כשתמי קמינסקי הגיעה לספריית יד בן־צבי בירושלים כדי לנסות למצוא נושא לדוקטורט, היא פתחה בחיפוש אחר טקסט מסוים שזכרה כמטלטל במיוחד. כותרתו הייתה "שלישי", והיא נחשפה אליו בקורס על נשים ומגדר בארץ ישראל בתקופת המנדט. דובר בו על תופעה מוכרת בתנועת הקיבוץ המאוחד בתחילת שנות השלושים, שכונתה "הפרימוס": צירוף דייר שלישי לחדרים הזוגיים, כפתרון למצוקת הדיור בקיבוצים. אף שהסידור הזה פגע כמובן בזוגיות וגרם למועקה, לא נמצאו כמעט עדויות כתובות לקושי הרגשי והנפשי של הזוגות שנאלצו להכניס שותף נוסף לביתם הצר. הראשונה שהעזה לפרסם בפומבי את הסתייגותה מהנוהג הייתה חברת קיבוץ עין־חרוד, וגם היא עשתה זאת בשם בדוי. בקטע קורע לב שפרסמה בביטאון הקיבוץ המאוחד "מבפנים" היא ביטאה מצוקה של אישה שחייה האינטימיים נגזלו ממנה. "הכותבת סיפרה איך היא נקרעת בין הרצון שלה לחיים זוגיים בזמן הפרטי המועט שעומד לרשותה, ובין הנאמנות שלה לעם ולארץ ולקליטת עלייה", מספרת קמינסקי. "זה תפס אותי, כאישה שחיה חיים זוגיים. המתח שהיא תיארה, בין האידיאולוגיה והחיים השיתופיים ובין חיי הפרט, נשאר איתי הרבה זמן אחרי ההרצאה".
רק חמישים שנה אחרי פרסום הטקסט ב"מבפנים" חשפה הכותבת את זהותה. שמה היה ליליה בסביץ', והיא כללה את הקטע בספר "ולו רק הד" שפרסמה בשנות השמונים לחייה. ליד שני ספרים של בסביץ' מצאה קמינסקי בספריית יד בן־צבי ספר מאת יוכבד בת־רחל, גם היא חברת עין־חרוד, ואת הקובץ "חברות בקיבוץ" שיזמו שתי הנשים יחד, ובו טקסטים שעוסקים בנשיות בקיבוצים בשנות העשרים והשלושים. קמינסקי שקעה בקריאת התיאורים של נשות עין־חרוד, שהחזירו אותה לשנותיה כמדריכת טיולים בעמק יזרעאל. כשהתלבטה במי מהנשים להתמקד בדוקטורט, הציעו לה המנחות שלה – פרופ' מרגלית שילה ופרופ' לילך רוזנברג־פרידמן – לכתוב ביוגרפיה קיבוצית של חברות עין־חרוד. "זו הייתה הצעת זהב", היא אומרת. "בכתיבה על דמות אחת או על נושא אחד, לא הייתי מגיעה למסקנות שהגעתי אליהן. הכוח של הנשים הללו היה בהתלכדותן ובעשייה הרחבה".
במשך ארבע שנים התעמקה קמינסקי בסיפורן של מייסדות הקיבוץ שבעמק, נשות העלייה השנייה, השלישית והרביעית. את מסקנות המחקר היא עיבדה לספר "בדרכן – נשות עין־חרוד, 1921־1948" (בהוצאת מכון בן־גוריון ויד טבנקין). קמינסקי מגוללת בו סיפור של מהפכה מגדרית שצמחה בקיבוץ אחד והשפיעה על כלל החברה ביישוב בארץ בשנים ההן – על דפוסי העבודה, על תפיסת המשפחה והאמהות, ועל תפקידן של נשים במערכות הציבוריות ובהגנה על היישובים.
