מדיניות ״הילד האחד״ בסין היא כנראה אחת הדוגמאות האכזריות ביותר של רודנות הרודה באוכלוסייה שתחת שליטתה. במשך עשורים, משפחות בסין לא הורשו להביא לעולם יותר מילד אחד. התוצאות הקשות של המדיניות הזו נגלו במהרה. נשים הרות שכבר ילדו ילד אחד נאלצו להסתיר את הריונן, שמא יוכרחו לעבור הפלה; מי שילדו ילד שני היו צריכים לבחור בין מסירתו לאימוץ או הסתרתו מהרשויות.
השלטונות בסין הצדיקו את המדיניות הזו, שהחלה ב־1979, בניסיון העבר של האומה. סין סבלה מחזורים של רעב בכל פעם שהאוכלוסייה גדלה במהירות. בעקבות תוכנית "הקפיצה הגדולה קדימה" (1958), שנועדה לתעש את סין במהירות והביאה לנטישת בסיס הייצור החקלאי לטובת מאמץ תעשייתי בלתי יעיל, פרץ הרעב הגדול בסין. מיליונים גוועו (כ־17 מיליון מתו ב־1960 ו־9 מיליון בכל אחת מהשנים 1959 ו־1961, לעומת כ־7 מיליון בשנים שלפני הרעב). הממשלה חששה ש"התפוצצות אוכלוסין" תגביר את מחזורי הרעב והמוות. בתחילה היא ניסתה לעודד את התושבים – באמצעות תעמולה – לדחות את החתונה, לחכות עם הבאת הילדים ולהביא פחות ילדים לעולם. התעמולה הצליחה – שיעור הפריון פחת משישה ילדים למשפחה בשנות החמישים לפחות משלושה באמעצע שנות השבעים – אבל מגמות חדשות בילודה מתבטאות רק לאחר עשרים שנה ויותר; האוכלוסייה גדלה עד מיליארד תושבים כמעט ב־1979, ואז נחקק חוק הילד האחד.
דלגו 42 שנים אל העתיד, וכעת בייג׳ינג מתמודדת עם בעיה אחרת: מחסור בילדים. בעשור שעבר כבר היה ברור שהבעיה זוהתה, כשהממשלה עדכנה את מדיניות הילודה: בתחילה הותר לכפריים להביא לעולם ילד נוסף אם הילד הראשון היה ילדה;, לאחר מכן הותר לכל ההורים להוליד שני ילדים. החודש עדכנה סין את המדיניות שוב, והיא מתירה כעת הולדת שלושה ילדים. ארבעה – עדיין אסור.
הסיבה לעדכוני המדיניות התכופים היא ההאטה הניכרת בצמיחת האוכלוסייה הסינית. מאז 2016 מספר הלידות בסין קטן מדי שנה. ב־2020 נולדו בסין פחות תינוקות מאשר בכל שנה מאז הרעב הגדול: 12 מיליון בלבד. המשמעות היא שסין מזדקנת במהירות. אם מגמת הילודה הנמוכה תימשך, שיעור בני ה־65 ומעלה עתיד לגדול מ־13 אחוזים היום לכמעט 30 אחוזים ב־2050. סין כמובן אינה המדינה היחידה שתזדקן בשלושים השנים הבאות: גם ארה״ב, דרום קוריאה, גרמניה ועוד מדינות רבות יסבלו מאותה מגמה. ההבדל הוא שהתוצר לנפש בסין עדיין נמוך: התמ״ג לנפש בסין עמד ב־2019 על 10 אלף דולר, פחות משישית מהתמ"ג לנפש בארה"ב ופחות מרבע מהתמ"ג לנפש בגרמניה. המדינות המפותחות יכולות לממן את השירותים הדרושים לאוכלוסייה המבוגרת. לסין אין.
אבל סין צומחת מהר. האם יהיו לה די משאבים, עד 2050? אולי, אך הזדקנות האוכלוסייה מאיימת גם על הצמיחה הכלכלית שלה. ככל שהאוכלוסייה העובדת קטנה, כך קטן מספר הידיים העובדות. התוצאה היא עלייה במשכורות, משום שיש פחות עובדים על כל משרה; אך התפוקה נפגעת בתעשיות הדורשות כוח אדם רב. מלבד זאת, הצטמקות האוכלוסייה העובדת תקטין את הצריכה הפרטית במדינה; זהו מנוע צמיחה חשוב, ואם לא יהיו מספיק צעירים בעלי משפחות שידחפו קדימה את הצריכה, בייג׳ינג תצטרך למצוא מקור אחר למימון שירותי הבריאות והרווחה לאוכלוסיית הקשישים הגדלה במהירות.
פתרון אפשרי אחד הוא זה שנקטה אירופה: ארצות היבשת מתחברות עוד ועוד לכלכלות מתפתחות עם שיעור צעירים גבוה, בעיקר באפריקה, כדי שאלה יצרכו את מוצריה וגם יעבירו אליה כוח אדם מועיל. הפתרון הזה פחות רלוונטי לסינים. סין אינה מחזיקה בתעשייה מתקדמת ובאוכלוסייה מבוססת ברובה. אומנם במזרח המפותח הייתה צמיחה גבוהה בעשורים החולפים, אך המערב עדיין עני ונטול השכלה. גם אם בייג׳ינג תנסה לפתוח לעצמה שווקים חדשים באפריקה, מי שיועסקו בתעשיות ההייטק יהיו בעיקר בני החוף המזרחי. בשאר המדינה יצטרכו להשלים עם חיי עוני, ועם צמיחה מאטה והולכת.
