"מחשב אישי" כפי שקראו לו אז, גדול ועב־מסך, היה מונח במחצית השנייה של שנות התשעים על שולחנות המשרדים וברבים מהבתים הפרטיים. מי ששאף להתייעל ולהתקדם, חיפש מחשב שביצועיו מהירים יותר מזה שכבר היה ברשותו, אבל גם במחיר נמוך יותר. אלה היו דרישותיהם של הצרכנים באותם ימים, וזו הייתה התחרות בין היצרנים. בחברת "אינטל ישראל", שייצרה מעבדים למחשבים, ישבו, חקרו ובדקו, ולבסוף מצאו דרך להקטין את עלות הייצור כדי פחות ממחצית, מה שיאפשר להוריד באופן ניכר את מחירי המחשבים. צוות של 300 אנשים נרתם למשימה בהתלהבות רבה, ועמל עליה במשך שלוש שנים תמימות, מ־1997 ועד 2000, כשהחברה משקיעה בפיתוח יותר מ־200 מיליון דולרים. אבל אז התברר שיצרן שבב הזיכרון שעליו הסתמכו לא עמד ביעדי העלות, וההוזלה של המעבד לא תהיה משמעותית כפי שחשבו. בום. הכישלון היה מהדהד. המפתחים ניצבו בפני שוקת שבורה, ובמסדרונות כבר דיברו על חשש מפני פיטורים המוניים עד כדי סגירת הסניף הישראלי של אינטל.
אבל אז, לאחר המשבר הראשוני, הם נשמו עמוק והחליטו לנתח את תהליך הכישלון. אחד העובדים, טייס אף־15 במילואים, אפילו הביא את מפקדיו מחיל האוויר כדי שילמדו איך מפיקים את המרב מתחקיר הכשל. במהלך הבדיקה המדוקדקת של כל שלבי הפרויקט, הבחינו אנשי הצוות בנקודה מעניינת. הם אומנם חיפשו נתיב להפחתת עלויות הייצור של המחשב, אבל על הדרך הגיעו להישג אחר – הפחתת צריכת החשמל שלו כמעט במחצית.
בתום התחקיר אספה הנהלת אינטל ישראל את כל העובדים והודיעה להם כך: עבדנו קשה, אך למרבה הצער מתברר שטעינו לגמרי. כשבדקנו את עצמנו היטב, גילינו גם את העניין החדש הזה. עכשיו בואו נחשוב יחד מה אפשר לעשות. קבוצות חשיבה הוקמו, דיונים החלו להתגלגל, ובשלב מסוים קם אחד המהנדסים ואמר: "אם אנחנו יודעים לייצר מעבד שזקוק לפחות חשמל, בואו נהפוך אותו למעבד למחשב נייד". ההצעה שלו הייתה לנתק את המחשב לא רק משקע החשמל, אלא גם מהכבל של התקשורת. עניין חדשני ומעורר חשדנות שכזה, שהיום עונה לשם Wi־Fi או אינטרנט אלחוטי.
"צריך למצוא כיצד פונים לקהלים חדשים. בשנות התשעים היו אלה העולים מברית המועצות לשעבר, בהמשך החברה הערבית, האוכלוסייה החרדית והנשים, לא רק אלה החרדיות. גם היום נשים הן פחות ממחצית העובדים בהיי־טק. הדוגמה הכי בנאלית לאופי של הענף היא שבמרבית מקומות העבודה הטמפרטורה של המזגן מותאמת לגברים"
היה נחמד אילו יכולנו לסיים את הסיפור בנקודה הזו. לתאר איך בהנהלה העולמית של אינטל יצאו בריקודים, נשקו למהנדס הישראלי על מצחו והעניקו לו שי כפול בכל החגים עד יום צאתו לפנסיה, ולחתום במילים הנפלאות – "וכל השאר היסטוריה". אבל למרבה הצער, העולם לא ממש עובד ככה. לרעיון החדשני נבנו תוכנית מפורטת ומודל עסקי, ואלה הוגשו בחשש ובתקווה להנהלה העולמית. שם קראו בעיון את ההצעה, ולא מיהרו להשתכנע. "עד אז, הערך היחיד מבחינת אינטל היו הביצועים של המחשב. קשה לשנות מודל מנצח שמכניס לחברה הון עתק ומייצר למעשה את מרבית הכנסותיה. הנזק שייגרם בעקבות כישלון יהיה עצום, והיתרונות האפשריים אינם ברורים כל כך. במיוחד כשאת הקו החדש דוחף ההוא שזה עתה נכשל. כלומר, אני", מתאר דדי (דוד) פרלמוטר, מי שכיהן באותן שנים כמנכ"ל אינטל ישראל. "ואכן, ההתנגדות מצד ההנהלה הייתה דרמטית".
