"כל שבת – אירוח של מועמדים לקליטה. שבת אחרי שבת"

שני דברים מצליחים להפתיע אותנו כבר בכניסה ליישוב גיתית: טמפרטורה ידידותית לעונה, ונשים בכיסוי ראש ו/או חצאית. הלו, הבטיחו לנו חמישים מעלות בצל ויישוב חילוני. שוקי גלבוע כאן כדי לצנן את הציפיות: אנחנו 500 מטר מעל הבקעה, 300 מעל פני הים, הוא מבהיר. והדוסיות? חכו־חכו. שתו משהו, נדבר. אז אנחנו יושבים במרפסת על כוס מים קרים ובריזה קיצית נעימה, כאילו גיתית לא שמעה שהיא שוכנת בבקעה.

שוקי ושרה גלבוע הגיעו לכאן ב־1978. שלוש שנים קודם לכן הוקמה גיתית כמושבוץ – נחלות פרטיות כמו במושב, חדר אוכל ואספות חברים כמו בקיבוץ. אחר כך הפכה למושב עובדים סטנדרטי, אבל עם חקלאות מוכתבת: מרכז המשק מחליט מה כל אחד יגדל, לפי הבנת המערכת. רק מה, לא הייתה הבנה למערכת. גם המדריכים ממשרד החקלאות לא ידעו להדריך: הם צברו אחלה ניסיון בגידולים בבקעת הירדן ובגב ההר; מה שבאמצע? א־לוהים יודע מה יגדל שם. מה עושים? גידול ותהייה. מה שעובד עובד, ומה שלא – עוקרים ומתחילים מחדש. ושוב. ושוב. הם ניסו פלפלים. ואז עגבניות. וארטישוק. וחצילים ומלון ואבטיחים וכרוב וכרובית ומנגו ואפרסקים וענבים. מה לא עבד? הרוב. מה כן? ענבי מאכל שמגדלים תחת מחסה. התאנים נראות לא רע, וכמובן התמרים שנשתלו למטה, בכיכר הירדן, והפכו לגידול הרווחי העיקרי. רק מה, עכשיו מתחילה תחרות על הייצוא מול מרוקו ותוניסיה. "כמו שקרה עם הוורדים, גם פה – אנחנו יודעים לכרות את הענף שאנחנו יושבים עליו", אומר שוקי. "רוב הידע החקלאי של המתחרים מגיע מאיתנו. המפעלים מוכרים טכנולוגיה ועושים כסף, והחקלאים הולכים ונעלמים. רוטינה ישראלית ידועה".

דור המייסדים הלך והזדקן ודור ההמשך, ובכן, הלך. נוכח המחזה המכאיב של בתים נטושים וחצרות שהיו לשדות קוצים, הגיע הזמן לפעולה דרסטית. אחרי ניסיונות כושלים החליטו כאן לפנות לשכנים. לא, לא אלה מעקרבה. אלה מהיישובים ביו"ש

אל תתבלבלו, החיוך לא יורד מפניו של שוקי גם כשהוא אומר את הדברים האלה. יש לו עיניים כחולות חייכניות, מוקפות זקן צחור. "אופטימיות חולנית", אומרת שרה בציניות מתוקה. את הבמה היא משאירה לו, רק מגיחה מדי פעם לבדוק שאנחנו מטופלים היטב. האופטימיות שלו עוד תחזור בהמשך, גם הציניות המתוקה שלה.

הוא נולד בכפר־אתא לשרה ויצחק סטניסלבסקי, בני חסידות קוצק מפולניה. אביו עלה ב־1939 על אוניית המעפילים פאריטה, רגע לפני שהנאצים חיסלו את המשפחה כולה. אמו של שוקי עלתה ארצה עשור קודם לכן כילדה, ומשפחתה הייתה ממייבשי הביצות שהתיישבו בכפר־חסידים. עם המטען החלוצי הזה הגיע שוקי לגרעין מגשימים של הנח"ל בבארות־יצחק, ומשם להיאחזות בקיבוץ מעלה־גלבוע. בקיבוץ פגש את שרה רוזן, שהייתה חברת גרעין הצופים הדתיים הירושלמי. שרה היא בתו של יוסף רוזן, המתורגמן במשפט אייכמן והקריין המיתולוגי של פרקי התנ"ך בקול ישראל. אה, כן: היא גם אחות של הפנטומימאי חנוך רוזן. כמוהו, היא מקמצת מולנו במילים.

