הערכה אחת של דוד חכם לגבי העומד להתרחש במזרח התיכון התגלתה כמוצדקת; הערכה אחרת התבררה בדיעבד כטעות גדולה. שנה לפני "האביב הערבי" הוא זיהה שחוסני מובארכ נחלש מאוד, וכי ברקע מתרקם קרב ירושה – אבל לא שיער כיצד באמת תיראה המערכה הזו, ומי יצא ממנה כמנצח.
"ב־2010 התלוויתי לשר הביטחון דאז אהוד ברק, לפגישה עם מובארכ", מספר אל"מ במיל' חכם, מי ששימש כיועצם של שישה שרי ביטחון נוספים, ומילא תפקידים קריטיים בממשל האזרחי בעזה. "השיחה התקיימה בשארם א־שייח', וכבר אז מובארכ נראה חיוור מאוד ובמצב רוח ירוד. בניגוד למפגשים קודמים איתו, שבהם הוא דיבר הרבה, בקול רם ובביטחון, הפעם הוא שתק כמעט כל הזמן. מי שלקח את המושכות היה סגנו, ראש המודיעין עומר סולימאן, וגם שר ההגנה חוסיין טנטאווי דיבר יותר מהרגיל".
חכם מגלה כי הוא ועמיתיו סברו במשך שנים כי מי שיחליף את חוסני מובארכ יהיה סגנו, סולימאן. את ההערכה הזאת השמיע חכם באוזני נציג של השגרירות האמריקנית, הדיפלומט העביר את המסרים לוושינגטון, וכך הם התגלגלו ל"מסמכי ויקליקס" שפרסם ג'וליאן אסאנג'. מהמסמכים גם עלה כי בשנת 2008 עמד סולימאן בקשר ישיר ויומיומי עם ישראל, באמצעות קו טלפון מיוחד בין קהיר לתל־אביב. "הוא היה אחד המנהיגים המרשימים ביותר שהכרתי בצד הערבי, ובמצרים בפרט", אומר חכם על סולימאן, שהלך לעולמו לפני כעשור. "אדם חזק ומרשים, עם יכולת ניתוח קדימה, כריזמטי מאוד ומהלך קסם על אנשים. כל הסובבים אותו מילאו אחר ההוראות והבקשות שלו ללא עוררין. נפגשנו פעם לארוחת ערב, ותוך כדי שיחה הוא הקדים קנה לוושט והחל להשתנק. העוזרים שלו זינקו עליו מיד, פינו אותו מהשולחן כדי שלא נראה אותו במצוקתו וטיפלו בו במהירות. אחרי חצי שעה הוא חזר כמו חדש, אבל החרדה שאחזה בסביבתו השאירה עליי רושם חזק והבהירה עד כמה האדם הזה חשוב למצרים".
לאחר נפילתו של מובארכ ועלייתם של האחים המוסלמים לשלטון במצרים, מינה הנשיא דאז מוחמד מורסי את פתחי א־סיסי לשר ההגנה בממשלתו. כעבור פחות משנה היה זה א־סיסי שהדיח את מורסי והכניס אותו לכלא. "שלושה ימים אחר כך כבר נפגשתי עם א־סיסי. גם בפגישה הזאת המתח היה באוויר. א־סיסי היה שקט, וניכר שבמוחו מתרוצצות מחשבות ועל כתפיו מוטלת אחריות רבה. הוא ביצע מהלך דרמטי שהביא לסוף דרכו של שלטון מורסי, ועל אף שקיבל תמיכה מהצבא – עמוד התווך של ההוויה המצרית – הוא היה מתוח מאוד".
"הרושם הראשוני שלי מא־סיסי היה כאדם צנוע ושקט שלא נוהג להתבלט – בניגוד לקודמיו בתפקיד. אבל במבחן התוצאה, הוא תרם ליציבותה של מצרים. הוא אומנם מוסלמי ששומר על ההלכה ומתפלל, אבל הוא גם לאומן שרוצה לקדם את מצרים ולא את הגורמים הדתיים בתוכה"
את א־סיסי פגש חכם כמה פעמים לפני כן, אך מעולם לא ראה בו מועמד אפשרי לתפקיד נשיא מצרים. "הרושם הראשוני שלי ממנו היה כאדם צנוע ושקט שלא נוהג להתבלט – בניגוד למובארכ, נאצר או סאדאת. אבל במבחן התוצאה, אין ספק שהוא תרם ליציבותה של מצרים והתגלה כנשיא שמקדם את המדינה בדרכו הצנועה והשקטה. מצרים עברה תקופה בעייתית של משברים גדולים, וצריך לתת קרדיט גדול מאוד לנשיא הנוכחי, שהצליח להשתלט על העניינים ולייצב את ארצו.