באותם ימים פרלמוטר שקל אפילו להתפטר מאינטל, החברה שבה עבד מיום שסיים את לימודיו בטכניון. למרבה המזל, הוא דחה את מועד ההתפטרות עד לאחר הצגת האבטיפוס של המוצר החדש, בתקווה להוכיח שהצדק עם הצוות הישראלי. ב־11 בספטמבר 2001, היום שבו חבורה של מחבלי אל־קאעידה שינתה את העולם, התקיימה גם ישיבה דרמטית באינטל, שבמהלכה הוחלט להמר ולפתח את המוצר החדש, מחשב נייד עם Wi־Fi. ועכשיו הגיע סוף־סוף זמנה של אותה נשימה עמוקה שהודחקה קודם: וכל השאר היסטוריה. ב־2003 השיק פרלמוטר את המוצר החדש ביפן. הוא ישב על הבמה וגלש במחשב נייד שהיה מחובר בכבל תקשורת, ואז הובאו מספריים ענקיים שחתכו את הכבל ("חשבנו להביא חרב סמוראי, אבל אינטל לא רצו סיכונים"). הגלישה נמשכה ללא הפרעה, והקהל היה מוקסם.
אבל גם פה, אין צורך להיסחף עם תחושת ההפי־אנד. בספרו החדש "מוליכים להצלחה" (הוצאת ידיעות ספרים), פרלמוטר לא חוגג יותר מדי את השלב הזה של הסיפור. הוא מסביר כי בדיעבד, ניתן היה לזהות את הכישלון של "המעבד הזול" כמה חודשים מוקדם יותר, ולחסוך לחברה לא מעט כסף. ועם זאת, הוא אומר, את הרגע החמקמק הזה, נקודת האיזון שבה ההכרזה "אנחנו לא מצליחים" אינה הרמת ידיים אלא צעד מעשי נדרש – לא פשוט לתפוס בזמן.
תובנות ומסקנות מעין אלו אמורות לסייע לפרלמוטר בתפקיד שהטילה עליו לפני חודש שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה, אורית פרקש־הכהן: לעמוד בראש צוות בין־משרדי להגדלת ההון האנושי בענף ההיי־טק. בקווי היסוד של הממשלה נקבע יעד של הרחבת הענף מ־10 אחוזים ל־15 אחוזים מכלל שוק התעסוקה בישראל, בתוך חמש שנים. את המלצות הצוות כיצד לעמוד באתגר הלא פשוט הזה, אמור פרלמוטר להגיש בתוך 180 יום מהמינוי. בינתיים הוא אוסף מידע, ובעיקר מקשיב – "גם להמון אנשים שמתקשרים אליי עם רעיונות מעניינים".
ישראל, הוא מסביר, היא אומנם מעצמה בתחום ההיי־טק, אך זאת בזכות קבוצה לא גדולה של אנשים. כדי לפרוץ את גבולות הקבוצה הזו, דרוש שינוי חינוכי תשתיתי. "אני עוסק בהון האנושי בהיי־טק שנים רבות, וגיוס עובדים תמיד היה אישיו – את מי מגייסים, איך עושים זאת, וכיצד פונים לקהלים חדשים. בשנות התשעים היו אלה העולים מברית המועצות לשעבר, בהמשך החברה הערבית, האוכלוסייה החרדית והנשים, לא רק אלה החרדיות. גם היום נשים הן פחות ממחצית העובדים בהיי־טק. הדוגמה הכי בנאלית לאופי של הענף, גם בלי להזכיר את שעות העבודה הארוכות, היא שבמרבית מקומות העבודה הטמפרטורה של המזגן מותאמת לגברים. אפילו על זה צריך לתת את הדעת.