אילו זה היה תלוי בשוקי הוא היה עדיין שוקי סטניסלבסקי, אבל שרה התחברה פחות; כשנישאו הם אימצו את שם הקיבוץ שבו הכירו. שניהם יצאו ללימודים באוניברסיטה העברית – היא אנגלית וחינוך, הוא ביולוגיה. הכיפה ירדה מתישהו בדרך. ארבעת ילדיהם – שניים ושתיים – כבר נשואים והורים לילדים. אחת הבנות גרה פה ממול, הבנים בזכרון־יעקב וביישוב בצופים, והקטנה בתל־אביב, לא עלינו. שוקי לא מסתדר עם העיר, בטח לא עם תל־אביב שעושה לו חידודין־חידודין. ושרה? בדיוק ההפך. מבחינתה גיתית זו פשרה. פשרה בת 43 שנים.

עם סיום לימודיו היה שוקי לפקח של רשות שמורות הטבע באזור השרון, ומאוחר יותר בבקעה וצפון ים המלח. הוא היה האיש שאחראי על השטח מצד הטבע שבו: מתצפת על בעלי כנף, יונקים וזוחלים, דואג לשמירת חוקי הציד ומעיר לכם כשאתם מחפפים עם עטיפות הארטיקים בשמורה. מתוקף תפקידו הכיר היטב את הבקעה ואת גב ההר ("השם הנכון הוא מורדות השומרון"), וכך הגיע עם שרה לגיתית – לא חם מדי כמו בבקעה, לא תל־אביב מדי כמו בעיר. וכן, גם השכנים היו טובים בעיניו. בניגוד למושבים הקלאסיים, כאן אין נחלה לצד בית מגורים: בלב היישוב ניצב גוש מרכזי של בתים ומבני ציבור, סביבו מעגל חממות, וסביבן שטחי חקלאות פתוחה. היום שוקי מחזיק עשרים דונם תמרים; את החממות שלו העביר בשכירות סמלית לאחד הבנים־הממשיכים של גיתית, ושטח נוסף נתן לתושב שהקים בו חוות סוסים טיפולית.

בהתחלה דגלה גיתית בעבודה עצמאית כערך עליון – בלי פועלים ובלי מתנדבים. צריכים עזרה? מגייסים אחים וילדים. לא מספיק? יש שכנים. הבונוס – אווירה של משפחה אחת גדולה: בעונת האסיף והקטיף עוברים משדה לשדה, מעמיסים עגלות וממשיכים לשטח של החבר הבא. אלא שעם השנים הרווחיות הלכה ופחתה. הציוד התייקר, וערך התוצרת, במקרה הטוב – נשאר כשהיה. מה עושים? מרחיבים את שטחי הגידול, ולוקחים פועלים כדי לעמוד במעמסה. אחרי ויכוחים סוערים הוכשרה העסקת פועלים ערבים מעקרבה הסמוכה. עד היום הם עובדים יחד, אבל זה כבר לא מה שהיה. "היינו מגיעים לשמחות שלהם בכפר והם באו לשלנו", אומר שוקי. "כשהגיעו האינתיפאדות, העסק הזה נקטע באבחת חרב – תרתי משמע".

ב־1991 נרצח אבי אושר מהיישוב בקעות בידי פועל שעבד אצלו. האירוע טלטל את הבקעה. אחרי התלבטויות החליטו בגיתית להמשיך עם הפועלים מעקרבה. לא שלא היו כאן נזקים – כריתת עצים, חבלה בצנרת, גנבות – "אבל תודה לאל", אומר שוקי ונוקש בשולחן הפלסטיק, "לא היו פגיעות בנפש. עד שזה לא מגיע לפתחך, אתה לא מפסיק".

המתיחות הביטחונית פגעה גם בגודל האוכלוסייה. "הייתה פה כל הזמן טיילת – משפחות באות והולכות". ותיקי גיתית לא יאהבו לשמוע זאת, אבל שוקי לוחש לנו כי בנקודת השפל צנח היישוב ל־15 משפחות ("ואני נזהר בלשוני"). דור המייסדים הלך והזדקן ודור ההמשך, ובכן, הלך. נוכח המחזה המכאיב של בתים נטושים וחצרות שהיו לשדות קוצים, הגיע הזמן לפעולה דרסטית. אחרי ניסיונות כושלים שונים של פתיחת השערים, החליטו כאן לפנות לשכנים. לא, לא אלה מעקרבה. אלה מהיישובים ביו"ש. ולרשטיין שידך את זמביש, זמביש נרתם לעזור, וכך היישוב החילוני במוצהר מצא עצמו עם ישיבה גבוהה במרכזו.

