"כמה דקות לפני ההגעה לבית החולים התחלתי לאבד את זה, ראיתי הכול לבן. אמרתי – ריבונו של עולם, זאת ההרגשה כשאתה לוקח אליך. חשבתי שזה הסוף. חשבתי על אשתי, על הילדים. ואז איבדתי את זה, הרגשתי שכבר אין לי כוח".
"ופתאום חשתי בפנים התקוממות גדולה מאוד של כוח שלא רוצה למות. עד כאן אני זוכר. אחר כך סיפרו לי שבשלב הזה, כשגם הצוות הרפואי של הגדוד חשש שהוא מאבד אותי, התחלתי לצרוח – 'ריבונו של עולם, אני רוצה לחיות, רוצה לחיות', בצעקות מכל הלב. הגעתי לחדר הטראומה במצב קשה מאוד. מבחינתם זה היה עניין של דקות עד לנקודת האל־חזור". אריאל בן־שטרית מנסה להסביר עד כמה העובדה שהוא שוכב עכשיו כאן, על הספה בביתו, אינה מובנת מאליה. לצידו אומנם מונחים כעת קביים, ומדי פעם במהלך השיחה הוא עוצם עיניים, מתמודד בשפתיים חשוקות עם גל של כאב – אבל הנס הוא נס.
שורת חביות עץ ישנות, מסודרות בקפידה כמעין שדרה פורחת, מתווה את הדרך אל הבית ואל היקב של בן־שטרית. פעיות נשמעות מעבר לחלון, מדיר סמוך. "העיקר ביהדות הוא התמימות והפשטות", קובע ציור גדול שתלוי כאן על הקיר. זוהי "הנחלה" – שכונה חקלאית מרוחקת מעט ביצהר, בשיפוליו הצפוניים של היישוב. כשהבית הוקם, היישוב היה מרוחק אפילו יותר. עם השנים נוספו ביצהר עוד בתי מגורים, וקירבו את יישוב־האם אל השלוחות במורדות. על תוויות היין שבן־שטרית מייצר מוסבר שהיקב שוכן "במרומי נחלתו המבורכת משמיים של יוסף הצדיק".
מול הנחלה נשקף נוף שומרוני הררי שנותר מפעים גם בחודשי הקיץ, כשהכול נצבע צהוב וחום. מעבר להר מציצה שכם, והרחק במורד, אחרי הכרמים הירוקים שנטע בן־שטרית, נמתח הכביש. שם גם נמצאת זירת פיגוע הירי שבן־שטרית נחלץ ממנו בחיים, בנס. וזה מקרי שהיא ממש כאן למטה, כי בן־שטרית נפצע במהלך שירות מילואים, שהיה יכול להתקיים בכל מקום. לאו דווקא מול הבית שלו.
זה קרה ביום רביעי, יומיים לאחר פרוץ מבצע שומר החומות. בין שלל הידיעות על טילים מעזה ועל פרעות בערי ישראל דווח גם על שני חיילים שנפגעו מירי בשומרון. מחבל פלסטיני הצליח להתקרב אל החיילים, ולירות בבן־שטרית שלוש פעמים מטווח אפס.
"הקשר שהחלפתי הראה לי את המגבר של מכשיר הקשר ואמר: 'אתה מילואימניק, אתה לא באמת צריך את זה'. יומיים־שלושה אחר כך ירדנו לוואדי בגלל שרפה, ולא הייתה לי קליטה בקשר. כשחזרנו חיברתי את המגבר והשארתי אותו צמוד אליי. הכדור שהמחבל ירה כשכבר שכבתי, פגע במגבר ויצא ממנו בזווית שהסיטה אותו לגמרי"
למחרת היה אמור בן־שטרית לסיים את חודש המילואים שלו, תקופה שאופיינה במה שמכונה "התחממות בגזרה". בחודש הזה התרחש פיגוע הירי בצומת תפוח, שבו נרצח יהודה גואטה ז"ל, תלמיד הישיבה באיתמר, ואחר כך המרדף הנמרץ של כוחות הביטחון עד ללכידתו של הרוצח. בימים האחרונים לשהותה של פלוגת המילואים באזור יצהר כבר עלה גובה הלהבות במדינה כולה. "האווירה הייתה 'חמה' מאוד, הרבה הפגנות", מספר בן־שטרית. "אנחנו תפסנו את אזור מסדרון חווארה והיינו מתוחים על פני כל השטח, אבל החבר'ה היו עם המון מוטיבציה, הרבה רצון לפעול. אני ער מאוד למה שקורה מסביב, לאמירות".