"א־סיסי הוא אומנם מוסלמי ששומר על ההלכה ומתפלל, אבל הוא גם לאומן שרוצה לקדם את מצרים ולא את הגורמים הדתיים בתוכה. המלחמה של מוסדות השלטון המצריים באחים המוסלמים היא מלחמת חורמה. הם מדברים נגדם בארסיות, ויודעים שהתחזקות מחודשת של הגורמים האלה תביא לקיצה של מצרים. מבחינת השלטון הצבאי, האחים המוסלמים הם סרטן בגוף האומה. ב־2013, עם הדחתו של מורסי, ניתנה לצבא ההזדמנות לערוך ניקוי אורוות ולהכניס את בכירי התנועה לכלא".
ואם לעבור לתחום ההתמחות האחר שלך, אנחנו והפלסטינים – מדוע ישראל לא נוקטת יד קשה כלפי חמאס, כפי שהמצרים מתנהלים עם האחים המוסלמים?
"נכון שבדיוק כמו המצרים, שהוציאו את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק, גם מבחינתנו חמאס מוגדר כאויב וכגורם לא חוקי שצריך להילחם בו. אבל על רקע המצב בשטחים התקבלה בתקופת נתניהו החלטה לשמר את חמאס כמשקל נגד לאש"ף. הייתה גם הבנה שהפיצול הפלסטיני ימנע לחצים להסדר, ולכן יש לשמר את חמאס כגורם שישלוט בעזה אבל מנגד יישאר חלש. הבעיה היא שהיום רצועת עזה מלאה במנהרות ואמצעי לחימה, חמאס שואף להעתיק את השפעתו גם ליהודה ושומרון, ואי אפשר לטפל בו ביד חזקה בלי לפגוע ב־2 מיליון פלסטינים שחיים בעזה.
"האמצעי המשפיע ביותר בעיתוי הנוכחי הוא סיכול ממוקד של גורמי מפתח. מניסיוני, בכירי הארגונים חוששים מכך מאוד. ההשפעה של כל סיכול היא לזמן מוגבל, כי ממנים מחליפים לאלו שלא בין החיים, אבל אין ספק שזה משבש את העבודה ויוצר אלמנט של הרתעה. אמצעי נוסף שיש לו אפקטיביות כטיפול נקודתי הוא גירוש. בהיסטוריה של הסכסוך גירשנו כמה פעמים בכירים בארגונים כדי לנתק אותם מהשטח. זה היה מהלך שהוכיח את עצמו וגרם לטלטלה בחמאס ובג'יהאד האסלאמי".
לנטוע את הרצונות שלנו
בחמישים השנים האחרונות דוד חכם חי את נפתולי המזרח התיכון מקרוב מאוד, מכיר את תתי־הסכסוכים ואת זרמי העומק הנסתרים. הוא בוגר חטיבת המחקר של אמ"ן, שירת במוסד ובמשך שמונה שנים עמד בראש המחלקה לענייני ערבים של הממשל האזרחי בעזה. גם את הניסיונות לפתרון מדיני הוא ליווה עוד מימי אוסלו, כמי שהיה אחראי להביא אל מקבלי ההחלטות את הקולות ורחשי השטח הפלסטיניים. כשדווח על מגעים של ישראל עם גורמים ברשות או בקהיר – וגם כשלא דווח – היה זה הוא שישב על כוס קפה ועוגיות עם הבכירים הערבים. לעין התקשורת הישראלית הוא כמעט לא נחשף בשנים הללו. תמיד נשאר מאחורי הקלעים, שומע ומתדרך, רואה אבל אינו נראה.
