה לא שאין לגמרי. למשל, במאבק שלנו נגד המטמנה שרוצים להקים בשמורת נחל מכוך, סמוך ליישוב רימונים, אנחנו עובדים מול 'איגוד ערים לפסולת רמאללה־אל־בירה'. יצא לי לדבר עם מי שעומדת בראשו. את הפרויקט בנחל מכוך מממנת גרמניה, באמצעות בנק KFW. הגרמנים רוצים להקים מטמנה רק לפלסטינים, ולא מוכנים לקלוט את הפסולת של ההתיישבות. הם לא מודים שזה בגלל שנאה אלינו, אלא טוענים שהבנק מוביל רק פרויקטים שמיועדים למדינות מתפתחות, ואנחנו שייכים לישראל שהיא מדינה מפותחת.

"כרגע הקמת המטמנה נעצרה, אבל לא בגלל ההתנגדויות הסביבתיות שלנו. המועצה האזורית מטה בנימין עתרה לבג"ץ בטענה שלא ייתכן שתהיה פה סלקציה, וגם ממשלת ישראל הצטרפה לבקשה לצו מניעה. נציג המדינה אמר לבג"ץ שהם לא מוכנים שבמקום ייקלט רק הזבל של הפלסטינים, ושראש הממשלה דאז בנימין נתניהו קיים שיחות עם אנגלה מרקל על הנושא. הגשנו עתירה משלנו נגד ההקמה, יחד עם תנועת 'ירוק עכשיו'. הטענה שלנו היא סביבתית: מדינת ישראל כבר לא מקימה מטמנות מהסוג הזה, שנחשב מיושן, ולא ייתכן שביו"ש זה יאושר. בינתיים הטענה נגד ההפרדה היא ששכנעה את בית המשפט ומחזיקה את צו המניעה, אבל הוא יתבטל עוד מעט", צופה מאיר בעגמומיות.

לא בכדי הוא טוען שהיזמים הזרים מתעבים את ההתיישבות היהודית ביו"ש, ושהעמדה שלהם כמעט אנטישמית. "במשך כשלוש שנים ישבתי בדיונים עם הנציגים הגרמנים בוועדות של המנהל האזרחי. דיברנו איתם אנגלית, אבל יום אחד לא התאפקתי ואמרתי להם 'איך פרשטה דויטש' – אני מבין גרמנית. את לא מדמיינת איך הם דיברו עלינו עד לאותו רגע, מה הם אמרו. פשוט לא יכולתי לשתוק יותר. מעבר לכך, הייתה שם גם שחיתות. הם דיברו ביניהם בגלוי על המכוניות וכרטיסי הטיסה שהם רכשו בכספים שנתרמו עבור המיזם. כשהם נוכחו לדעת שהבנתי כל מילה, הם פשוט ישבו שם בפיות פעורים. אחד מהם שאל אותי מה השם שלי באמת. אמרתי 'מאייר' – זה היה שם המשפחה בגרמניה. מאותו רגע מערכת היחסים התנתקה לגמרי, הם לא ישבו איתי יותר בדיונים. אגב, על הפלסטינים הם דיברו ביניהם בצורה גרועה אפילו יותר".

השב"כניק זיהה את השתול

אחת האכזבות שמאיר נושא עמו מכהונתו הארוכה, נוגעת דווקא ליישוב מגוריו. ליד עפרה נבנה מתקן לטיהור שפכים, אך המערכות הנדרשות טרם הושלמו, ולכן הוא אינו פעיל. גם במקרה הזה, שאלת המעורבות של ישראל בסוגיות סביבתיות פלסטיניות תרמה לתסבוכת. "היום אני מרשה לעצמי לומר בצער שבמנהל האזרחי יושבים אנשים שמעוניינים במידה רבה להעביר את הכהונה שלהם בשקט, לא לקדם עניינים, ואחת התוצאות של זה היא מה שקרה בעפרה", אומר מאיר. "בג"ץ החליט לפני כמה שנים לקבל את עמדתנו, שלפיה המתקן שהוקם יהיה מט"ש (מרכז טיהור שפכים – הכ"ח) אזורי, שיטפל גם בשפכים של הפלסטינים. למועצת מטה בנימין אסור להקים מפעל אזורי, כי המתקן יושב על שטח שהופקע בידי המדינה, ולכן המנהל האזרחי אמור לקדם את זה. אבל הם לא יודעים לעשות מכרזים למט"שים, הכול תקוע, והביוב של עפרה בינתיים מזהם את נחלי הסביבה. זה נורא. השטח כבר הופקע, מותר לבנות שם, אבל את היועצים המשפטיים במנהל לא מעניינת איכות הסביבה ולא הארץ, רק האג'נדה של 'תפיסה לוחמתית זמנית'. כמה זמנית? 50 שנה?

