יום ראשון בבוקר, שדות עמק החולה. "העיניים שלי מחפשות פודרה", אומרת נועה כשהיא מנווטת את הג'יפ במיומנות בשבילים. לכי תסבירי שהשכמתי טרוטת עיניים כדי להצפין, כך שלא שמתי פודרה ולא צבעתי ריסים, ועל שמלה מקושטת פסים בטח אין מה לדבר. "פודרה היא אדמה אבקתית. כל שדה פה מורכב מאדמה אחרת, מתחת לעצים זה משהו אחד ופה בשביל זה משהו אחר. הנה, תראי פה למשל", נועה עוצרת את הרכב.
אנחנו בוהות בפודרה. "בנקודה האקראית הזאת אפשר לפתוח את הראייה", אומרת נועה. "גששות היא תודעה. גם כשאתה לא מתעסק בה ישירות אתה מגשש, כמו שמישהו שלומד שפת גוף ולא מפסיק לנתח תנועות של אנשים. זה בלתי נשלט. לא תכננתי מראש לעצור כאן, אבל בדיעבד אני רואה שיש פה ממשק של בתי גידול: מטע מעובד, שביל של רכבי שטח, עשבייה ואזור של מים. הממשקים האלה הכי עשירים במגוון בעלי חיים".
תנועה חייתית אחת אנחנו כבר מזהים, עקבה שקועה שלא הייתה צדה את עיני הבלתי מאופרת לולא נועה. כרית וארבע אצבעות שמשלימות לצורה אליפטית. נועה כבר בתוך תחקיר עמוק. כמות המידע שאפשר להוציא מעקבה אחת, מתברר, היא בלתי נדלית. "באזור הזה יש שועלים, תנים, חזירים, חתולי ביצות – פה כנראה נמצאת אוכלוסיית חתולי הביצות הצפופה בעולם – וגם דורבנים, גיריות מצויות, מכרסמים כמו מריון מצוי, טונות של נברנים, עופות דורסים, צבי ביצה, זוחלים, נחשים, נחשי מים", מונה נועה. "העמק הזה שוקק חיים, ודווקא בטבעת הזאת של השדות רואים המון סימנים שלהם".
אז מי כיבד אותנו כאן בנחת רגלו?
"שימי לב שהעקבה אליפטית, ובהכללה גסה זה מאפיין את הכלביים. לפעמים אפשר להתבלבל בין תן לשועל, אבל במקרה הזה ברור לי שכאן עבר תן. עכשיו ניכנס לרמה הכי מורכבת של הגששות, דגם ההליכה – איך החיה זזה. זה הכי קשה. אצל חיות יש כל מיני צורות הליכה, ואפשר לראות איזו רגל היא מניחה קודם ולנסות להבין את ההתנהגות שלה – אם היא רצה או הלכה או ריצרצה, ואפילו אפשר לראות אם החיה הסתכלה הצידה".
דרך הרגליים?
"יש משהו שאני זוכרת מקורס נהיגה מונעת: יד רודפת מבט. זוכרת את זה? אם את מפנה מבט, היד מסובבת את ההגה. אותו הדבר היה קורה אם התן היה מסתכל ימינה, העקבה הייתה מקבלת זווית. עוד כלל ברזל שנראה אצל היונקים הגדולים הוא שהחלק הקדמי של הגוף גדול יותר, מה שאנחנו רואים באופן קיצוני אצל צבוע. פה יש עקבה קדמית ואחורית, ואת רואה שהאחורית קטנה יותר".
***
אני עוד מנסה להבין אם התן סובב את ההגה או לא, והיא כבר קוראת לי לראות הפתעות שמחכות לנו מתחת לעצי השקד: צבת קטנה של סרטן שוכבת לבדה לצד ערמה של עצמות קטנטנות וחלקי סרטן. אה הא! מישהו חגג כאן והשאיר לעולם שאריות. נועה לוקחת את הממצאים, מפרקת אותם באצבעותיה. "יש לנו כאן צנפה ישנה (פליטה של מזון לא מעוכל שמיני ציפורים פולטים – יפ"א) שיש בה גם עצמות של ציפורים וגם של סרטן", היא מהרהרת בקול. "זה יכול לענות על תפריט של הרבה מינים – זה יכול להיות שלדג, אבל שלדגים מפצחים את השלד של הסרטן וכאן יש חתיכה שלמה".