ד"ר קמינסקי: "בגלל גידול הילדים המשותף וצמצום הזמן שנותר לכל אחת עם הילדים שלה, הן לא מימשו את האמהות. אני חושבת שזו אחת הסיבות לכך שצורת החיים הקיבוצית לא הייתה יכולה להימשך. אחר כך השתנו סדרי העדיפויות"
"עין־חרוד היה קיבוץ מוביל דרך, בראשיתי, חלוץ בראש המחנה", אומרת קמינסקי. "מעבר לגודלו, זה יישוב שהפך לתנועת 'הקיבוץ המאוחד' והקים פלוגות התיישבות. חברי עין־חרוד לקחו על עצמם להיות מעורבים בכל מה שקשור בבניין הארץ ובהגנה עליה: הם קלטו את חברת עליית הנוער, השתתפו בחברות הכשרה ארצישראליות שיצאו להקים קיבוצים חדשים, ובלטו גם בפלמ"ח. בקיבוץ הזה היו גם ענקי הדור, כמו יצחק טבנקין, שלמה לביא וחיים שטורמן, אנשים משכמם ומעלה. עין־חרוד גם הותיר חותם בתרבות. ספרים שלמים נכתבו על הקיבוץ הזה, אבל כשאתה פותח אותם, אתה אומר לעצמך – רגע, חצי מהחברים היו נשים. איפה הן בכל העשייה? לא ייתכן שיישוב יהיה מוביל ופורץ דרך בכל תחום, והנשים לא יהיו חלק מזה. הרגשתי שמשהו חסר בפאזל של הסיפור הקיבוצי.
"אני לא פמיניסטית שביקשה להכניס בכוח את הנשים לקורותיו של עין־חרוד. גם לא תמצא אותי במניין תפילה שוויוני או במאבקים פמיניסטיים אחרים במאה ה־21. אבל אני כן פמיניסטית היסטורית שאומרת שאי אפשר להראות את התמונה המלאה בלי להאיר בזרקור את העשייה הנשית. הרי הביוגרפיה שלהן זהה לביוגרפיה של הגברים. אלה נשים שעולות לארץ, מבקשות להניח את העבר מאחוריהן, ויוצרות חיים עבריים חדשים עם הרבה מאוויים – בדיוק כמו חבריהן לדרך. מצאתי שהן חוו מפח נפש, וחשו שהקליטה שלהן בארץ קשה, ושהחברים קצת שוכחים מי הן ומה הן. אבל הן לא התאבדו, לא חזרו לארצות מוצאן ולא היגרו לארה"ב, אלא לחמו בכל יום במשך שנים על הזכויות והחובות שלהן. הסתכלתי עליהן ואמרתי: מגיע להן להיות חלק. הסיפור שלהן מציג עין־חרוד אחרת, תנועה קיבוצית אחרת והיסטוריה יישובית אחרת".
הערך של גן הירק
קיבוץ עין־חרוד, שמציין בחודש הזה מאה שנה להקמתו, היה מראשיתו הרבה יותר מ"עוד קיבוץ". הוא אומנם לא היה היישוב הראשון בארץ שקיים אורח חיים קיבוצי, אבל בניגוד לקבוצות דגניה וכנרת שקדמו לו, עין־חרוד הוקם במתכונת חדשה שבליבה רעיון "הקבוצה הגדולה". הוגה התפיסה, שלמה לביא־לבקוביץ', הגיע למסקנה שקבוצה קטנה ואינטימית שבוחרת בקפידה את חבריה לא תוכל לסייע בקליטת העולים ארצה. לפיכך הוא רקם תוכנית ליישוב קיבוצי גדול, שמאות החברים והחברות בו יתקבלו ללא הליך סינון, וכך יתאפשר לפתח חקלאות ותעשייה ולחלוש על שטח נרחב.
כמו תפיסת ההתיישבות של עין־חרוד, גם מאבקי השוויון של נשות הקיבוץ לא נשארו בתחומי עמק יזרעאל בלבד, אלא פרצו ליישוב היהודי בארץ כולה. אחד ההישגים הבולטים שלהן היה ההשתלבות המלאה בעבודה החקלאית, כשלמען המטרה הזו היו נשים שהסכימו לשלם גם מחיר אישי־אמהי. החברה לוז שיינדל למשל העידה ש"העבודה הייתה כל כך חשובה עבורי, עד כי במשך חמש שנים לא רציתי בילד. חששתי שלא אוכל לעמוד בריכוז גן הירק, דבר שהיה בו עניין כשלעצמו והיה בו גם ערך של כיבוש מקום עבודה לחברה והוכחה לשוויוניות המינים, וזה לא עלה בקלות".