"שאלנו את החברים של בתי למה הם לא הולכים לפעילות של 'הלל' בקמפוסים, וילדים שחיים בארה"ב מגיל שנתיים השיבו לנו שהלל הם 'יהודים־אמריקנים גלותיים'. הבנו שצריך לעשות משהו, לחבר את הילדים האלה. אין להם קהילתיות כמו שיש לקהילות יהודיות ותיקות בחו"ל, אז החלטנו להקים להם קהילה"
"כרגע אני בעיקר מדבר עם הרבה אנשים כדי לנסות להבין את מכלול הבעיות, ואיך הוועדה יכולה לפעול בצורה אופטימלית. השאיפה היא כאמור להגדיל ב־50 אחוז את מספר העובדים בתחום, שכיום סובל מחוסר בכוח אדם. הפתרונות צריכים להיות בחלקם מחוץ לקופסה, כי הכיוונים הסטנדרטיים לא בהכרח יספקו את כל מה שצריך".
גם לתותח־על יש ילדים
דדי פרלמוטר (68) נשוי לחיה, אב לארבעה וסב לשבעה. ממרפסת דירתו בחיפה נשקף הים התיכון בכל הדרו התכול. סלסילת צעצועי הנכדים מחכה בפינת הסלון המעוצב. המארח שלנו נעול סנדלים ואפוף לוק כללי של קיבוצניק, שמצליח להפתיע את הפוגשים בו לראשונה. בעולם הדימויים המצוי, לא כך אמור להיראות מי שאחז באחת המשרות הבכירות באינטל העולמית, כיהן במשך תקופה ארוכה כסגן נשיא החברה וכקצין המוצרים הראשי שלה במטה בקליפורניה, היה אחראי על עשרות אלפי עובדים וחלש על תקציב שנתי של מיליארדי דולרים. הרומן הרשמי שלו עם אינטל הסתיים ב־2013, אחרי 34 שנים בשורותיה. פרלמוטר התמודד אז על תפקיד מנכ"ל חברת־הענק, ומשלא נבחר, החליט לפרוש ולחזור הביתה. מאז הוא מעורב בסטארט־אפים ועוסק ביזמות חברתית.
"כשאני התחלתי לעבוד בתחום, אי אז, לא קראו לזה היי־טק אלא 'תעשייה עתירת ידע'", הוא מספר. "כשמה כן היא: זו תעשייה שמבוססת על אנשים שיודעים וגם חושבים. המינון בין ידע וחשיבה הוא חשוב מאוד, וצריך להשפיע על הדרישות ממערכת החינוך הסטנדרטית שלנו. ישראל צריכה להכשיר מוחות חושבים, ואם השאיפה היא שההיי־טק יקיף 15 אחוז מהשוק, חייבים לפרוץ מהעשירונים העליונים הלאה".
אם המצב כרגע בענף ההיי־טק הוא שחסרים עובדים, למה אנשים מתקשים למצוא משרות?"יש פה כמה בעיות מוכרות. למשל, בחלקה הלא קטן התעשייה הזו מחפשת בוגרי אוניברסיטאות ולא מכללות. יש בכך קצת אנינות טעם. שאלתי את אחד המעסיקים למה הוא לא מקבל בוגרי מכללות, והוא השיב שהסיבה היא פרקטית: הרבה אנשים מגיעים לראיונות, ומכיוון שההסתברות למצוא מועמד מתאים מבין בוגרי האוניברסיטאות היא גבוהה יותר, הוא חוסך זמן ומראיין רק אותם".
מהיכרותך עם השוק, ההנחה הזו עדיין נכונה? בוגרי אוניברסיטאות מתאימים יותר מאחרים לעבודה בהיי־טק?