אתה מתכוון לביקורת מצד התושבים באשר למידת הנחישות של הצבא?
"בדיוק. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל חבריי לגדוד באו ערניים ודרוכים. הייתה נחישות, כולם באו חדורי משימה – להגן על עם ישראל וארץ ישראל. יכולת לראות את זה במשימות שהגדוד לקח על עצמו למרות הסד"כ הנמוך. אפשר למתוח ביקורת, ואפשר בהחלט לראות את הנקודות הטובות, זה עניין של בחירה. אני מודה שגם לי היה קשה עם האופן שבו הצבא מתנהל כאן מול האויב. עצם ההגדרה 'הפס"דים', הפרות סדר, כאילו מישהו עקף בתור בבנק – זו טרמינולוגיה בעייתית. בפועל מדובר בהתפרעויות. אבל כל עוד זה לא 'טרור' של ירי אלא רק 'הפס"ד', צה"ל משתמש באמצעים לפיזור הפגנות, וזה ביזיון נוראי. כדי להיות יעיל עם הכלים שברשותך, כמו כדורי גומי, אתה צריך להתייצב מול עשרות זורקי סלעים ולהיכנס לטווח שבו הם יכולים לפגוע בך הרבה יותר משאתה יכול לפגוע בהם.
"לי אישית זה כואב מאוד. אם רוצים להילחם, תנו לנו להילחם. אם לא רוצים – עזבו אותנו בשקט. קשה להכיל את מצב הביניים הזה, שגורם המון ביזיון לעם ישראל. היו לנו המון פעילויות שחזרתי מהן גמור מנטלית. אבל בסדר, על דעת זה רציתי לשרת במילואים. אני בוחר להיות חלק מעם ישראל 'באשר הוא שם', גם אם הייתי רוצה שיהיה אחרת.
"יום אחרי שנפצעתי היה כאן היפוך קערה. אחרי שהערבים הרימו ראש, צה"ל שינה את אווירת הפרשנות להוראות הפתיחה באש, והיו כמה ימים שגרמו למקומיים להבין שלא כדאי לצאת להפס"דים. היה ברור שמישהו למעלה החליט לעבוד אחרת. הלוואי שכך היו מתנהלים תמיד".
שמאלני, אבל
הוא בן 43, נשוי לרבקה, אב לעשרה וסב לנכד אחד. אל חבל הארץ הזה הוא הגיע בגיל 16 וחצי, בתחילת כיתה י"א. לפני כן הספיק לעבור בקריית־משה בירושלים, בקריית־ארבע, בימית, בחספין ובכוכב־השחר. "הפינוי מימית הוא אחד הזיכרונות הראשונים שלי, צרוב אצלי טוב־טוב. אני זוכר איך אמי, אחותי ואני יושבים באוטובוס, מסתכלים על הגגות, ואמא מספרת לנו שאבא שם, על הגג. זוכר את החיילים מעלים כלובים, ואת הקצף". בשנות התיכון הוא החל ללמוד בישיבה לצעירים בירושלים. אחר כך עבר לישיבת עוד יוסף חי, שפעלה אז בקבר יוסף שבשכם, ונשאר.