"הסכם אוסלו דפק את איכות הסביבה. בתחום הביטחוני ישראל מצאה פתרון־לכאורה לבעיה שנוצרה עם הקמת הרשות הפלסטינית: בזמן מרדף, צה"ל יכול להיכנס גם לאזורים איי ובי, כדי לשמור על הביטחון. אז בעיניי גם איכות הסביבה היא עניין של ביטחון לאומי. החי, הצומח, הקרקע והאוויר מזדהמים, ואי אפשר לעשות כלום בגלל ההסכם הזה. זה נורא. היחיד עד היום שהבין את הסיפור היה זאב אלקין, כשכיהן כשר להגנת הסביבה. הוא הקים צוות שכלל אותנו, והטיל עלינו להכין לממשלה 'הצעת מחליטים' עם רשימה של סדרי עדיפויות. חילקנו את זה לפרויקטים ישראליים, פרויקטים לסביבה פלסטינית ופרויקטים משותפים. בסיכום עלה שנדרש סכום של כ־3 מיליארדי שקלים שיתפרס על פני חמש שנים, כדי לטפל בכל המפגעים חוצי הגבולות. רצינו שהמדינה תיקח אחריות גם על זיהומים פלסטיניים. זה נפל כי אביגדור ליברמן, שהיה אז שר הביטחון, דרש לכלול בתקצוב הגדלה של מספר הפקחים במנהל האזרחי, כדי שיעשו את העבודה בפועל. משרד האוצר אמר שזה כסף שמיועד לפרויקטים ולא למינויים, הסיפור נגרר, ובינתיים נפלה הממשלה וזה ירד מהפרק. לא יצא כלום. הלוואי שזה עוד יקרה, כי המשמעות היא קריטית. התוכנית שנכתבה כללה למשל טיפול בביוב של שכם שחודר לאט־לאט לנחל אלכסנדר, בביוב של טול־כרם שמגיע עד חיפה, ובביוב של רמאללה שמגיע לאיילון ובחורף פשוט זורם דרך מודיעין־עילית. חבל".

"במשך כשלוש שנים ישבתי בדיונים עם הנציגים הגרמנים בוועדות של המנהל האזרחי. יום אחד לא התאפקתי ואמרתי להם 'איך פרשטה דויטש' – אני מבין גרמנית. את לא מדמיינת איך הם דיברו עלינו עד אז, וגם על מכוניות וכרטיסי טיסה שהם רכשו בכספים שנתרמו למיזם של מטמנת פסולת. הם ישבו בפיות פעורים, ומאותו רגע מערכת היחסים התנתקה לגמרי"

בינתיים אנחנו מגיעים לאזור התעשייה ברקן. טרטור של עשרות מפעלים ממלא את האוויר, ומכוניות הפועלים הפלסטינים גודשות את כבישי הגישה. הפיקוח על אזורי התעשייה הוא אחד מההישגים המרכזיים שמונה מאיר, כשהוא מתבקש לסכם את שנותיו הרבות באיגוד. "בהתחלה זה היה נורא. עבר לפה למשל מפעל שהיה לפני כן בפתח־תקווה: שם עשו לו צרות כי הוא מזהם, אז הוא הגיע ליו"ש. פה רצו תעשייה, ואף אחד לא אמר לו שום דבר. הבנתי שכדי לחולל שינוי אנחנו צריכים להיות מעורבים כמה שיותר, ולפתח שיתוף פעולה עם הרשויות. היום כל מפעל שמגיש בקשה לעבור לאזור, מגיע קודם כול אלינו. אנחנו הולכים לבדוק במיקום הקודם שלו – מה הייתה השפעתו שם, אם היו בעיות זיהום או ריח. אנחנו מפקחים גם על חומרים מסוכנים. אף אחד לא נכנס לפה בלי אישור, וזה הישג גדול. אני גאה במה שקרה באזורי התעשייה ביו"ש. הצלחנו להביא לכך שהדברים יתנהלו במערכת מסודרת ומפוקחת, בלי שפגענו בהתפתחות הכלכלית של האזור".

מברקן אנו ממשיכים מזרחה, מתפתלים עם הכביש היורד לבקעת הירדן. גם בקביעת התוואי המתאים לסלילת הכביש הזה, מאיר היה מעורב. "בסוף עשינו כאן משהו", הוא מרשה לעצמו רגע קטן של נחת, ומיד מוסיף – "זה כמובן לא רק אני".

גם באתר הפסולת טובלן אופף ריח הזבל את הבאים. כאן הוא מגיע עם חום מכביד ועם להקות זבובים שממלאות את חלל המכונית, גם כשפותחים את החלון רק לשניות ספורות. מעל האתר חגות להקות גדולות של ציפורים שעבורן זהו מכרה זהב – מצבור של מזון זמין שממתין להן בנתיב הנדידה. חסידות יושבות על ערמות האשפה הנמצאות בשלבי ניקוי שונים, דיות וזרזירים ממלאים את השמיים בהמונים.