"אני לא יודע. אלו שאלות שאני רוצה לבדוק. האם יש הבדל ברמת ההוראה, אולי באיכות האנשים. אני מדבר על הסתכלות סטטיסטית. ברור שיש תותחי־על שבחרו ללמוד במכללות בגלל זמינות, כי הם כבר בעלי משפחות ואנשים עובדים, והמערכת שם גמישה יותר. זה חלק מתהליך הבדיקה, ואני עדיין לא יודע את כל התשובות, אחרת הייתי כותב את ההמלצות מחר.
"עוד נקודה היא שחברות רבות מגייסות רק עובדים בעלי ניסיון. גם כשאני סיימתי את הטכניון בשנת 1980, התראיינתי בלא מעט חברות, ואינטל הייתה היחידה שקלטה אנשים בלי ניסיון. קבלת עובדים כאלה דורשת הכשרה ארוכה, ולא לכל החברות יש זמן לכך. לסטארט־אפים ודאי שאין זמן להתעסק בהכשרה. אבל התוצאה היא שכאשר החברות הללו גדלות, אין להן שום מתודה של הכשרה. צריך לטפל בזה בצורה שיטתית".
למעשה נוצר מעין מלכוד: מצד אחד קשה להתקבל לעבודה ראשונה בלי ניסיון, ומצד שני אנשים בני 40 כבר נחשבים קשישים ולא ממש רלוונטיים לתחום.
"נכון, תיארת חלק משמעותי מהאתגר. במאה ה־20, שבה ביליתי את רוב ימיי, לכל עובד הקנו מראש את הידע הנדרש למקצוע. באוניברסיטה למדת את מה שצריך לדעת כדי להיות עורך דין, מהנדס שבונה בניינים או רופא. מרגע שאדם סיים את הלימודים, בגיל 25 לערך, ועד שיצא לפנסיה – הוא אולי עבר כמה הכשרות מקצועיות בדרך, אבל עשה פחות או יותר את אותה העבודה. בהיי־טק זה לא כך כבר הרבה שנים, ועם הזמן זה משתנה כמעט בכל המקצועות. כי כשאדם מסיים היום לימודים, חלק גדול מהדברים שהוא יצטרך לדעת במהלך שנות העבודה שלו, אף אחד עוד לא יודע בכלל. תידרש למידה לכל אורך החיים, המערכות יצטרכו להתאים את עצמן לכך, וזו תהיה גם אחריות של העובדים, להישאר מעודכנים. לא קל לאנשים בני ארבעים וחמישים להתחדש, אבל יש בזה בהחלט גם יתרונות. בני השלושים של היום נחרדים מהמחשבה שיצטרכו לעשות את אותה העבודה עד גיל שבעים. להם ברור שצריך יהיה להשתנות כל הזמן".
לא הבטחתי לכם הצלחות
גם הכישלונות, לפי פרלמוטר, הם חלק בלתי נפרד מההתפתחות המקצועית, ולכן יש חשיבות רבה לבניית היכולת להתמודד איתם. הסיפור המיתולוגי על המחשב הנייד הוא רק אחד מאינספור אירועים שדרשו ממנו יכולת כזו. "כל מי שמכיר את עולם ההיי־טק, יאמר באופן חד־משמעי שיש בו יותר כישלונות מהצלחות. כל יזם יודע שמדובר בדרך חתחתים רוויה בנפילות קטנות, גדולות וקטסטרופליות. צריך כלים כדי לדעת איך מתקנים אחרי שנכשלת. הבעיה היא שזו לא ממש השיטה שבה מחנכים היום. הרבה פעמים מדברים על הילדים מנקודת מבט הפוכה – כמה צריך להגן עליהם, להכיל אותם. בדור ההורים שלי זה היה שונה, ובעיניי יש כאן תנועת מטוטלת: אותנו לימדו שהחיים קשים ו'תשברו את הראש', והיום הולכים לקצה הנגדי. האמת נמצאת כמובן באמצע. לא צריך להרביץ לילדים, אבל כן לתת להם להיכשל. לפיתוח יכולת העמידה הזו יש חשיבות עליונה".