"גששות היא תודעה. גם כשאתה לא מתעסק בה ישירות אתה מגשש, כמו שמישהו שלומד שפת גוף ולא מפסיק לנתח תנועות של אנשים"
צינור מטפטף בשצף לידנו, והיא כבר לצידו: "יש פה מים מטפטפים, שמזמינים בעלי חיים לשתות. זה מקום טוב למצוא עקבות. הרבה פעמים רואים נזקים על הצינור – כרגע אני לא רואה – ולעיתים אפשר לראות לפי סימני השיניים וחריצי הנגיסה איזו חיה גרמה להם".
ואם יש משהו שהוא בבת עינם של גששים, אלה הגללים. "אני כבר רואה שהם של זוחל, את רואה את החלק הלבן? זו חומצת שתן, והיא גורמת לחלק הבהיר בגללים. אני מעריכה שיש לנו פה קקי של נחש. זה חד־משמעית גדול מדי לחרדון. בכל מקרה, תמיד כדאי לשים קנה מידה כדי להבין את הגודל כי אם רוצים להתייעץ הגודל קריטי", היא מסבירה, זונחת את הסיגריה שגלגלה ורצה להביא את כרטיס קנה המידה, בגודל של כרטיס אשראי ובצבעי שחור־לבן – מעין סרגל לגששים.
גששות היא כבר מזמן לא רק מיומנות עתיקה של חברות מסורתיות ושבטים רחוקים. קורסי גששות צצים בעולם כצנפות אחר האוכל, והארגון הבינלאומי סייברטרקר מציע מגוון פעילויות גששות שמטרתם לשמר את מיומנותם העתיקה של הציידים־לקטים ולרתום אותה למען הסביבה. במקומות מסוימים משתמשים בגששות נגד ציד בלתי חוקי. המומחה הגדול בישראל הוא אסף בן־דוד, יוצר סרגל הגששים דלעיל, שהעמיד דורות של תלמידים. יחד איתו ועם דור המורים שטיפח, הוא לימד את הקהל הישראלי מגוון מיומנויות גישוש: זיהוי עקבות של יונקים, ציפורים, זוחלים ופרוקי רגליים, זיהוי עצמות וגולגלות, פענוח הלכי הרוח ודגמי תנועה של חיות בר, ובעיקר איך לקרוא שטח, כמו ארכיאולוג שבונה סיפור בעזרת ממצאים. נועה הוסמכה לאחרונה לגששית עם תעודות, כשעברה מבחן מאתגר שנמשך יומיים. הבוחן היה מומחה גישוש מספרד שהגיע במיוחד לישראל.
אחרי כמה שעות שביליתי איתה אני יכולה להעיד שזה כמו להרכיב משקפיים חדשים ולהבין שעד עכשיו לא ראיתי כלום. רובד שלם של קיום שאנחנו פשוט לא ערים לו נגלה מול עיניה, דקויות של שינויים מזעריים בשטח: משיכות בחול אחרי שדורבן גרר עליו את קוציו, נוצות של יונים שחמדו תיבת קינון של תנשמות, מחילות נסתרות של נברנים ומריונים, צנפות מלאות בשערות של מכרסמים, מסלול ישר וברור של חתול ביצות, גדר שלפני זמן מה עמדה עליה אנפה ארגמנית. שום דבר לא נעלם ממנה.
גששות היא מדע פורנזי, משפטי: הגששים מזהים את הפושע המשחית גם אחרי שנטש, חסר מצפון. נועה מזהה דררה שחיסלה שקד טרי גדול, חזיר שהתגרד על גזע עץ, דורבן שהתחרע על צינור השקייה. גשש בלש בפעולה פותר כל תעלומה. "את רואה פה את השיניים?", היא מראה לי אבטיח מחורר באכזריות במקשה, "תראי את הסימנים של המקור פה למעלה. יש כאן ביסים קטנים, ולא רואים שיניים, כך שזה לא יונק אלא ציפור", היא קובעת – ואז קופצת על הג'יפ: "בואי נלך לחפש פודרה אחרת". אני ממשיכה לכרסם תותי עץ שקטפתי בזמן שנברה בצנפות. כל אחד ותפקידו.