כיום הוא בן 70, נשוי ואב לשלושה. לפני שלוש שנים השתחרר מתפקידו במשרד הביטחון, ומאז הוא עורך מחקרים וכותב מאמרים בעיתונות האמריקנית על המזרח התיכון. בימים אלו הוא מוציא לאור ספר חדש, "מצרים ראשונה ותמיד", שבוחן את מערכת הקשרים בין מצרים לישראל בכל הרמות שאליהן נחשף במסגרת תפקידו. "'מצרים ראשונה ותמיד' זו סיסמה שהופיעה על חומות וקירות בקהיר בימי המהומות של 2011 וגם לאחר מכן", הוא מסביר. ההתמודדות עם ארגון דאעש, בעיית המים של מצרים בעקבות הקמת סכר אלנהדה האתיופי, המשא ומתן על עסקת שליט והקשרים הרגישים בין ישראל למצרים הם רק חלק מהנושאים שמוצגים בספר הזה מנקודת מבט בלתי שגרתית. הספר הזה מצטרף לספרו הקודם של חכם, "עזה בגובה העיניים – מבט לאינתיפאדה מבפנים",
הפגישה שלנו מתקיימת ברֵעוּת, יישוב־לשעבר שהפך לחלק מהעיר מודיעין. כשאנחנו יוצאים החוצה נשקפים מולנו בתי הכפר בית־סירא. "אני גר ברעות מיום הקמתה, ב־1991", מספר חכם. "אני זוכר שהייתי חוזר הביתה משהות ארוכה ברצועת עזה, ונוסע פה בין המסגדים והבתים, בדרך שמובילה ללטרון ודרומה. אני עדיין יכול להרגיש את הריח של המדים המאובקים והתחושה של החזרה הביתה".
מעטים מאוד הם הישראלים שמצויים כמוהו בנעשה ברצועת עזה, מרמת הסמטה והמנהרה ועד לחדרי הישיבות של ממשלת סנוואר. "שירתי בכמה תפקידים באגף מבצעים ותכנון, אחרי כן הייתי ארבע שנים במוסד, ואז הגעתי לחטיבת המחקר של אמ"ן. ב־1986 הציעו לי את הפיקוד על המחלקה לענייני ערבים של המנהל האזרחי בעזה, כך הגעתי לרצועה. אנחנו היינו שלוחת המודיעין – כלומר האוזניים, העיניים והפה – של הממשל האזרחי ששלט בעזה עד הסכמי אוסלו. כולנו במחלקה דיברנו ערבית מושלמת. התפקיד שלנו היה לספק תמונה של השטח, לא בהיבטים ביטחוניים אלא יותר בתחום האזרחי: התנועות הדתיות, העמדות הדתיות, ההשקפות המדיניות, האם יש סיכוי לתהליך מדיני, מיהם האישים המרכזיים שאיתם צריך לדבר, וגם איך אנחנו יכולים לנטוע בקרב התושבים את הרצונות שלנו. בשביל זה הייתי צריך להכיר את הזרמים הפוליטיים והדתיים ואת הלכי הרוח ברחוב, וזה אומר להיפגש עם אנשים בשטח".
חכם אכן נפגש עם הרבה אנשים, שמע עמדות, רשם הערות והעביר מסרים. בשנים ההן הלכה והתבססה ברחוב הפלסטיני התשתית האסלאמית שלימים הפכה לארגון חמאס. מי שהוביל את הפעילות היה השייח' אחמד יאסין, שכמו מנהיגים אחרים של חמאס, צמח גם הוא במוסדות האחים המוסלמים ברצועת עזה. "נפגשתי איתו כמה פעמים. בהתחלה היינו משוחחים בביתו בשכונת סברא", מספר חכם. "יאסין היה להוט להשמיע את האמונות שלו, שלימים הפכו לאמנת חמאס. לא יכולתי שלא להתפלא לנוכח הקוטביות בין התיאורים והסופרלטיבים על אדם שמחזיק כוח והשפעה מאגית על חברי הארגון – לבין הדמות החלושה ששקעה בכיסא הגלגלים לנגד עיניי. בגלל מראהו הכחוש ומחלת הריאות הכרונית שממנה סבל, הייתי משוכנע שהאיש לא יאריך ימים".