"בהתחלה היה ברור לי שאני בא לשנתיים ואז מתגייס לסיירת גולני. זה היה החלום. אבל הצבא לא כל כך רצה אותנו, והיו הרבה דברים חשובים אחרים לעשות כאן. בימים ההם היה קשה לגרד אפילו מניין לתפילת שחרית בקבר יוסף. במשך שנים גרעין שכם ניסה להרחיב את ההתיישבות, אבל לצערנו זה לא צלח. כדי ש'חלילה' המקום לא ייהפך לנקודת יישוב, הרשו לנו לשהות שם רק משש בבוקר עד עשר בלילה. גם כשנתנו לנו להיות שם בחגים, נאלצנו לעשות לפני עשר בלילה תהלוכה של משפחות, ילדים ותינוקות עד לבניין הממשל הצבאי בשכם. היינו ישנים בממשל, ובבוקר חוזרים ועושים את החג בקבר יוסף. העיקר שלא נשהה שם בלילה, עד כדי כך הסטטוס־קוו נשמר באדיקות בידי הצבא.
"זה היה עוד לפני אוסלו, ואחרי פינוי שכם הכול השתנה: המחבלים נכנסו לאזור, הכול נעשה תלוי בחסדי המשטרה הפלסטינית. כך שבאותה תקופה הייתה התלבטות רצינית אם להתגייס או להישאר, והגעתי למסקנה שבמקום שאין אנשים – שם אמורים להיות".
רבקה, שמאזינה לשיחה, אומרת שהוא ויתר על הסיירת גם כדי להקים משפחה. הם נישאו לפני 24 שנים, כשאריאל היה בן 19.
ההחלטה לא להתגייס הייתה יותר מצידך או מצד הצבא?
"זה היה משולב. אם הייתי מתעקש, אולי היו מגייסים אותי. אבל אני שלם עם ההחלטה שלי".
אגב, הבנים שלך מתגייסים?
"אחד הבנים, אברהם, התגייס לגדוד נצח יהודה, ועכשיו הוא בקורס קצינים. הבן הבכור, יוסף, למד חמש שנים בישיבת רמת־השרון, ובחודש אב הוא מתגייס לגולני. משה, בן 18, מתגייס גם הוא באותו חודש. חד־משמעית, אני בעד שירות בצבא. אם רוצים ללמוד לפני כן בישיבה – על הכיפאק, אבל אין שאלה לגבי גיוס".
על קיר הסלון, ממש מעל ראשו, תלויות תמונותיהם של שלמה ליבמן והראל בן־נון ז"ל, שנרצחו בפיגוע ירי באוגוסט 1998, בעת שהיו בסיור שמירה ביצהר. שניהם היו חברים טובים של בן־שטרית: בן־נון למד איתו בחטיבת הביניים בעפרה, ליבמן היה אחיה של רבקה. לזכרם הוקמה "גבעה", שכונה ראשונה מחוץ ליצהר, ובני הזוג בן־שטרית עברו לגור בה. "מהר מאוד התבהר לנו שאנחנו מבקשים נחלה חקלאית. מאז שאני זוכר את עצמי אני קשור מאוד לאדמה. תמיד חלמתי להיות חקלאי". אז הם המשיכו קצת הלאה, אל הגבעה שמעונם הנוכחי שוכן בה, והיום יש להם גם 125 דונמים של כרם יין. "הכול אצלנו בעבודה עברית, מהכשרת השטח ועד חתימת הבקבוקים, ויש גם הקפדה רבה על כל המצוות התלויות בארץ, כולל שמיטה. בהתחלה השתדלתי שהגידול יהיה אורגני, אבל בשנים האחרונות זה כבר לא ככה".