"עבודה בזום היא יעילה, אבל העובדה היא שחלק גדול מהרעיונות הטובים עולים לא בישיבת עבודה מסודרת, אלא כשהולכים לשתות קפה ביחד ומקשקשים. בזום לא קורה שאדם נכנס לרגע למשרד של מישהו אחר ואומר – 'חשבתי על משהו, יש לי רעיון, מה דעתך'"
זה מזכיר את הדיון הסוער שהתעורר לפני כמה חודשים בתחום אחר לגמרי, כשהמתעמלת סימון ביילס החליטה לא להתחרות בכמה מקצי גמר באולימפיאדת טוקיו. מבקריה טענו שהיא לא ידעה להתמודד עם כישלון.
"את הדוגמה הזו בדיוק נתתי לאחרונה בהרצאה על מעבר מכישלון להצלחה. ביילס התמודדה לא בהכרח בצורה רעה. התמודדות עם כישלון זה לא אומר שצריך לקום ולהיכנס שוב עם הראש בקיר, כי אם לא שברת את הקיר בפעם הראשונה, מי אמר שבפעם השנייה תצליחי? התמודדות היא גם לקחת צעד אחורה, לנתח מה קרה, אולי להתעשת, אולי לעשות משהו אחר. אין פתרון טוב או רע. ביילס החליטה לקחת צעד אחורה, ובסוף גם השתתפה בתחרות אחרת. אני בטוח שבאימונים היא התרסקה המון פעמים לפני שעשתה את הסלטה הכפולה בצורה מושלמת, ובכל זאת התמידה".
כדאי לבוס לשתף את העובדים בכישלונות שלו?
"אני חושב שזה חלק מהיכולת הנדרשת בניהול. בפועל, מנהלים נוטים להחביא את הבעיות כדי לא לשדר חולשה. כמובן, אם אתה מנהל שנכשל באופן סדרתי, כדאי שתסיק את המסקנות ותלך הביתה, אבל במשך השנים הגעתי למסקנה שאם מנהל אומר 'גם לעבודה שלי יש חלק בכישלון, וזה מה שאנחנו הולכים לעשות בצורה אחרת', הפתיחות שלו עוזרת לשאר הצוות.
"מעולם לא אמרתי לעובדים 'עכשיו תהיה לנו הצלחה בטוחה'. בכל פעם הובלתי אותם למשימה חדשה שכרוכה בסיכון לא פחות מהמשימה הקודמת. אמרתי להם שאני שגיתי והם שגו, ואני מזמין אותם ליטול יחד איתי את הסיכון הבא. מניסיוני, זה יוצר תחושת אמון שמשאירה את העובדים הטובים איתך".
בספר אתה מביע דאגה לעתיד ה"סטארט־אפ ניישן". אילו פרמטרים צריכים להשתפר במערכת החינוך, כדי שישראל תישאר מעצמת חדשנות?
"אני חושב שאנחנו מזלזלים בנושא של ידע. לוקחים את זה לקיצון – 'הכול זה כישורים, ידע יש בגוגל', ושוכחים שחייבים תשתית לרכישת ידע. נכון שהמחשב היום מציע פתרונות במהירות רבה יותר מאיתנו, וכל מה שרופא לומד במשך עשרים שנה – המחשב יודע יותר, הוא קרא יותר מאמרים ויש לו בסיס נתונים יותר נרחב. ובכל זאת, אנחנו רוצים שלאנשים יהיה הידע כדי לקבל החלטה. במערכת החינוך מדברים בדרך כלל על אוריינות של קריאה וכתיבה, אבל נדרשת גם אוריינות דיגיטלית – לא רק לדעת איך לתכנת משהו פשוט, אלא גם להבין איך הדבר הזה עובד וחושב".