כבר ב־84' נעצר יאסין לראשונה ונשלח לכלא באשמת החזקת נשק, הקמת ארגון צבאי וקריאה לחיסולה של מדינת ישראל. כעבור פחות משנה הוא השתחרר במסגרת עסקת ג'יבריל, וב־1987 הקים את חמאס. "ממש אחרי תחילת האינתיפאדה הראשונה הפגשתי אותו עם יצחק מרדכי, אז אלוף פיקוד דרום", מספר חכם. "יאסין הגיע עם מלוויו למשרדים שלנו בעזה. במפגש הוא הביע עמדות ברורות והכריז חד־משמעית כי הפלסטינים ייאבקו עד לסילוק הכיבוש. הוא גם מתח ביקורת על הממשל הצבאי ועל המצב הגרוע של התשתיות בעזה. מרדכי הגיב בהבנה לחלק מהטענות, אבל פסק שאלימות לא תביא לפתרון. במהלך המפגש הוגשו לשולחן עוגיות, וכשיאסין ניסה להגיע אליהן בידיו המשותקות למחצה, מרדכי לקח עוגייה ושם אותה בפיו של השייח'".
מאוחר יותר שוב נעצר יאסין, הפעם בשל הוצאת פסקי הלכה שהורו לחסל משתפי פעולה עם ישראל. הוא נידון למאסר עולם אך כעבור 16 שנה שוחרר, בעקבות פרשת ניסיון החיסול של חאלד משעל והמשבר שנגרם ביחסי ישראל־ירדן. "גם בכלא הישראלי נפגשתי איתו כמה פעמים", מספר חכם, "בין השאר בעקבות החטיפות של איש משמר הגבול נסים טולדנו ושל החייל נחשון וקסמן זכרונם לברכה (בשני המקרים דרשו החוטפים את שחרורו של יאסין – א"ג). דיברתי איתו גם על הפיגועים שבהם נחטפו ונרצחו אבי סספורטס ואילן סעדון ב־1989. בכל המקרים האלו ידעתי שמולי נמצא אדם שנתן את ההוראה לביצוע החטיפה או הרצח, ובעיניי הוא בן מוות, אבל כדי להוציא מידע מודיעיני באמצעות השיחה, הייתי צריך להראות אנושיות וכבוד כלפיו.
"ב־92', מיד לאחר חטיפת טולדנו, פקדו עליי לבקר את השייח' כדי להביא מידע על החטיפה. בדרך נכנסתי ללשכת הרמטכ"ל אהוד ברק, לתדרוך ולשיחה עם פסיכולוג מיחידת המשא ומתן. למדתי את שמות כל 11 הילדים של יאסין והכרתי את הפרטים על מצבם של אשתו ושל אחיו. הגעתי לכלא אשמורת ונכנסתי לתאו של יאסין בבגדים אזרחיים, כשעליי וסט של שב"כ עם מכשיר האזנה. השייח' קיבל אותי במאור פנים. הוא ידע שאני לא איש שב"כ שבא לאיים עליו, אלא מישהו שבא עם כבוד. הפגישה הזאת לא הניבה תוצאות ממשיות, אבל פגישות אחרות הובילו להצהרות שלו כי יש להימנע מפגיעה בחטופים".
"מיד לאחר חטיפת נסים טולדנו, פקדו עליי לבקר את יאסין כדי להביא מידע. בדרך נכנסתי ללשכת הרמטכ"ל אהוד ברק, לתדרוך ולשיחה עם פסיכולוג. הגעתי לכלא אשמורת ונכנסתי לתאו של יאסין בבגדים אזרחיים, כשעליי וסט של שב"כ עם מכשיר האזנה. השייח' קיבל אותי במאור פנים. הוא ידע שאני לא איש שב"כ שבא לאיים עליו, אלא מישהו שבא עם כבוד"
"זה נציג הכיבוש הציוני"
בשנותיו ברצועה פגש חכם באופן אישי דמות משמעותית נוספת בחמאס, "בחור צעיר ודק גזרה בעל פני תינוק", אסמעיל הנייה שמו. "במפגשים איתי הוא הפגין ביישנות והצניע את תפקידו בפעילות הציבורית של המכללה האסלאמית, למרות שכבר אז השמיע ברבים דברי משטמה נגד ישראל. לא הייתי יכול לנחש שהצעיר נעים ההליכות הזה יהפוך לאחר כעשרים שנה לראש הלשכה המדינית וראש הממשלה של חמאס. בדצמבר 1992 הוא נמנה עם 415 פעילי הטרור שגורשו ללבנון, מה שקידם אותו לחברות בהנהגה".
גם עם פתחי שקאקי, מייסד הג'יהאד האסלאמי, ניהל חכם שיחה ארוכה. "שקאקי היה אצלי בחדר החקירות של השב"כ. הוא סיפר לי איך הקים את הארגון, וחלק איתי את נבואתו באשר לסופה הקרב של מדינת ישראל". ב־1995 הגיע כזכור סופו של שקאקי, שחוסל באי מלטה.