הישג אחר של החברות היה "חוק השליש", שלפיו בכל ועדה ומועצה בקיבוץ ישוריינו לנשים שליש מהמקומות. באספה הכללית שהחוק נקבע בה הסבירה החברה שושנה קוגל: "אולי זה מלאכותי, אבל הרצון הוא ליצור תנאים המאפשרים את השתתפות החֲבֵרָה. אם לחברה אין אומץ לקחת על עצמה, אזי נחוץ להטיל עליה תפקידים".
נשות עין־חרוד אף הובילו "מרד חברות", בדרישה להיות שותפות בנטל הביטחוני. בראשית יוני 1936 הן יזמו אספת נשים ובחרו מתוכן ועדה של חמש חברות, שפנו לוועדת השמירה והעלו דרישה להשתלב בהגנה על הקיבוץ. לאחר שסורבו כונסה עוד אספה בהשתתפות יותר משישים נשים, והפעם הוזמנו אליה גם חברי ועדת השמירה – כולם כמובן גברים. מי שהניפה אחר כך את נס המרד באספה הכללית הייתה החברה אווה טבנקין, שאמרה: "בטוחה אני שהחֲבֵרָה תדע להגן על היישוב ועל ילדיה בחירוף נפש ובאומץ לב במידה לא פחותה משל החבר. אם תהיה לנו הכרה בזכותנו זו ובחובתנו זו, נדע לכבוש לנו עמדה, גם בשמירה". בעלה יצחק טבנקין, ממנהיגי התנועה הקיבוצית, תמך במאבק הנשי והכריז: "אנו אומרים שוויון… הקבוצה לא יכולה להיות מיוסדת על חלק מוגן על ידי חלק שני, ואין הדבר תלוי רק בהצבעה. החבֵרה רוצה להגן על עצמה, אין זכות לקחת זאת ממנה".
הקיבוצניקיות בארכיון גילו בתחילה חשדנות כלפי המתנחלת מגוש עציון. ד"ר קמינסקי: "שאלו אותי 'מה את עושה פה', אבל מהר מאוד נפתחו אליי, וסיפרו לי המון פנינים. בשלב מסוים אמרו לי: 'אנחנו התעייפנו, לכם הדתיים עוד יש הרבה אנרגיות ואידיאולוגיה'"
ביולי באותה השנה אכן התקבלה החלטה להציב גם את החברות בכל עמדות השמירה של הקיבוץ. נבחרה "מועצת שמירה מורחבת" שכללה גם חמש נשים, ונוספה חברה קבועה לוועדת השמירה המצומצמת. שלושה ימים לאחר מכן יצאו שתי נשים למשימת שמירה ראשונה. חברות וחברים רבים הגיעו לבקרן באותו ערב, ואווירת ניצחון חגיגית שררה בעין־חרוד. ליליה בסביץ' כתבה למחרת ביומן הקיבוץ: "בשביל הילדים הייתה זאת הפתעה – אישות הולכות עם רובה". מועצת הפועלות הארצית חיזקה את ידי חברות עין־חרוד, וגם המאבק הזה הכה גלים ברחבי ההתיישבות העובדת כולה.
כוח הדחף העיקרי במאבקים הללו, לדברי קמינסקי, לא היה השאיפה לשוויון, אלא הרצון לשותפות פעילה בעשייה הקיבוצית. "המניע האידיאולוגי־קיבוצי היה העיקרי", היא מסבירה. "אם היו שואלים אותן היום 'האם אתן פמיניסטיות?', הן היו עונות שלא. הנשים האלה כותבות שהן רוצות להיות חלק מהחברה ולשאת בחובות, וזה לא דיבור פמיניסטי־לוחמני שאומר 'בואו נהיה סמל מבחינה מגדרית'. מבחינתן זה מאבק ציוני והתיישבותי, מאבק למטרות עשייה. וכמו שהמהפכה הציונית קדמה מבחינתן למהפכה הפמיניסטית, גם הקבוצה קדמה לפרט. לכן, מבחינתן, המשפחה נדחקה הצידה פעמים רבות".
היא מפנה זרקור גם אל שיטת המאבק, המושכלת לדעתה. "נשות עין־חרוד לא נלחמו בכל הזירות במקביל, אלא בכל פעם על נושא אחר. כך ההשפעה של המאבקים נבנתה באופן מדורג והגיעה בסופו של דבר לכל מעגלי החיים. תחום העבודה, שהן נלחמו עליו בהתחלה, היה הבסיס החברתי בקיבוץ. אי אפשר להיכנס לאתוס של הקיבוץ בלי להיות חלק מהעבודה החקלאית. גם בתוך התחום הזה, הן לא הסתערו מיד על העבודה בפלחה, אלא על מה שמתאים יותר לנשים.