הוא מספר כי לפני כשנתיים ביקשה ממנו נכדתו בת השמונה להגיע לבית הספר שלה ולהסביר לילדים איך עובד מחשב. "אחד התלמידים שאל אותי: האם אתה יכול לבנות מחשב שיהיה חכם יותר ממך, ויתכנן בעצמו מחשב טוב יותר? זו שאלה מצוינת, שנוגעת במעבר לבינה מלאכותית, ומה יהיה התפקיד של המתכנת אז. בכל התכנות הבסיסי כבר לא יהיה צורך בעוד כמה שנים. דיברתי לא מזמן עם מנכ"ל גוגל, ושם כבר עכשיו מכשירים אנשים כדי שיוכלו לעלות ברמת האבסטרקציה, לחשוב על בעיות ברמה הרבה יותר כוללנית וגבוהה. מתכנת חייב לחשוב בצורה אלגוריתמית, איך הוא מתרגם לאלגוריתם את הבעיה שניתנה לו, ואז הוא משאיר למחשב לכתוב את התוכנית פקודה־פקודה ואף לשפר אותה. זה עולם אחר, לא כמו בעבר, כשהמתכנת כתב כל פקודה, וכל שיפור הוכנס בידי איש תוכנה. המחשב עצמו מתקן את הקידוד באמצעות נתונים חדשים. למשל, זיהוי דיבור – היום הטלפון שלי מזהה את מה שאני אומר באנגלית, אף על פי שהמבטא שלי הוא לא מי יודע מה. היכולות הזו קיימת כי המחשב לומד תוך כדי דיבור, מבין מה אני אומר, ומשפר את ההבנה שלו עבור כל משתמש. כדי לחשוב על הדברים הגדולים, יש צורך בידע ברמה גבוהה".
הכלל הזה תקף לשיטתו לא רק בלימודי טכנולוגיה. "נדרש ידע רחב. אני חרד מאנשים שאומרים שלא צריך ללמוד היסטוריה ותנ"ך, אלא רק מתמטיקה. אני חושב שמי שיש לו ראייה רחבה יותר על העולם, מצליח יותר. גם כשלומדים היסטוריה, המטרה היא לא לשנן תאריכים אלא להבין תהליכים. אני למדתי בתיכון הרבה יותר תלמוד ותנ"ך ממה שלומדים היום. ההורים שלי היו חילונים גמורים, ובכל זאת הם לא רצו לבית הספר להתלונן שעושים הדתה לילדים שלהם. אם לימודי היהדות באים מתוך תפיסה שזה חלק מהמורשת של ילד יהודי בישראל, בלי לאלץ אורח חיים שלא מתאים למשפחתו, זו ברכה. פגשתי בארה"ב בכיר באינטל שהגיע בצעירותו מפקיסטן, והוא היה מצטט לא פעם את הרמב"ם. זה נפלא.
"גם הכישורים שדיברנו עליהם – היכולת ללמוד, להתמודד עם אתגרים, להתמודד עם כישלונות, וגם לעבוד בצוות וליזום – לא נוכחים מספיק בתוכנית הלימודים בבית הספר, וגם לא באוניברסיטאות. בעוד כמה ימים אני נותן הרצאה למנהלים ומורים של החינוך הממלכתי־דתי, ואלו בדיוק הנושאים שנדבר עליהם".
היוטיוברים כמודל
בצד הביקורת על קוצר הראות של המערכות, חשוב לו להדגיש שלא הכול שחור. "אני חושב שמדינת ישראל עשתה רבות בשנים האחרונות כדי לקדם את צמיחת ההיי־טק. הוא לא צמח לבד. החל מבתי הספר והאוניברסיטאות הלא רעות שיש פה, והמשך בכל נושא עידוד ההשקעות – מדינת ישראל נתנה כלים לסטארט־אפים שיש להם רעיון מדעי־טכנולוגי, וסייעה להם לעמוד על הרגליים. למשל בהקמת קרן שמעצימה אותם, בתקופה שלא היו פה קרנות הון סיכון. או הפחתת המיסוי של אופציות, שהוא דבר קריטי בהוויה של חברות ההיי־טק, שמקצות אופציות לעובדים".
האם צה"ל צריך להירתם למשימה של הגדלת ההון האנושי בהיי־טק, ולהיות מעין כור היתוך גם בתחום הזה – למשל על ידי שילוב מכוון של מתגייסים מהפריפריה בממר"ם וב־8200?