זה לא היה פשוט. לא היה פשוט גם להביא גרעין משפחות דתיות, לאחר שהישיבה נסגרה בשל בעיות תקציב. אז התווכחו ושאלו "מה יהיה כשהדוסים ידרשו לסגור את השער בשבת?", אבל שוקי וחבורתו נלחמו על הישרדות היישוב. המארח שלנו הבהיר לשכניו כי אמנת היישוב תדאג לשמירת הזכויות של כל הצדדים, וכי השער יישאר פתוח. המלחמות לא שככו לגמרי, אבל המצטרפים עמדו בכך בכבוד ("מגיע פרס ישראל לחבר'ה האלה על שבעה מדורי גיהנום שעברו פה"). תנועת אמנה ליוותה את הגישור, ארגון צו פיוס נכנס לעסק, ההחלטה עברה ("פעמיים!") באספת חברים, והאמנה נחתמה. בעקבות המהלך חזרו גם בני דור שני של גיתית, והביאו איתם חברים. בני הנוער המעטים שהסתובבו באפס מעשה במקרה הטוב, או היו אחראים לוונדליזם מזדמן במקרה הרע, התקרבו לחבר'ה מהישיבה ונוצרה מערכת יחסים מופלאה, נקייה מהדתה.

אילו זה היה תלוי בשוקי הוא היה עדיין שוקי סטניסלבסקי, אבל שרה התחברה פחות; כשנישאו הם אימצו את שם הקיבוץ שהכירו בו. ארבעת ילדיהם כבר נשואים והורים לילדים. הקטנה בתל־אביב, לא עלינו. שוקי לא מסתדר עם העיר, בטח לא עם תל־אביב שעושה לו חידודין־חידודין

שוקי לא מסתיר את התפעלותו מהמאמצים של המשפחות הצעירות להרחיב את השורות. "כל שבת – אירוח של מועמדים לקליטה. שבת אחרי שבת". פני גיתית נמתחו מחדש: גני הילדים שבו ונפתחו, ילדים חזרו לרוץ בשבילים, הבתים אוכלסו והגינות טופחו, פעילויות תרבות שדעכו זכו להחייאה. היישוב התחיל לפתח סממני חיים משותפים, וזה נחמד, אומר שוקי. לאט־לאט פחתה ההתנגדות. עד היום, הוא מודה, יש משפחה אחת־שתיים־שלוש שמשהו עוד מפרפר אצלן בפנים, אבל הרוב בעד.

שרה פה כדי לגחך. "הכול נהדר ממש", היא אומרת באותה ציניות שנבנתה בחמישים שנות נישואין. שוקי מחייך. הנה, עכשיו היא תגיד שהוא אופטימיסט חולני. "זה שמיים וארץ ממה שהיה", הוא מתעקש. "נכון", היא מאשרת, "ועדיין לא אידיאלי. צריך להבין אותם, מה הם יודעים על דתיים? לא היה להם רקע כמונו".

גיתית חצתה את קו מאה המשפחות. אמנת היישוב דורשת שמירה על יחס של חמישים אחוז מכל צד, אבל כרגע יש 40־60 לטובת הדתיים. ועדת הקליטה מעורבת, גם ועדת התרבות שהקפיצה את המקום בימי עצמאות ובשבועות. כמו פעם. כששוקי, שרה וחבריהם נוסעים לטיול בשבת, או הולכים עם מגבת על הכתף לבריכה המקומית (למתעניינים: יש גם שעות נפרדות לנשים ולגברים במהלך השבוע), הם מנופפים לשלום לשכנים עם הטלית שבדרך לבית הכנסת. הוואטסאפ היישובי נרגע. תצחקו על האופטימיות החולנית או לא, שוקי מבסוט. כששרה מחייכת אלינו ואליו את חיוך ה"חסר תקנה" שלה, הוא מבהיר: "אנחנו בכיוון הנכון".