"דוגמה בולטת הייתה בתיה ברנר (אחותו של הסופר יוסף חיים ברנר – א"ר), אישה מדהימה שעבדה בלול. בעין־חרוד נהגו לומר שהתרנגולות בקיבוץ לא קוראות 'קוקוריקו', אלא 'בתיה ברנר'. זו אישה שלא למדה חקלאות וטיפול בתרנגולות, אבל היא קמה בוקר־בוקר במשך שלושה עשורים לעבודה בלול, הייתה אוטודידקטית וקיבלה מכל היישובים בארץ שאלות בנושא גידול עופות. נשות עין־חרוד למדו והשתלמו, בהבנה שעליהן לחולל בעצמן את השינוי. הן דיברו זו עם זו וארגנו אספות כדי לקדם דברים. כל המהלכים הללו דרשו הרבה אומץ ויכולת לא להרים ידיים".
חברות טובות ניתקו קשרים
"בבואי לחצר עין־חרוד אפפה אותי הרגשה כאילו פרצתי מקן צר למרחב העולם", כתבה עטרה שטורמן ברשימה "שנים בארץ", המופיעה בקובץ "חברות בקיבוץ" משנת 1944. "ההתרשמות הראשונה הייתה חזקה מאוד. הגלבוע השחום, המעיין המפכה חרש לרגליו ומאזין לשאון החיים שהובא לכאן על ידי המוני הצעירים הללו, האוהלים הלבנים והאנשים עם חן הנעורים שבכל הליכותיהם – כל אלה הפעימו את ליבי. כשיכורה התהלכתי בימים הראשונים. חדש, חדש היה לי הכול. בי חלו תמורות ובמהרה התקרבתי לרוחם של החברים הצעירים החדשים. היצירה ששקקה בכול, הפשטות, החופש הרב ששלט ביחסים בין האנשים וגילוי הלב שהיה נהוג בין איש לרעהו שבו את נפשי לאהבם".
הפרקים הראשונים בספרה של קמינסקי מוקדשים לתחום המשפחה בעין־חרוד. במסגרת שתבעה מחבריה מסירות ונאמנות לרעיון הקולקטיב, התא המשפחתי נחשב לאיום על שלמות הקבוצה, ונעשו ניסיונות לצמצם את תפקודו והשפעתו. הדבר בא לידי ביטוי ברווקות מאוחרת, בלידה בגיל מאוחר עוד יותר, וכמובן בלינה המשותפת בבית הילדים. קמינסקי מגיעה בין השאר למסקנה שהפגיעה בערך המשפחה התבררה כפגיעה בעיקר בנשים. "החיים בקיבוץ היו קשים באופן אובייקטיבי לשני המינים, בשל הנתק מהמשפחה שלא עלתה לארץ, תנאי המחיה והצורך לקיים חיים כלכליים על פי אידיאולוגיה חדשה שנוצרה יש מאין. ובכל זאת, אצל הגברים הייתה זיקה יסודית בין העבר להמשך החיים שלהם. אם לפני כן הם היו העוגן של המשפחה מבחינה כלכלית או השכלתית, זה המשיך גם בקיבוץ. הם עדיין היו נטועים היטב מבחינת הדיבור, הכתיבה, הרוח והעשייה. אצל הנשים לעומת זאת היה ניתוק ומעבר מתפיסה משפחתית־פטריארכלית שבה האישה 'צופייה הליכות ביתה' ואחראית על מה שקורה בתוך הבית, לתפיסה של שוויון ונשיאה בנטל הכללי.