"כמו בחברות ההיי־טק, גם ב־8200 בוחרים את מי שכבר למד הרבה. אין להם זמן ללמד את הבסיס, וגם הם רוצים את המצוינים. לכן זה צריך להתחיל הרבה קודם. זו בעיית עומק. אני מבין שהצבא אכן פועל בעניין ודוחף ילדים ללימודים מתאימים כבר בבתי הספר, כדי שיוכלו להתקבל. יש גם אוכלוסייה שלא מגיעה לצבא, כמו המגזר הערבי. אולי צריך לתת אפשרות לשירות לאומי בתפקיד טכנולוגי? גם את זה אני עדיין בודק. אנשי היי־טק ותיקים יכולים לומר שזו לא הבעיה שלהם, אבל בעוד כמה שנים לא יהיו מספיק אנשים בתחום. לכן אני אומר – תעשו מה שאתם יכולים כדי לסייע בתוכניות הכשרה של עובדים ללא ניסיון ובשכנוע אנשים ללמוד.
"זה כמו משפך – אם לא נגדיל את פתח הכניסה, לא נקבל זרם של מצוינות. וגם אם תלמידים שירכשו את הכישורים האלה לא יגיעו להיי־טק, זה לא נורא בכלל; הם יצטרכו אותם למשימות אחרות. כל העולם הולך ונעשה דיגיטלי, ועל רבים ממקצועות העתיד אין לנו היום מושג. למשל, חשבת פעם שיוטיובר יהיה מקצוע מכניס כל כך? מתייחסים אליהם בזלזול, אבל היוטיוברים מפעילים כישורי יזמות וכישורים טכנולוגיים, ומבינים את הסביבה החדשה יותר מכל אחד אחר. אני מוריד את הכובע בפניהם. הם יוצאים מהקופסה ומפגינים את כל הכישורים שהייתי רוצה לראות אצל צעירים".
עד שמגיעה תקלה כמו זו שנרשמה לפני כמה שבועות, לשש שעות אין לכל העולם אינסטגרם או פייסבוק, והכוכבים האלה לא יכולים להועיל הרבה.
"כן, אבל זה מזכיר לי שכאשר אשתי למדה הנדסה, הכריחו אותה להשתמש בסרגל חישוב, למקרה שתיגמר הסוללה במחשבון. הרשתות החברתיות כאן כדי להישאר, והאמירה 'לכל מטבע יש שני צדדים' מקבלת בהן משנה תוקף. כמודל, רשתות חברתיות הן דבר מצוין. באמצעותן כל אחד מאיתנו יכול לתקשר לא רק עם סביבתו הקרובה, אלא עם כל העולם. נכון שזה לא שינוי מהותי של ההתנהגות האנושית – גם מסביב לבאר היו אנשים שדיברו פילוסופיה גבוהה וכאלו שדיברו רכילות – אבל הרשתות מאפשרות לנו ללמוד, או להפיץ את המידע. הנה, אם אני יודע שהודיה באה לראיין אותי, מיד אני בודק מי את, ומגיע מוכן יותר לריאיון".
"היום מדברים על הילדים מנקודת מבט של כמה צריך להגן עליהם, להכיל אותם. בדור ההורים שלי זה היה שונה, ובעיניי יש כאן תנועת מטוטלת: אותנו לימדו שהחיים קשים ו'תשברו את הראש', והיום הולכים לקצה הנגדי. האמת נמצאת כמובן באמצע. לא צריך להרביץ לילדים, אבל כן לתת להם להיכשל. לפיתוח יכולת העמידה הזו יש חשיבות עליונה"
סוגיה נוספת שאתה מתייחס אליה בספר היא העבודה מהבית, שמתרחבת גם בעולם שאחרי הקורונה. לאן אתה חושב שזה הולך?
"זו דילמה מורכבת, כי בני אדם הם חיה חברתית. עבודה בזום היא יעילה, אבל העובדה היא שחלק גדול מהרעיונות הטובים עולים לא בישיבת עבודה מסודרת, אלא כשהולכים לשתות קפה ביחד ומקשקשים. בזום לא קורה שאדם נכנס לרגע למשרד של מישהו אחר ואומר – 'חשבתי על משהו, יש לי רעיון, מה דעתך'. לכן דרוש פה איזון. אני חושב שאנחנו רחוקים מהפקת המיטב של עבודה מרחוק. ויש גם לומר – עבודה מהבית לאו דווקא טובה לבית. העירוב הזה שבין שעות הבית והעבודה הוא לא בהכרח מוצלח".