האם ישראל שגתה כאשר נתנה באותן שנים לסניף עזה של האחים המוסלמים להפוך לארגון צבאי ששולט ברצועה?
"אני מעולם לא קיבלתי הנחיה – לא מדרג צבאי ולא מדרג מדיני – להעדיף את חמאס על פני גורמי פת"ח, אבל נכון שאנחנו הנחנו להם לפרוח ולגדול ברצועה. החטא הקדמון נעשה כבר ב־1979: חמאס, שאז נקרא 'המרכז האסלאמי', קיבל ממערכת הביטחון אישור לפעול בעזה ולהקים את כל מערך הדעווה, הפעילות האזרחית שלו – מסגדים, בתי ספר, גני ילדים, אגודות צדקה. אני מניח שגם במוחם של מקבלי ההחלטות שאפשרו את הפעולות האלו, עלתה המחשבה שאולי זה יהיה משקל־נגד לפת"ח. לא הייתה כוונת מכוון להקים את חמאס, וייתכן שגם לולא החטא הקדמון הזה הארגון היה קם, אם כי בעיכוב משמעותי. כתנועת־בת של האחים המוסלמים במצרים, חמאס פעל על פי שיטת ההתפשטות הקלאסית שלהם. בשנות השמונים הוא צמח כמו מפלצת והשתלט לא רק על מסגדים, אלא גם על מערכות חינוך ועל כל האגודות המקצועיות – עורכי הדין, המהנדסים ועוד".
למרות עלייתו המטאורית של חמאס, הפת"ח עדיין היה אז במלוא כוחו, ויאסר ערפאת היה זה שקבע מה יקרה ומה לא יקרה בשטח. חכם, שנפגש פעמים רבות גם עם מנהיג אש"ף, יודע לספר על אישיותו – או יותר נכון, פיצול אישיותו. "היה ערפאת אחד של הכיכרות, שנשא נאומים חוצבי להבות על השמדתה של ישראל ועל 'מיליוני שהידים שצועדים לעבר מסגד אל־אקצה'; והיה ערפאת של סמול־טוק ושיחות סגורות, שמדבר בלשון חלקלקה ומשדר רושם מנומס אדיב. לפני שנפגשנו הוא גם עשה עבודת הכנה ובירר עליי ועל פועלי. הוא דיבר תמיד על משא ומתן, אבל בפועל הכשיל כל ניסיון כזה. דוגמה טובה לכך פגשתי מקרוב ב־1989, ארבע שנים לפני הסכמי אוסלו. מקורבו של ערפאת, אסעד ספתאווי – שבנו הצעיר רצח את קצין המשטרה הצבאית סרן רון טל – גיבש תוכנית להסדר מדיני, מסמך בן עשרה עמודים בכתב יד. אני ראיתי את הפוטנציאל, ולקחתי את ההצעה ללשכתו של יצחק רבין, שר הביטחון דאז. רבין אישר להתקדם, אבל מי שעצר את העניין – למרות הצהרתו של ספתאווי כי קיבל אור ירוק לתוכנית – היה יאסר ערפאת שישב בתוניס.
"לימים ספתאווי נרצח ברצועת עזה, ועל פי רמזים כאלו ואחרים, הסיבה לכך הייתה תוכנית השלום שלו. גם מוחמד אבו־שעבאן, עורך דין פלסטיני שהיה ידוע בדעותיו היוניות והשתתף בסימפוזיונים של שלום בקיבוצים ישראליים, חוסל על ידי אלמונים בעזה. בשני המקרים השמועות הצביעו על ערפאת כמי שנתן את ההוראה, ועל מוחמד דחלאן כמי ששלח את אנשיו לבצע אותה".
כשדחלאן עמד בראש מנגנון הביטחון המסכל בעזה, ביקר חכם בלשכתו, בשליחות מטעם שר הביטחון מרדכי. "הגעתי למחסום ונפגשתי עם אנשי הביטחון המסכל. הם ליוו אותי – ג'יפ מקדימה וג'יפ מאחורה – וכך נסענו לתל־אלהווה שבדרום עזה. כשנכנסתי למשרד שלו, דחלאן צעק בערבית לכל הנוכחים: 'זה דוד חכם, נציג הכיבוש הציוני'. עמדתי בלי לנוע, לא ידעתי איך להגיב. רק אחרי כמה שניות של מתח, הבנתי שהוא צחק עליי.
