"עמדנו על הגג וראינו את המהומות האלימות ממש מתחתינו", מספרת מירית סולימה. "מבין ההמונים היו כאלה שצעדו לעבר הבניין שלנו עם סלעים, אלות ובקבוק תבערה, ואנחנו התחלנו לחשוש לחיינו. את הילדים הקטנים סגרנו בחדרים יחד עם ההורים, ונעלנו את הדלתות. על הגג הצבנו שומרים שיתצפתו מהקומה הרביעית אל הרחובות. הכול היה מלא עשן שחור וסמיך ואדי גז מדמיע. ראינו כיצד האלימות, הוונדליזם והפחד שוטפים את העיר כמו גל".
ארבעה שבועות חלפו מאז המרד הערבי שהשתולל ברחובות עכו, ותושביה היהודים של העיר מנסים עדיין לעכל את מה שחוו. מור ג'אנאשוילי ומרדכי כ"ץ, שנפצעו בלינץ', שוחררו זה מכבר מבית החולים אך הם סגורים עדיין בבתיהם, מפוחדים ומבוהלים, כואבים בגופם את הסלעים, האלות ושלשלאות הברזל שהוטחו בהם. במרכז הרפואי לגליל שבנהריה שוכב אלעד ברזילי, שהגיע לשם במצב אנוש לאחר שנסקל באבנים וגולגולתו רוצצה. הצוות עוקב בהשתאות אחר השיפור במצבו, אך עדיין נכונה לו החלמה ארוכה ולא פשוטה.
עשרות דיירי הבניין שברחוב הארבעה 51, חברי קיבוץ המחנכים העירוני של תנועת "דרור ישראל", שמעו היטב את קולות המלחמה והשנאה. במרחק של כמה עשרות מטרים מהם נערך פוגרום בעוברי אורח יהודים וברכוש הציבורי. עבורם, אולי יותר מאחרים, פרץ האלימות הזו סימל התנפצות חלום של חיים משותפים. מזה 16 שנים פועל בעכו הקיבוץ העירוני, ש־90 חבריו עוסקים בחינוך ברוח הפלורליזם, ההומניזם והליברליות בקרב ערבים ויהודים כאחד. החברים, בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד וגרעיני נח"ל, מפעילים בעיר מועדוני נוער, חוגים לילדים, מועדון תרבות ג'אם ליצירה מקומית ועוד. הבניין המחופה אבן ירושלמית, שגרים בו 60 אנשי חינוך, היה מעוז של אמונה בדו־קיום ובשיתוף פעולה יהודי־ערבי – אמונה שעומדת כעת למבחן קשה.
"מעולם לא חיינו פה בפחד, ולא דמיינו שנעמוד במצב כזה", מתארת סולימה (33), רכזת הקומונה. "אנחנו לא נוהגים לנעול את הדלתות של הדירות בבניין, כי זה מרחב שהוא שלנו והוא אינטימי, ואנחנו ביחסי שכנות טובים מאוד עם תושבי האזור. אבל בלילה ההוא נאלצנו לראשונה להגיף את הדלתות, והשקפנו בפחד על הטירוף שהתחולל ממש לידנו".
באמצע הלילה התקשרו אנשי הקיבוץ למשטרה והתחננו כי מישהו ירחיק את המתפרעים, שכבר התקרבו לבניין וביקשו להצית אותו. בחלוף כעשר דקות, שנדמו כנצח, הגיעו כוחות גדולים של מג"ב והניסו את ההמונים בירי רימוני הלם וגז מדמיע. הדיירים גם ניסו לפנות לכוחות הכיבוי ולבקש כי יטפלו בפחי האשפה ובפסי הרכבת הבוערים, אך עשרות שיחות הטלפון הושבו ריקם; המשטרה לא אישרה ללוחמי האש להיכנס לאזור, בשל הסכנה. "לא עזר שהסברנו להם שאנחנו לא יכולים לנשום פה, והכול מלא עשן שחור שחודר לדירות ולכל החדרים", משחזרת סולימה.
מפעם לפעם במהלך השיחה היא עוצרת ומשתעלת בכבדות. הדיבור קשה עליה, היא מסבירה, בגלל העשן ששאפה כשעמדה על משמרתה בגג הבניין. "ברוך השם, אף אחד כאן לא ספג פגיעה חמורה יותר מאשר שאיפת עשן וקשיי נשימה, אבל נחשפנו לסיפורים על התקיפות של אלעד ומור ומרדכי, והכול קרה סמוך לכאן. זה עצוב וכואב ושובר".
בזמן שכלי התקשורת כבר מדווחים בהתרגשות על יוזמות משותפת של יהודים וערבים לאיחוי השבר בין האוכלוסיות, סולימה וחבריה מסרבים עדיין לדבר על הפתרונות ועל היום שאחרי. לא בגלל אובדן אמון בחיים המשותפים, אלא מתוך מחשבה שבשלב הזה, מהלכים כאלו הם מלאכותיים, מוקדמים וחסרי השפעה. הם מעדיפים להתכנס בינתיים בכאבם ולהתחזק, לפני שיפנו למשימות ואתגרים של תיקון. "במובנים רבים אנחנו עדיין מרגישים שאנחנו בתוך זה. לא בגלל המצב ברחובות, אלא כי התחושות הקשות לא מרפות מאיתנו", אומרת סולימה. "נכון שאנחנו הראשונים שמדברים תמיד על דיאלוג, ואני עדיין מאמינה בו במאת האחוזים, אבל אתה יודע מה? עכשיו אנחנו לא רוצים לעשות סולחה. אנחנו רוצים להיות רגע עם עצמנו. יש הרבה שאלות שאנחנו צריכים להתמודד איתן ביחד עם החברה הערבית, אבל כרגע עדיין לא. אני עוד לא מסוגלת להיכנס לדיאלוג החשוב הזה, אלא רק ללקק את הפצעים ולאסוף את הקהילה שלי. אנחנו באבל על מה שהתחולל לנו בתוך הבית. היה פה אירוע דרמטי, שובר אמון. שני הדברים נכונים – גם שיש לי חברים ערבים, וגם שכואב לי עכשיו מאוד. צריך לחיות עם המורכבות הזאת".