דור שני לרילוקיישן
מלבד הצוות שהוא עומד בראשו בהתנדבות, פרלמוטר הוא יו"ר של שתי קבוצות סטארט־אפ ויושב במועצת המנהלים של שתיים נוספות. בנוסף הוא מקפיד כל השנים על התנדבות ועשייה חברתית, יחד עם רעייתו חיה. לקראת הבחירות לכנסת ה־21 הוא טבל לרגע את רגליו בפוליטיקה, כשהצטרף למפלגת גשר בראשות אורלי לוי־אבקסיס. במערכת הבחירות ההיא – הראשונה מתוך רצף של ארבע – רצה גשר באופן עצמאי, ולא עברה את אחוז החסימה. "למדתי הרבה, בין היתר שהייתי נאיבי", מסכם פרלמוטר את ההתנסות.
שלוש פעמים במהלך שנות עבודתו באינטל הוא יצא להתגורר בארה"ב, לתקופות משתנות באורכן. זה מה שגרם לו להקים את "משלנו", מיזם ייחודי עבור ילדי משפחות ישראליות שירדו מהארץ לתקופות בלתי מוגבלות. "הרילוקיישן האחרון שלנו היה לפרק זמן ארוך יותר מקודמיו", מספר פרלמוטר. "רק הבת הצעירה באה איתנו, והיא הייתה פעילה בצופים הישראלים בעמק הסיליקון. בנסיעות הקודמות היינו בקשר בעיקר עם אנשים כמונו, שבאו לארה"ב לתקופה קצובה, אבל ברילוקיישן השלישי ראינו בפעם הראשונה מה קורה לדור השני. ההורים מנסים לשמור על הישראליות, אבל רובם חילונים ולא מעורבים בקהילה היהודית, והילדים הולכים ל'פאבליק סקול', שם לא לומדים שום דבר על יהדות. החבר'ה שהיו עם הבת שלי בצופים סיימו תיכון, הלכו לקולג'ים, ושם אמרו – 'אופס. אנחנו אוהבים את ישראל, אבל יש פה כאלו שמפגינים נגדה וכועסים עליה, ואולי הם צודקים. אנחנו בעצם לא יודעים כלום על מדינת ישראל'. שאלנו את הצעירים הללו למה הם לא הולכים לפעילות של 'הלל', ארגון הסטודנטים היהודים בקמפוסים, וילדים שחיים בארה"ב מגיל שנתיים השיבו לנו שהלל הם 'יהודים־אמריקנים גלותיים'.
"הבנו שצריך לעשות משהו, לחבר את הילדים האלה. האבא חושב שאם הוא היה בגולני, ואם הוא לוקח את הילדים לסבתא בארץ כמעט כל קיץ, ערכי הציונות יעברו גם אליהם. בפועל זה לא נכון. אין להם קהילתיות כמו שיש לקהילות יהודיות ותיקות בחו"ל, אז החלטנו להקים להם קהילה. המטרה לא הייתה לגרום להם לעלות לישראל – אם כי נשמח מאוד על כל עולה – אלא ליצור מסגרת להרבה ילדים שצריכים משהו עמוק יותר מאבא ואמא שמדברים עברית. לשמחתי, זה ממשיך להתקיים גם אחרי שאנחנו עזבנו. לפני שחזרנו ארצה יצרנו קשר עם IAC, המועצה הישראלית־אמריקנית, העברנו להם את המודל, והמיזם מתפתח וגדל".
אתם מעולם לא שקלתם להישאר בארה"ב?
"לא. גם כשהיינו שם, תמיד קיבלתי את משכורתי בשקלים ושילמתי מס הכנסה למדינת ישראל. היי־טק הוא מקצוע שמאפשר מעבר קל מדי למדינה אחרת, אבל אני רואה הרבה יזמים שחשוב להם לא רק לעשות כסף; הם מבינים שחשוב לעשות אותו דווקא פה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