"בתום השיחה עם דחלאן יצאתי משם לביתו של אבו־מאזן, שגר אז בעזה. באותה תקופה הוא עדיין לא נשא בתפקיד רשמי – רק ב־2003 מינה אותו ערפאת לראש ממשלת הרשות – אבל הוא בהחלט נחשב לאחד מבכירי הפת"ח ולאדם בעל השפעה רבה. הגעתי לשכונת רימל היוקרתית, לווילה בת כמה קומות שהתבלטה מול הנוף המקומי. דפקתי בדלת, פתח לי משרת והכניס אותי. לא ראיתי אף אחד, הכול היה ריק, זה נראה כמו וילת רפאים. הקירות היו גדושים בפסוקי קוראן, כתובים בכתב יפה ונתונים במסגרות. ישבתי על הספה השוקעת, שהתאימה לסגנון המזרחי מסביב, וחיכיתי. אחרי עשר דקות אבו־מאזן הגיע מהמדרגות. להפתעתי כי רבה הוא לא היה לבוש כהרגלו בחליפה, אלא בחלוק רחצה. כך ניהלנו שיחה ארוכה על התהליך המדיני, ההקלות שהפלסטינים ביקשו, וההתנחלויות – שזה הנושא שתמיד מקבל מקום מרכזי".
מפגישותיו הרבות עם בכירי ההנהגה הפלסטינית, יש לו מסקנה ברורה: "הם שקרנים, חלקם משקרים קצת פחות. גם אין להם אפשרות לשנות כהוא זה את התפיסות האידיאולוגיות של הגורמים האסלאמיים, שמבחינתם אין לישראל מקום במרחב. באמנה האסלאמית של חמאס זה ברור ומפורט – 36 סעיפים שכולם נגד ישראל, היהודים והציונות. המנהיגים הפלסטינים יודעים שאם ינסו לחרוג מהעמדות המסורתיות בעניין ירושלים וזכות השיבה של הפליטים, הם ייתפסו כבוגדים שדינם מוות".
כשאתה רואה חברי כנסת ושרים מהממשלה הנוכחית נפגשים עם אבו־מאזן, מה אתה חושב על כך?
"רק שלא יוליכו שולל את הציבור כאילו יש כאן התחלה של תהליך מדיני. תמיד האשימו אותי שאני חוזה שחורות, כי טענתי שאף פעם לא יהיה שלום עם הפלסטינים. צר לי, אבל זאת המציאות. מי שחולם שאנחנו יכולים לקיים כאן שלום כמו של שווייץ וצרפת, שוגה באשליות. זה לא יקרה. גם היום, כמו לפני 30 שנה, הסיכויים לפריצת דרך שואפים לאפס. הצד הישראלי לא יכול בגלל מבנה הקואליציה, והצד הפלסטיני לא יכול בגלל העמדות העקרוניות שלו".
"המנהיגים הפלסטינים שקרנים. אין להם אפשרות לשנות את התפיסות של הגורמים האסלאמיים, שמבחינתם אין לישראל מקום במרחב. באמנה האסלאמית של חמאס יש 36 סעיפים שכולם נגד ישראל, היהודים והציונות. מי שינסה לחרוג מהעמדות המסורתיות בעניין ירושלים וזכות השיבה של הפליטים, ייתפס כבוגד שדינו מוות"
אסטרטגיית הלב היהודי
בשנים האחרונות שרויה הרשות הפלסטינית במשבר כלכלי, וגם מדד הפופולריות שלה בקרב תושביה נמצא בצלילה חדה. אבל בגיל 85, היו"ר אבו־מאזן עדיין על הסוס, ונראה שהצבע אף חזר מעט ללחייו מאז חילופי ההנהגה בוושינגטון ובירושלים. האמריקנים מנסים להתניע מהלכים שימנעו קריסה של הרשות, ושרים וח"כים ישראלים עולים כאמור לרגל אל המוקטעה. בשטח הפלסטיני התחושה שונה: כולם מבינים שאבו־מאזן כבר נמצא בישורת האחרונה שלו, ויורשיו הפוטנציאליים נוקטים צעדים מעשיים כדי למצב עצמם במרכז הבמה.
