כשממשלת בלארוס אילצה מטוס אירי לנחות בשטחה בשבוע שעבר היא הואשמה ב״פיראטיות אווירית״. בהוראת הרודן המקומי אלכסנדר לוקשנקו הונחת המטוס במינסק כדי ששירותי הביטחון יוכלו לחטוף ממנו פעיל אופוזיציה ידוע; בפעולה הזו הביעה בלארוס בוז מוחלט לחוק הבינלאומי. אבל פיראטיות אינה מנוגדת בהכרח לחוק; פעולות הפיראטים בתולדות ימי העולם הן בין הסיבות לפיתוחו של החוק הבינלאומי מלכתחילה.
הדימוי הקולנועי והספרותי שלהם שונה לחלוטין: פיראטים נחשבים לשודדים או פורעי חוק, המחפשים תיבות אוצר באיים מרוחקים או שודדים ספינות סוחר. אבל האמת היא שהפיראטים ששייטו בימים במאות ה־16 עד ה־18 היו לעיתים קרובות סוכנים של המדינה, יזמים עצמאים שפשטו על ספינות הסוחר של האויב בהיתר וברשות. הפיראטים קיבלו אישור חוקי ממדינתם לשדוד ספינות ולמכור את תכולתן, ולשם כך גייסו השקעות כדי לקנות ספינות וצוות, והבטיחו החזר נאה למשקיעים.
הפיראטיות נולדה מתוך הצורך של המדינות לתקוף זו את ציי הסוחר של זו, בכוונה לפגוע בכלכלתה של המדינה היריבה. למה הן לא השתמשו בציי המלחמה שלהן? בניית כוח ימי ואחזקתו דורשת הון רב וכוח אדם. למה לסכן את הצי שלך, כשאפשר לגייס את השוק הפרטי? כשכוחה הימי של המדינה היריבה גדול יותר, כך גדול גם הפיתוי להפריט את המתקפה. השימוש באזרחים פרטיים גם נותן למדינה מרחב הכחשה, שמאפשר לה להימנע ממלחמה גלויה על כל מחיריה.
במהלך שלטונה של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה במאה ה־16, האנגלים עודדו את התופעה של ״יזמים פרטיים״, פריבטירים, שפשטו על אוניות הסוחר של ספרד. האוניות הספרדיות היו עמוסות זהב מהעולם החדש, ובריטניה נהנתה לקחת מהשלל בעודה מכחישה כל קשר לשודדים. לאורך המאה ה־17 הבריטים המשיכו לתמוך בתעשיית הפיראטים, אך לקראת סוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19 השימוש בהם פחת. הצי הבריטי הפך לכוח הימי המוביל באירופה, ובריטניה הפכה מכוח זניח במערב היבשת לאימפריה חובקת עולם. לבריטים כבר לא היה צורך בפיראטים, ואף להפך: היה עליהם להגן על ציי הסוחר שלהם מהפיראטים של מדינות אחרות.
הצרפתים אימצו את מנהג ״היזמים״ של הבריטים: בגלל חולשתם הימית, הם גייסו פיראטים משלהם נגד הסוחרים האנגלים. כל פיראט קיבל מכתב המתיר לו באופן חוקי לשדוד ספינות ולמכור את תכולתן. המטרה הייתה לפגוע בכלכלת בריטניה, גם באמצעות נטילת הסחורות והטבעת האוניות וגם בגלל הקפיצה בדמי הביטוח שנגבו מהסוחרים הבריטים.
הפיראטים המשיכו לרדוף את ציי הסוחר של אירופה בתחילת המאה ה־19. כשבריטניה הבינה שהפיראטים פוגעים בעיקר בה, היא החליטה לשים קץ לתופעה. ב־1854 היא חתמה עם צרפת על חוזה האוסר את השימוש בפיראטים. ב־1856 (בתום מלחמת קרים) חתמו שתי המדינות, יחד עם 53 מדינות חברות אחרות, על הצהרת פריז לכיבוד החוק הימי, הכוללת איסור על גיוס פיראטים.
זה היה ניצחון חשוב לבריטניה, אבל היא שילמה עליו בכללים אחרים שנכנסו לחוק הימי הבינלאומי: איסור להחרים סחורת אויב על סיפונה של אונייה ניטרלית או סחורה של אומה ניטרלית על אוניית אויב. בכך הבריטים הגבילו את הצי הצבאי שלהם מלתקוף כל אוניית סוחר ומלהחרים כל סחורה: הצי הבריטי יוכל להחרים סחורת אויב רק אם תפס אותה על סיפונה של ספינת אויב. לכן ספינות רבות רשומות במדינות קטנות שאינן מסוכסכות עם מדינות אחרות, בניסיון להגן על הסחורה מפני אויבים אפשריים.
בהכרזת פריז קבעו מדינות אירופה בזמן שלום את החוקים להתנהלות במהלך מלחמה. הפיראטיות הכריחה את מעצמות אירופה לגבש כללים להתנהלותן זו כלפי זו. האם הפיראטיות של בלארוס תשיג תוצאה דומה?
