אנרגיה מתחדשת נועדה לפטור את העולם מהצורך בשרפת דלקים מאובנים כדי לקיים את הציוויליזציה. לוחות סולריים, טורבינות רוח, כלי רכב חשמליים – כולם אמורים לאפשר לנו להמשיך וליהנות מרמת חיים גבוהה בלי לזהם את הסביבה. הבעיה היא שגם אם השימוש בכל המוצרים האלו לא פולט גזי חממה לאטמוספירה, הייצור שלהם כן.
התעשייה הירוקה מסתמכת היום בעיקר על ייצור מסין בשביל לרכוש חומרי גלם ללוחות סולריים או לייצור והרכבה של סוללות רכב. סין היא המובילה בעולם בשימוש בפחם להפקת אנרגיה חשמלית – תחנות כוח פחמיות מספקות כשני שלישים מהחשמל במדינה – והמשמעות היא שרוב המוצרים שלה מיוצרים תוך פליטת גזי חממה בכמות ניכרת, שלא לדבר על פליטת גזים רעילים לאוויר וגרימת זיהום סביבתי חמור באזורים התעשייתיים.
במשך השנים סין התחייבה להיאבק בזיהום התעשייתי ולצמצם את פליטת גזי החממה, אך התוצאות מעורבות. היא הקימה תחנות כוח סולריות וטורבינות רוח רבות, אך הייצור שלהן מגובה בתחנות כוח פחמיות. שיעור הניצול של תחנות כוח פחמיות בסין עומד על 50 אחוזים, בעוד תחנות כוח סולריות מנוצלות בשיעור של 15 אחוזים וטורבינות רוח ב־24 אחוזים. אף שסין מתקינה שדות סולריים בקצב מסחרר, את האנרגיה הסולרית מגבה אנרגיית פחם. גם אם כל צי הרכב הסיני יעבור למכוניות חשמליות, החשמל עצמו ייוצר בפחם, הדלק המזהם ביותר. סין לא מתכוונת לעצור: היא מקימה היום תחנות פחמיות חדשות שימשיכו לעבוד גם בעוד ארבעים שנה, ואף עוזרת להקים כמאה תחנות כוח מסוג זה במדינות מתפתחות כמו מצרים, דרום אפריקה וקניה.
יש כמה סיבות לכך שסין מסרבת להתנתק מהפחם. ראשית, זהו דלק זמין וזול. עתודות הפחם של סין הן הרביעיות בגודלן בכדור הארץ, והיא מייצרת בפועל כמעט מחצית מכל הפחם בעולם מדי שנה. סין עדיין נמצאת בתהליך עיוּר נרחב, ובשנים הקרובות היא צפויה להוסיף עוד כ־350 מיליון תושבים לערים שלה. היא צריכה מקור חשמל זול וזמין שיתמוך בתהליך הבלתי נמנע הזה, והפחם מצוי לה בשפע.
שנית, בניית תחנות כוח הייתה ועודנה דרך קלה לעמוד ביעדי הצמיחה של הכלכלה המקומית בכל אחד מהמחוזות. הקמתן מעניקה תעסוקה לעובדי בניין, למהנדסי חשמל ולבעלי מקצועות רבים אחרים, לצד היתרון הנוסף של חשמל זמין למחוז.
שלישית, תחנות הכוח בסין מעסיקות עשרות מיליוני בני אדם. צמצום מהיר מדי במספרן יגרום גל של אבטלה, שיאיים על שלטון המפלגה הקומוניסטית. תחנות כוח של אנרגיה מתחדשת מעסיקות בדרך כלל פחות אנשים מתחנות פחמיות, והמעבר לאנרגיה ירוקה לא יציע משרות לרוב העובדים המפוטרים. וזה עוד לפני שמתחשבים בעובדי המכרות, שיאבדו גם הם את עבודתם.
מה העולם יכול לעשות כדי לא רק ״לנקות״ את מקורות האנרגיה שלו, אלא גם להכריח את סין לצמצם את השימוש שלה בפחם? התשובה היא מכס פחמן – מס מיוחד שיוטל על מוצרים מיובאים בהתאם לכמות הפחמן הדו־חמצני שנפלט בייצורם. מכס כזה נותר עד היום בגדר אפשרות תיאורטית בלבד, וסין מתנגדת לו נחרצות. צרפת וגרמניה שקלו באפריל להטיל מכס פחמן אירופי, אך נשיא סין שי ג׳ינפינג הביע מורת רוח והתנגדות מוחלטת לרעיון.
אולם היחסים בין סין למערב משתנים. התחרות הגיאופוליטית בין סין לארה״ב ולאיחוד האירופי מתגברת, וסביר להניח שגובר גם התסכול מהזיהום הניכר של סין. ארה״ב ומדינות האיחוד צפויות ללחוץ על הסינים לפעול, והדרך הטובה ביותר לכך היא הטלת מכס פחמן, לצד חסימת ייבוא מיצרנים מזהמים ומהלכים אחרים. המכס גם יעזור למפעלים במערב להתחרות בתוצרת הזולה אך המזהמת של סין – כמובן, במחיר התייקרות המוצרים שכולנו רוכשים.