"יש הרבה טוענים לכתר", אומר חכם, "ומשיחותיי עם גורמים פלסטיניים אני מבין שיש תכונה רבה לקראת היום שאחרי. לדעתי העסק לא יקרוס, אבל תהיה שליטה של כמה גורמים שונים בשלושת התפקידים שאבו־מאזן מחזיק בהם היום – יושב ראש הרשות, יושב ראש אש"ף ויושב ראש תנועת פת"ח".
שייח'ים ומוכתרים פלסטיניים שאלו אותי לא פעם מדוע ישראל הביאה את ערפאת ובכירי אש"ף מתוניס, ובעצם לקחה מההנהגה המקומית את תפקידה. עכשיו, כשהרשות פושטת רגל, אולי כדאי להחזיר את הגלגל לאחור ולפרק אותה למוקדי שליטה מקומיים אותנטיים?
"האם הייתה זו טעות להביא את החבר'ה מתוניס – זו שאלה טובה. אני יכול לענות עליה בסיפור אישי. כשהתחילה האינתיפאדה התנהל לנגד עינינו מהלך של שינוי במוקדי הכוח החברתיים הפלסטיניים. עד אז הייתה שכבה מסורתית של מוכתרים ושייח'ים שניהלו את העניינים בשטח. הייתה אגודת מוכתרים שבראשה עמד בעזה מוסא אבו־שעבאן, אדם משכמו ומעלה. ברגע שהתחילה האינתיפאדה הראשונה, הוא הגיע בבכי אליי למשרד ברצועה. לא אשכח איך הוא אמר לי: 'שמע, דוד, איבדתי את כל הכוח שלי, אין לי יכולת לעשות כלום'. בשנת 1987 הצעירים רצו לאומנות, הדור המיליטנטי והקנאי של כל הזרמים הפוליטיים הוא זה שהכתיב את הטון. אני ראיתי את ההתפתחות הבין־דורית הזו במו עיניי. הגעת החבר'ה מתוניס כעבור שבע שנים האיצה את התהליך, אבל הזקנים והמוכתרים איבדו את כוחם עוד לפני כן".
כמי שהכיר את רצועת עזה כאת כף ידו, חכם מצהיר שהנוכחות הישראלית בשטח הייתה קריטית. "העזיבה שלנו את עזה היא כישלון קולוסאלי. ההתנתקות הייתה משגה אסטרטגי, ואני, כאדם שלא חובב קונספירציות, לא יכול להתעלם מהטענות על עניינים משפטיים שעמדו מאחורי המהלך הזה. הנסיגה נעשתה באופן חד־צדדי, בלי שותף מהצד השני ובלי סיבה משמעותית נראית לעין. בפועל מה שקרה בעקבותיה היה הניצחון של חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב־2006 – בחירות שישראל, בטיפשותה ובגלל לחץ אמריקני, אפשרה את קיומן. חמאס זכה ב־73 מתוך 132 המושבים בפרלמנט ברמאללה. זה חולל שינוי בתוך המערכת הפוליטית הפלסטינית, והוביל להפיכה של חמאס ברצועת עזה ביוני 2007. אם נדב ארגמן, ראש השב"כ היוצא, לא היה משכנע לאחרונה את אבו־מאזן לדחות את הבחירות שכבר הוכרזו, חמאס היה מנצח גם ביהודה ושומרון והיום היינו במצב אחר.
"הלחץ האמריקני לדמוקרטיזציה במשטרים הערביים במזרח התיכון הוא טעות. ההתעקשות הזו יוצרת פירות ביאושים, שאת המחיר שלהם אנחנו משלמים במשך שנים. ב־2011 האמריקנים התעקשו על דמוקרטיה במצרים, והביאו לעליית שלטון האחים המוסלמים; וכך גם חמש שנים קודם לכן, בשם הדמוקרטיה, נערכו בחירות בקרב הפלסטינים שבהן חמאס ניצח. דמוקרטיה לא טובה למדינות ערב.
"אסור לנו לאפשר התחזקות של חמאס ביו"ש. צריך לשמר את ההתנחלויות ולא לדבר על תוכנית הסדרה בעזה כפי שהציע לפיד – תוכנית שכוללת בתוכה את חיבור הרצועה ליהודה ושומרון. אבל אני מתנגד גם לכיבוש עזה מחדש. עזה היא נטל ביטחוני גדול עשרת מונים ממה שהייתה. תחת שלטון חמאס האוכלוסייה שם עברה תהליכים של פוליטיזציה אסלאמית, ובבתי הספר של אונר"א חינכו אותה לשנאה לישראל. שלא לדבר על האבדות הקשות שיהיו לחיילינו במבצע כזה, כאשר הרצועה מלאה במנהרות תת־קרקעיות".