ד"ר קמינסקי: "הנשים הללו עולות לארץ, מניחות את העבר מאחוריהן ויוצרות חיים עבריים חדשים, בדיוק כמו חבריהן לדרך. הן חשו שהחברים קצת שוכחים מי הן ומה הן. אבל הן לחמו במשך שנים על הזכויות והחובות שלהן. הסתכלתי עליהן ואמרתי: מגיע להן להיות חלק מהסיפור"
"התחושה שלי היא שנוצר ואקום בלתי ניתן למילוי, כאשר התפיסה הנשית, הזוגית, האמהית, רוקנה מתוכן למען האידיאולוגיה. במידה מסוימת, הן נשארו חסרות מכאן ומכאן. בגלל הגידול המשותף של הילדים, וצמצום הזמן שנותר לכל אחת עם הילדים שלה, הן לא מיצו ומימשו את האמהות כמו שכל אישה הכירה מדורי דורות. אני חושבת שזו אחת הסיבות לכך שצורת החיים הקיבוצית לא הייתה יכולה להימשך לאורך זמן. שנות החמישים והשישים שינו את התמונה הזאת ואת סדרי העדיפויות".
בנושא הזה את מתארת גם התפתחות מעניינת. כשהנשים התבגרו, הן החלו לתת יותר מקום לאִמהוּת שלהן, ונאבקו למשל להנהיג בקיבוץ לינה משפחתית.
"זה נכון. בהתחלה היו בקיבוץ רק מעט נשים עם ילדים, ואפשר לראות איך במהלך השנים דברים משתנים. פתאום למשל הן חושבות שאולי לא כדאי להיאבק על עבודה דווקא בפלחה, אלא לחשוב גם על שעות ההנקה. אי אפשר להתכחש לכך שהתפיסות שלהן קצת השתנו כשהן התבגרו. המילה התבגרות חשובה בהקשר הזה, כי לפעמים אתה אידיאליסט עד כדי קיצוניות, אבל בסופו של דבר החיים לוקחים אותך לדרך האמצע, וכך קרה גם להן".
בפרספקטיבה היסטורית, מה נשות עין־חרוד השאירו לדורות הבאים?
"קודם כול, את העמדה שלהן. הן לא קיבלו את הדחיקה לשוליים כמצב נתון. לפני כן היו נשים שקצת הרימו ידיים ונכנעו למוסכמות החברתיות שפגשו בקיבוצים. בעלייה השנייה היו פועלות שמצאו את עצמן במטבח יום אחרי יום, וגם לא נהנו משוויון זכויות. ההבנה של נשות עין־חרוד שהן צריכות להיאבק כדי לשנות את גורלן, ושאף אחד לא יעשה את זה בשבילן, חשובה גם היום. דבר חשוב נוסף הוא ההתמדה שלהן. הן עברו אומנם תהליך של התבגרות והתפכחות, אבל לא התעייפו מהמאבק, ובזכות התמדה של עשרות שנים הן הצליחו להטמיע שינויים בחברה. 'חוק השליש' השליך במשך תקופה ארוכה על הנושא של העדפה מתקנת או אפליה מתקנת, וכך גם ההתערות שלהן בענפי העבודה, בציבוריות, בתרבות ובהגנה על הארץ".
בשנת 1952, בעקבות המאבק בתוך תנועת העבודה והפילוג בקיבוץ המאוחד, נקרע קיבוץ עין־חרוד לשני קיבוצים נפרדים: עין־חרוד מאוחד, שזוהה עם מפא"י, ועין־חרוד איחוד, ששויך למפ"ם. לא רק קרקעות הקיבוץ ונכסיו חולקו, גם כמה מהמשפחות התפצלו בין שני הקיבוצים. כשאני שואל את קמינסקי אם לא הסתקרנה לבדוק מה היה מקומן של הנשים בפילוג המפורסם, היא משיבה: "זה באמת מעניין, אבל החלטתי שאי אפשר להיכנס לנושא הזה, כי הוא עלול להטות את כל המחקר. הקמת המדינה שינתה מאוד את התנועה הקיבוצית בכללותה. החלה קליטה נרחבת של עלייה, שהשפיעה גם על מה שקרה בקיבוצים וגם על הסתכלות החברה עליהם. לכן לא היה נכון מבחינתי להיכנס לשנות החמישים, ותחמתי את המחקר שלי בשנת הקמת המדינה. אני כן יכולה לומר שהנשים היו מעורבות בפילוג, ושוב היה אפשר לראות עד כמה האידיאולוגיה חזקה יותר מחיי הפרט: משפחות נפרדו, אחיות התפצלו, וחברות טובות ניתקו קשרים למשך שנים".