***
נועה ולצר (33) מכירה כל גרגר בפודרה הזאת. היא נולדה ומתגוררת ביסוד־המעלה, המקום הכי חם ויפה בעמק החולה, אם תשאלו אותי. ימים ולילות בילתה בשדות האלה. לאביה המנוח היה כאן מוסך של ג'ון דיר, כך שהנסיעה החופשית במרחבי העמק טבעית לה מאוד. "המוסך היה בכניסה לאגמון, והתחושה שלי כשאני מסתובבת פה היא שכל זה שייך לאבא שלי", היא צוחקת. "אני מרגישה בבית". בניגוד למה שדמיינתי היא מעידה על עצמה שלא הייתה ילדת טבע קלאסית. "שאלתי את אמא שלי לא מזמן אם הם זיהו בילדות שאתעסק בטבע, והיא אמרה 'לא במיוחד'. לא הייתי הילדה הזאת. זה בא מאוחר יותר, במכינה במעגן־מיכאל ובשירות בבית ספר שדה גליל ובהדרכה בגן החיות התנ"כי".
במקום לטייל אחרי הצבא היא נסעה לטיול מאורגן עם יוסי ביידץ, איש טבע יקר לליבה שנפטר לפני כמה חודשים. "הוא הבנאדם שהיית צריכה לפגוש", היא אומרת בצער. "אחת הדמויות המיוחדות ואוהבות הטבע ששינו לי את החיים". נועה נחתה ביבשת השחורה והרגישה בבית, "מה שלא קרה לי אף פעם עם מקום חדש. כשחזרתי בכיתי כאילו עקרו אותי מהבית. אי אפשר להסביר, הייתי חייבת לחזור. התחלתי ללמוד זואולוגיה, ואחרי חודש עזבתי והתחלתי לחסוך".
היא סימנה שבילים, וגם השתתפה במיזם שעסק בשדמיות אדומות כנף שמקננות בשדות – "אחד הפרויקטים הכי יפים שמשלבים בין חקלאות וטבע. עקבתי במשך חודשים אחרי מושבת קינון, כל יום במשך שמונה שעות רצופות. לפי ההתנהגות זיהיתי איזה דורס מגיע". אחר כך השתתפה גם במחקר על שחפיות ים, חנקנים אדומי גב ועוד שמות ארוכים של ציפורים. בגיל 26 הגשימה חלום והצטרפה לווטרינר של שמורת מסאי מארה בדרום־מערב קניה, זרה יחידה בין המקומיים. "זאת הייתה חוויה מטורפת", היא נזכרת. "רוב הזמן לא עושים כלום, ישנים בתחנת מחקר באמצע שמורה, ואז פתאום יש קריאה לגבי חיה פצועה, ועוברים מאפס למאה בתוך חמש דקות: מתארגנים ונוסעים לטפל בג'ירפה, באריה, בפיל, מה שפצוע. עד היום חצי מהלב שלי בסרנגטי".
כשאין קורונה היא מדריכה באפריקה, ועם חציו השני של הלב התחילה לאחרונה להדריך סיורי ספארי כאן, חולקת עם אנשים את הידע שרכשה בכמה אלפי שעות תצפיות ושוטטות. בתחנה האחרונה שלנו אנחנו מגששות ליד התעלה המערבית של הירדן כדי להגשים לה חלום: לראות שוב את כלב הנהר, הלוטרה. דייג עם חכה יושב בסבלנות כשנועה מקפצת בין הסלעים ויודעת מה היא מחפשת: אבן שבולטת מתוך המים, מקום אהוב על לוטרות, שעליה הן מסמנות טריטוריה. והנה סימן: גוש גדול שהלוטרה השאירה בטובה יושב בגאון על הסלע. היא הייתה כאן לפנינו. הייתה ואינה.