"כל עוד זה לא 'טרור' של ירי אלא רק 'הפרות סדר', צה"ל משתמש באמצעים לפיזור הפגנות, וזה ביזיון נוראי. כדי שכדור גומי יהיה יעיל, אתה צריך להתייצב מול עשרות זורקי סלעים. לי אישית זה כואב מאוד. אם רוצים להילחם, תנו לנו להילחם. אם לא רוצים – עזבו אותנו בשקט. היו המון פעילויות שחזרתי מהן גמור מנטלית"
היקב והבית עומדים על תילם כבר 21 שנה, ולפני שלושה חודשים אושרה התב"ע. "חיכינו לה הרבה כדי שנוכל לשדרג את היקב ולהגדיל אותו. היום אני מייצר כ־9,000 בקבוקים בשנה – הרוב המוחלט מענבים שלנו, ואנחנו מביאים ממש מעט נגיעות מבחוץ, בשביל הבלנדים". הכרם והיקב הם אומנם אהבתו הגדולה, אך עיקר הפרנסה מגיעה מחברת בנייה שהקים. "אנחנו מעסיקים כמה עשרות עובדים, עבודה עברית. בונים בעיקר בבנימין ובשומרון, עבור חברת אמנה".
בגיל 26, כשכבר היה אב לארבעה, החליט בן־שטרית שהגיע הזמן להתגייס. "דובר על מסלול חרדי, 40 יום בסך הכול, ובכל זאת הייתי צריך לשכנע קב"ן ואיש שב"כ שאני נורמלי ולא מסוכן, ואפשר לגייס אותי. השתכנעו, ועברתי טירונות כלל־צה"לית וקורס זיהוי חללים. לקראת סוף הקורס הבנתי שמי שמקבל את המקצוע הצבאי הזה לא יכול לעשות שום דבר אחר. אמרתי להם שלא בשביל זה התגייסתי. דאגתי שידיחו אותי מהקורס ביום האחרון, ואז הייתי תקוע במילואים בהגמ"ר (הגנה מרחבית – הכ"ח) שומרון במשך 12 שנים. זה חשוב, אבל גם זה לא מה שרציתי לעשות. חיפשתי משהו משמעותי יותר, ובעיקר רציתי להיות חלק מעם ישראל, לצאת מההתיישבות הקטנה ולהתערבב. הייתי צריך הרבה סבלנות, אבל בסוף זה קרה".
בשנים האחרונות הוא משרת במילואים בחטיבה 6, בגדוד 8103 "שמורכב בעיקר מבוגרי חטיבת הנח"ל. רובם המוחלט לא היו באזור הזה לפני המילואים, והם גם רחוקים מכאן בדעותיהם. התעסוקה הקודמת הייתה בנווה־צוף, ולפני כן בפסגות. בסוף האימון האחרון שלנו, שהיה קשוח וקפוא, הודיעו לנו שבעוד ארבעה חודשים יש תעסוקה בשכם. מיד אמרתי למפקד הפלוגה שלי שנתפוס את 'מוצב הסלע'", שעל ההר ממול.
בתוך הגדוד נתקלת בחששות או בדעות קדומות, כששמעו שאתה מיצהר?
"בהחלט יש סטיגמות, והן מופרכות מהר מאוד. כשנפגשים פנים אל פנים, כשמכירים ויוצאים לפעילות יחד, מגלים את מה שמתחת לסטריאוטיפ שהתקשורת יצרה לתושבי יצהר.
"הייתי בחפ"ק של מפקד הפלוגה. המפקד עצמו הוא עולה מאתיופיה, הנהגים שהתחלפו ביניהם נעו מתושב יקיר ועד קיבוצניק ממשגב־עם, בחובשים היו עולה מרוסיה ובחור צעיר משוהם. עם ישראל על כל גווניו – והיו חברות ואהבה וחיבור נדיר. עבדנו קשה, ורבים מאלה שלא היו כאן מעולם קודם לכן התחברו מאוד למקום. בעשרות שיחות שהיו לי עם חברים, הם קודם כול הדגישו בפתיח 'נשארתי שמאלני', ואז הגיע 'אבל'. ראיתי שהם מסתכלים על חבל הארץ הזה ועל אנשיו מזווית אחרת לגמרי".