מאיר מספר כי בשנות התשעים הוא קיים כאן פגישה עם רפאל איתן ז"ל, בעת כהונתו כשר להגנת הסביבה. "עלה לי רעיון – להקים במקום הזה אתר פסולת. הגעתי מעפרה באיחור של עשר דקות, ולא ידעתי כמה רפול רגיש לאיחורים. הוא עמד וחיכה לי, וכשהגעתי – צעק עליי". בתום הנזיפות שאל השר את מאיר מה רצונו. "אמרתי שחשבתי להקים מטמנה של 500 טון כדי לפתור בעיה, וכדי שהמועצה פה תרוויח קצת. 'למה לא אלפיים טון, שירוויחו הרבה? טוב, סגרנו על אלף', רפול אמר בדרכו התכליתית. וככה זה היה. האתר הזה סיים מזמן את ההקצאה שלו, והמנהל האזרחי לא רוצה להרחיב לו את התב"ע, אז הוא עולה לגובה", מצביע מאיר על הערמות המתנשאות. "קולטים פסולת מחירייה ומיישובי יו"ש. בתנאי מזג אוויר מסוימים, כשהאוויר בבקעה לא עולה, התושבים ביפית ובפצאל סובלים מהריח הרע, וכך גם כל מי שעובר בכביש 90. מפעילי האתר זומנו לשימוע, ולחצנו עליהם בנושא. עכשיו יש להם על הגדרות חומר מנטרל ריח, שממזער את המפגע. יש פה גם מפעל של ניקוי קרקעות מזוהמות שהוקם בעידודי, אפשר לומר.

"המאגרים שם במזרח", הוא מצביע, "הם מאגרי קולחין שמשקים את כל מטעי התמרים בבקעה. הביוב של מזרח ירושלים, נווה־יעקב, פסגת־זאב, העיר העתיקה – הכול זרם בעבר לנחל קדרון והמשיך עד ים המלח. בזמנו מנהל המים של מועצת בקעת הירדן אמר שעד שהמדינה תעשה עם זה משהו, הוא רוצה את זה. כשהביוב מגיע למורד ההר הוא כבר באיכות הרבה יותר טובה, כי הוא עובר חמצון עצמי במהלך הזרימה בוואדי. היו ויכוחים קשים מאוד בנושא, אבל מתברר שהתמרים נהנים מהחומרים האורגניים שבתוך המים. יישובי הבקעה מייצאים את התוצרת לאירופה, שם עושים בדיקות קפדניות מאוד, והפרי עומד בכל הפרמטרים. אין בו שום בעיה בריאותית. עכשיו מקימים מתקן טיהור בקדרון, והמים יגיעו הנה אחרי טיפול".

"ביישובים שלנו, המודעות למחזור נמוכה. אני טוען שרוב הציבור הדתי חי חיים מלאים: יש לו תפילות, יש לו מאבק ביטחוני, יש לו כבר הרבה אידיאולוגיה להילחם למענה. לכן במאבקים הסביבתיים לא כל כך רואים אותו, אבל בשנים האחרונות זה מתחיל להשתנות"

עם שר נוסף מהמשרד להגנת הסביבה, גדעון עזרא ז"ל, סייר פעם מאיר בנחל קנה. "ראינו רועה צעיר שהוביל את העדר שלו סמוך למעיין. השר שרק לו, והוא ניגש אלינו. עזרא, שהיה סגן ראש השב"כ, שאל אותו בערבית למה המעיין מלוכלך כל כך, והרועה הצביע עליי ואמר – 'אני והחברים שלי מלכלכים, והיהודים מנקים'. עזרא צחק ושאל אם אני שתלתי אותו שם. אחר כך הוא שאל מה אנחנו צריכים, ואני השבתי: פקח. וכך קיבלנו תקן לפקח שפועל מאז ועד היום בנחל קנה".

אחרי שורת ההישגים, ומולם המשוכות שלא הצלחת לעבור – אתה עוזב את התפקיד בתחושה אופטימית או פסימית?

"אני תמיד אופטימי, אבל אני גם מוטרד מהמדיניות הכללית, מהגורם האנטי־סביבתי הבולט ביותר כאן, שהוא חוסר הריבונות. אבל בתוך ההתיישבות יש שינוי מודעות. אני רואה את זה אצל מהנדסי המועצות, ועדות התכנון. ביישוב יקיר בונים שכונה חדשה ומשאירים לידה פיסות של חורש. באלקנה יהיה אתר צפרות. פעם היה קשה מאוד להכניס שיקולים סביבתיים, היום כבר כמעט מובן מאליו שהם צריכים להיות חלק מהתכנון. את זה לא אני עשיתי, זה מהלך עולמי. בסיכומו של דבר, עבדתי שלושים שנים בקידום התחום שאני הכי אוהב, ואני מרגיש שזכיתי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il