אז מה בכל זאת צריך לעשות בשאלה העזתית?
"אני לא רואה פתרון או אפשרות להסדר מדיני מלא. צריך לבסס את הרגיעה בשטח עד כמה שניתן, להכניס לעזה סיוע הומניטרי, ולהגיע להסכמות חלקיות. מדינת ישראל, למרות שהתנתקה מעזה, עדיין מחוברת אליה וצריך לספק לתושבים שם את צורכי החיים הבסיסיים שלהם. חשוב לפעול לשחרור השבויים והנעדרים שלנו, אבל אני לא חושב שאנחנו יכולים להיות כמו מדינות ערב באזור ולהתנער מהאזרחים הפלסטינים. אנחנו מדינת ישראל, יש לנו לב יהודי, ואנחנו לא יכולים להרעיב אנשים".
שבוע לפני שיחתנו שבה והצטלבה סוגיית עזה עם שאלת מעמדה והשפעתה של מצרים, כאשר בקהיר התקיימה פגישה יוצאת דופן: כל הנהגת חמאס מרצועת עזה ומחו"ל נועדה עם בכירי המודיעין המצרי. המפגש הזה היה איתות ברור לכך שחמאס מתחזק על חשבון אבו־מאזן. בשולי האירוע התקיימה גם פגישה בין פדוואה ברגותי – אשתו של מרואן ברגותי, בכיר פת"ח הכלוא בישראל – לבין אסמעיל הנייה. "הפגישה הזאת הביכה מאוד את רמאללה", אומר חכם. "זו הייתה למעשה הודאה מצרית בכך שחמאס הוא זה שמכתיב את העניינים, גם בכל הקשור לשחרור אנשי פת"ח מהכלא".
עד כמה הסכסוך עם הפלסטינים משפיע כיום על הקשר שלנו עם מצרים?
"מאז שהגעתי למשרד הביטחון לפני עשרים שנה, הוצבה בפניי המשימה לשפר את אופי היחסים ואת הדיאלוג הביטחוני והאסטרטגי עם מצרים. בשנים הראשונות זה לא כל כך צלח. היו פגישות ידידותיות עם מובארכ, אבל לא הצלחנו לקיים דיאלוג ממוסד בנושאים האסטרטגיים. קו פרשת המים היה ההתנתקות ב־2005 והשתלטות חמאס על הרצועה. אז המצרים השתכנעו שיש פה מפגש אינטרסים, ושצריך לחזק את המערכת הביטחונית ההדדית. גם כניסת דאעש לסיני עוררה רצון מצרי לקבל סיוע מישראל. היחסים התחזקו ואפשר לומר שהיום אנחנו נהנים מתור זהב ביטחוני ואסטרטגי ומקשרים הדדיים.
"בעוד ישראל רואה את חמאס כזרוע הארוכה של איראן, מצרים מסתכלת עליהם כשלוחה של האחים המוסלמים – תנועה שהוכרזה שם כבלתי חוקית, ובכיריה הושמו מאחורי סורג ובריח. מצד שני, כמו ישראל גם המצרים מעוניינים בשקט ברצועה, ולכן הם פועלים לשיקום עזה ולהסדרה".
ראינו לאחרונה פגישה של ראש הממשלה נפתלי בנט עם נשיא מצרים א־סיסי, התבשרנו על טיסות ישירות של חברה מצרית לישראל, ובשבוע האחרון דווח על יוזמה מצרית לחיזוק היחסים הכלכליים בין המדינות. האם אנחנו לקראת שלום חם עם מצרים?
"אפשר לדבר על שיפור ביחסי הכלכלה, התיירות והמסחר, אבל לצערנו לא מדובר עדיין על מיצוי הפוטנציאל מעבר לנושא הביטחוני. המצרים תמיד מזכירים ששיפור בהיבט הכלכלי, המדיני והאזרחי מותנה בהתקדמות בסוגיה הפלסטינית. מצד שני, הם מבינים שבקונסטלציה הנוכחית לא ניתן להתקדם בתהליך המדיני, בגלל המצב הפוליטי בישראל ובגלל כוחו המוגבל של אבו־מאזן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