אפורות או גיבורות
בזמן העבודה על הוצאת הספר לאור שוחחה עם קמינסקי בטלפון אישה שהתגוררה בעבר בעין־חרוד, וסיפרה שהופתעה כשקראה את הדוקטורט שלה: כמה מהנשים שזכו בו להאדרה, ושלפי המחקר תפסו מקום מרכזי וחשוב בקיבוץ ובהתיישבות, דווקא זכורות לה מילדותה כנשים אפרוריות, שהיו אפילו מושא ללעג ולבוז כשהתהלכו בשבילי המשק. "כשהיסטוריונים בוחרים נושא לכתיבה, זה בדרך כלל יהיה נושא שקרוב לליבם", אומרת קמינסקי. "במובן הזה אני מאוד אאוטסיידרית: אני לא שייכת לעין־חרוד, לא צמחתי במקום הזה, הוא לא נוף ילדותי. לכן אני רואה משם דברים שלא רואים מכאן".
אף שלא התגוררה מעולם בקיבוץ, היא מודה שאורח החיים הזה היה עבורה משאת נפש מילדות. "כשההורים שלי עלו לארץ מארה"ב, עוד לפני שנולדתי, הם היו במשך שלוש שנים בהכשרה בקיבוץ לביא, ועד היום הם שומרים על קשר עם חברים שם. כשאני נכנסת לקיבוץ אני מרגישה שהנשימה שלי מתרחבת. הירוק, ה'ביחד', חדר האוכל".
היא בת 46, נשואה ואם לשישה, ילידת קריית־משה בירושלים. כשהייתה בת עשר עברה המשפחה להתגורר ביישוב הצעיר אפרת (שנינו היינו יחד באותו שבט בסניף בני עקיבא). לאחר שסיימה את לימודיה באולפנת צביה בירושלים יצאה תמי לשירות לאומי כמדריכת טיולים במדרשת שדמות־מחולה שבצפון בקעת הירדן. בשדמות־מחולה היא גם הכירה את בעלה רמי, בן המקום, ולאחר נישואיהם הם נשארו לגור במושב. קמינסקי ריכזה את ההדרכה במדרשה המקומית, ובמקביל למדה לתואר ראשון ושני בחוג ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. בהמשך עברה עם משפחתה לאפרת, לימדה במגמת ארץ ישראל באולפנה בקריית־ארבע, ואז קיבלה הצעה מאוניברסיטת בר־אילן לכתוב דוקטורט במסגרת מלגת נשיא.
רבים מהמסמכים הדרושים למחקר המתינו לקמינסקי בארכיון של עין־חרוד. במשך תקופה ארוכה היא השכימה מדי בוקר בחמש וחצי, ונסעה מביתה שבאפרת במשך למעלה משעתיים כדי להגיע לקיבוץ שבעמק. הקיבוצניקיות שאחראיות על הארכיון העשיר גילו בתחילה חשדנות כלפי המתנחלת מגוש עציון: "הן ראו מולן אישה דתייה עם מטפחת שרוצה לכתוב על נשות הקיבוץ. שאלו אותי 'מה את עושה פה', 'איך את מתכוונת להוציא אותנו', והיה אפילו מעין שדר שאומר: אל תחטטי לנו בדברים, מה לך ולנו. אבל מהר מאוד הן נפתחו אליי, קיבלו אותי יפה, וגם השאירו לי מפתח כשהייתי צריכה. הארכיונאית סיפרה לי המון פנינים מעניינות ופיקנטיות על הנשים שהתמקדתי בהן. בשלב מסוים הן גם אמרו לי: 'אתם, הדתיים מההתנחלויות, ירשתם אותנו. אנחנו התעייפנו. לנו כבר אין כוח לעשות את מה שעשינו פעם, לכם עוד יש הרבה אנרגיות ואידיאולוגיה'".
