ממשרד החינוך נמסר: "המשרד אינו מכיר מנגנון לקנס על איסוף מאוחר של הילדים בגנים שבאחריותו"
כמה שווה הזמן שלנו עם הילדים? המון, נכון? וכמה שווה הזמן שלנו בלעדיהם? אולי קצת יותר. בגנים, במעונות ובמשפחתונים מתקיים כל הזמן ניסוי מתמשך בנושא. ההורים נדרשים לאסוף את ילדיהם הקטנים ממוסדות החינוך בשעת הסגירה, ומספיק ילד אחד שלא נאסף כדי שהמטפלות והגננות ייאלצו להישאר במעון ולהמתין. אבל גם להן יש לעיתים קרובות ילדים שמחכים להן בבית, ומישהו צריך לשלם על הזמן שהן מבלות עם ילדים של אחרים.
כדי לפצות את נשות (בדרך כלל) הצוות, בחלק מהמוסדות קובעים בחוזה שאיחור באיסוף הילד מהמעון בזמן שנקבע יגרור אחריו קנס גבוה, בהתאם למשך האיחור. בגנים מסוימים נקבע לצד זאת תשלום קבוע אך נמוך יותר, שאפשר לשלם בכל חודש כדי לשמור מראש על הגמישות ולאחר מדי פעם באיסוף הילד בלי לשלם קנס.
האם מנגנון כזה חוקי בכלל? משרד החינוך "אינו מכיר מנגנון לתשלום נוסף או לקנס על איסוף מאוחר של הילדים בגנים שבאחריותו. כנראה מדובר במשפחתונים לילדים מתחת לגיל שלוש, שאינם שייכים בשלב זה למשרד החינוך, לפי חוק חינוך חובה". זרוע העבודה במשרד הרווחה, שאחראית לפקח על מעונות היום והמשפחתונים מגיל אפס ועד גיל שלוש, מסרה ש"המשרד אינו צד בנושא הזה, והתשלום הנוסף לא נכלל בחוק הפיקוח על מעונות היום".
באשר לגנים הפרטיים מסרה לנו הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן שאין בסמכותה לקבוע שחוזה פרטי־אחיד בין ההורים ובין המעון הוא בלתי חוקי: "הגורם היחיד בישראל שרשאי לקבוע שתנאי בחוזה אחיד נחשב 'תנאי מקפח' הוא בית הדין לחוזים אחידים".
״החוזה שנכרת ברוב המעונות והגנים הפרטיים, ברוב המקרים, קשור לעולם דיני הצרכנות, כי ההורים ׳קונים שירות׳ מהגנים והמעונות", מסביר עו"ד הרן רייכמן מהקליניקה למשפט ומדיניות חינוך בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. "מפעילי מעונות או גנים, בתור נותני שירות, צריכים לעמוד בחובות כמו תום לב, הגינות והיעדר הפליה. כוחם העודף בתור נותני שירות מול הצרכנים ההורים מחייב זהירות מיוחדת", הוא טוען, ובכל זאת קובע שאין סיבה לשלול את האפשרות להסכים על סנקציה בדמות קנס או תשלום מראש במקרה של איחור. רק בצהרון או גן שמפעילה הרשות הציבורית, כאשר חלה חובת תום לב מוגברת, "ספק אם אפשר להצדיק גבייה נוספת" במקרה של איחור חד־פעמי שנובע מאילוץ.
ד"ר תמי הראל־בן־שחר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, מומחית לדיני חינוך, מזכירה לנו שני מחקרים מעניינים שנערכו בנושא. בשנת 2000, חוקרי הכלכלה ההתנהגותית פרופ' אורי גניזי ופרופ' אלדו רוסטיצ'יני בדקו מה קורה בעקבות הטלת קנס קטן על איחורי ההורים – האם יותר הורים מאחרים, או פחות? הניסוי שלהם הוכיח שהטלת הקנס גרמה לכך שההורים ראו בתשלום הנוסף היתר לאחר. רבים מהם היו מוכנים לשלם עשרה שקלים ולאסוף את הילד באיחור, ולא הורתעו מהקנס אלא ראו בו מעין תשלום בייביסיטר.
המחקר השני, שערכו ב־2020 משפטנים מקנדה ומארה"ב, הסיק את ההפך הגמור, אבל לדברי הראל־בן־שחר הוא נערך בשיטה שונה לחלוטין, והתוצאות בו צפויות אך אינן בהכרח מציאותיות. "אני נוטה להסכים לתוצאות המחקר הראשון, שנעשה בארץ ומתאים לאופי הישראלי", אומרת הראל־בן־שחר. "ברגע שיש תג מחיר לאיחור, הקנס הופך לתשלום, ונעלם הממד החברתי של האי נעימות, של המחשבה על המטפלת המתעכבת לשוב לביתה. בדרך כלל זו התחושה שמניעה את ההורים להשתדל להגיע בזמן.
"במחקר השני לא בדקו את האיחורים בזמן אמת, אלא חילקו להורים שאלון שהציעו בו שתי אפשרויות – לאחר ולשלם או להגיע בזמן ולא לשלם. רוב ההורים השיבו שהם מעדיפים לא לאחר כדי לא לשלם תשלום נוסף. אני נוטה לחשוב שרובנו נשיב כך, והתוצאה הזאת צפויה, אבל השאלה האמיתית היא מה קורה בשטח. קשה לקבוע כי מה שמשקף את ההתנהגות בחיים היא רק חשיבה רציונלית".
לדברי הראל־בן־שחר, הדיון בקנסות עומד בשולי חוסר התאמה כללי בין מסגרות החינוך לשוק העבודה. "הורים חווים קשיים ניכרים מבחינת ימי החופש ומשך העבודה, בהתחשב במה שמוסדות החינוך מאפשרים. ככל שההורים מבוססים יותר הם יצליחו לספק פתרונות טובים יותר לחוסר ההתאמה. ובכל מקרה, אני לא פסיכולוגית חינוכית אבל נדמה לי שלא טוב לילדים קטנים להיות עד שעות הערב מחוץ לבית".