בעקבות "מרד החברות" הוחלט להציב גם את הנשים בכל עמדות השמירה של הקיבוץ. שלושה ימים לאחר מכן יצאו שתי שומרות ראשונות למשימה, וחברות וחברים רבים הגיעו לבקרן. ליליה בסביץ' כתבה למחרת ביומן הקיבוץ: "בשביל הילדים הייתה זאת הפתעה – אישות הולכות עם רובה"
קמינסקי מצידה מודה שכמו חוקרים רבים אחרים, גם היא התאהבה במושאי מחקרה. "אני רואה במייסדי הקיבוצים את חוד החנית של המדינה שבדרך, ובעקבות המחקר שלי אני מרגישה הערצה כלפיהם. אלה אנשים ונשים בעלי חזון ואידיאולוגיה, שעזבו הכול, התחילו מאפס ובנו יצירה מדהימה. עטרה שטורמן מספרת שבבואה לקיבוץ היא 'פרצה מקן צר למרחב', ושהפשטות של האנשים שבתה את נפשה. יוכבד בת־רחל מתארת את הָעֵדָה של נשות עין־חרוד הנאבקות על חיי היומיום שלהן, ואומרת שהן מזכירות לה עדה היושבת בקמפוס אוניברסיטאי ודנה בבעיות העולם. אנחנו חיים בחברה של שפע ונהנתנות, והכניסה לנבכי עין־חרוד חיזקה אצלי את הפשטות והשמחה בדברים הקטנים.
"המחקר גם גרם לי להעריך את ההורים שלי, שעלו לארץ באמצע שנות השישים מארה"ב, מתרבות של שפע, ובמשך עשרות שנים היו מנותקים מהמשפחה המורחבת ומהחברים שנשארו שם. הם עשו את זה כדי שהילדים שלהם יגדלו בארץ ישראל ויחוו את הציונות במיטבה".
בן זוגה רמי עובד כיום בחברה שמייבאת חלונות, והיא מרצה בחוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית הרצוג, ומרכזת את ההכשרה המעשית בקמפוס הבנות של המכללה ואת תוכנית המצוינות בקמפוס הבנים. "אני לא רק היסטוריונית שיושבת בארכיון וכותבת, אלא גם מכשירה פרחי הוראה לעולם החינוך. אני מלמדת אותם להסתכל על טקסטים היסטוריים, לראות אותם בעיניים ביקורתיות, לכתוב עוד פיסה מההיסטוריה גם אם היא לא שלמה, ולדעת מה הם מעבירים לדור הבא. בין השאר אני מלמדת יום מרוכז על העת החדשה במסגרת קורס הדרכת טיולים, ולסטודנטים שם אני אומרת שהציונות לא נגמרה: יש לנו עדיין הרבה מה לעשות, ואנחנו יכולים לקחת מאנשי עין־חרוד דוגמה של הקרבה ואידיאולוגיה".
המחקר ההיסטורי הוא בעיניה גם כלי ליצירת גשרים בין דורות ומגזרים. "יגאל אלון טבע את האמירה הידועה 'עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל'. אני מזדהה לחלוטין עם המשמעות של חקר ההיסטוריה ולמידתה עבור ההווה והעתיד, אבל לנשות עין־חרוד הייתה קומה נוספת שאני מאמצת בהקשר הזה. בהקדמה של הקובץ 'חברות בקיבוץ' – שרבים ורבות ראו בו ספר מכונן וכלי לשינוי מגדרי – מופיע משפט שתפס אותי: 'יהא נא הספר גשר בין שני דורות ויביע לדור הצעיר את אשר לא תמיד תדע האם להביע לילדיה, והחברה הוותיקה לעולה הצעירה'. היה פה רצון להעביר את סיפורי הנשים בין הדורות, כעוגן וחיבור מעל הפערים. אני חושבת שבאותה מידה כולנו יכולים להלך על הגשרים הנמצאים בינינו, למצוא את המשותף לנו ולא רק את השונה והמפריד, גם כשמדובר בהבדלים אידיאולוגיים, פוליטיים, דתיים, חברתיים, מעמדיים, דוריים ועוד.
"כשתמהים על הבחירה שלי בנושא מחקר רחוק כל כך מהמחוזות המוכרים לי, אני עונה שאני מוקירה את ההזדמנות לפגוש בנשים האלה ובעשייה הנשית שלהן, ושגם אם ההתרחשות המתוארת החלה לפני מאה שנה, והתקיימה בתנועה שאיני משתייכת אליה – בכל זאת יש כל כך הרבה משותף לדרכן שלהן ולדרך שלנו. הסיפור שלהן חשוב, משלים ומאיר באור חדש את הסיפור הנשי, את הסיפור הקיבוצי ואת הסיפור הציוני של ימי המדינה שבדרך, והוא משליך גם על הרבה רבדים ששייכים לימינו אנו. גם זה גשר שמזכיר לנו שלמרות כל ההבדלים, רב המשותף על המפריד, ואפשר להלך בדרך הזו יחד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