החברים מהפלוגה גם הוזמנו אליו הביתה לקפה. שאר בני הבית לא היו שם באותו זמן; הם עברו לחזק את היישוב הצעיר אביתר, שהוקם סמוך לצומת תפוח מיד לאחר הרצח של יהודה גואטה. "הבן שלי יוסף הוא מהאחראים על הבנייה באביתר, וכל המשפחה פרשה כנפיים לשם. הבית כאן היה אומנם שקט, אבל זה היה ביקור מאוד מחבר".
לא הבנו שיורים עלינו
עם פרוץ המערכה של שומר החומות, תעסוקת הגדוד גברה. מחוץ לכפר מדאמה החלו מהומות, והמתפרעים הלכו וקרבו אל הכביש הראשי. "האירועים הללו נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה, ובין השאר נורו זיקוקים לעבר רכב של אחד התושבים", משחזר בן־שטרית. "לא עמדנו כמו דחלילים על הכביש, אלא נתנו את המרב במסגרת ההוראות. ביום השלישי ביקשנו מהחטיבה לייצר חסם, כדי שהמתפרעים לא יוכלו לעלות לכיוון שכם, וגם כדי לדחוק אותם רחוק יותר מהציר. בשבע וחצי בערב הגיע שופל והרים מחסום עפר. זה גרם להתפרעויות לדעוך, ובאותו ערב הן היו על אש קטנה – קצת צמיגים בוערים, פה ושם קלע דוד, אבל לא כמו לפני כן, כשהיו עשרות שרגמו באבנים. מפקד הפלוגה, אחרי שלושה לילות בלי שינה, נתן לסגן שלו לצאת במקומו".
דווקא כשהיה נדמה שהגזרה נרגעת, אירע הפיגוע הקשה. "סיירנו על הציר, ובנקודות מועדות עצרנו לרבע שעה או חצי שעה. באחת העצירות הללו עמדנו בנקודה שיש בה גדר בטיחות לצד הכביש, ואחריה כמה מטרים של ירידה לכיוון מדאמה. הג'יפ עמד במקביל לכביש, החובש והסמ"פ נשארו בתוכו, והנהג אלי ברגלס, תושב יקיר, עמד ליד הפינה הקדמית. אני עברתי את גדר הבטיחות עם הפנים דרומה, לכיוון ההתפרעות. הייתה שם עוד קצת התרחשות. ראיתי צמיג שמנסים להדליק, שמעתי צעקות.
"ואז הגיע המחבל, ברכב שנסע מכיוון שכם. על הציר נעות מכוניות כל הזמן, כך שהוא לא עורר חשד. לא ראיתי אותו בזמן שעצר ונעמד במקביל לג'יפ. הוא ירה באלי הנהג, והוא נפגע בשוק ונפל. למרות זאת הוא התחיל לירות אל הרכב של המחבל. אחד החיילים צעק 'קלע דוד'. עד אז לא קלטנו שמישהו יורה עלינו, כי הג'יפ היה מונע והמחבל השתמש באקדח. התחלתי לדרוך את הנשק, ובאותו רגע המחבל הגיע אליי מהגב וירה בי כאן".
בן־שטרית מציג את פרק כף יד ימין, המעוטר משני צידיו בשני פצעים מגלידים. "הכדור נכנס מכאן ויצא מכאן. הרובה נשמט לי מהיד, והמחבל קפץ עליי. ביד אחת הוא חנק אותי, וביד השנייה ניסה לקחת לי את הנשק".
הוא לא יכול לשחזר את מראה פניו של המחבל, אבל זוכר שהוא היה אדם גדל גוף, לבוש בבגדים כהים. "העפתי אותי ממני ביד שמאל, וביד הפצועה תפסתי בכוח את האם־16. המחבל ירה בי עוד כדור, וריסק לי את עצם הירך. נפלתי, והוא ירה בי כדור נוסף בגב. מבחינתו זה כנראה היה הכדור שחיסל אותי, ואז הוא ניתק ממני מגע. באותו רגע החובש והסמ"פ פרקו מהרכב וירו עליו. בינתיים אלי הפצוע ירה לעברו כל הזמן, וניסה לזחול מתחת לרכב כדי למצוא זווית שיוכל לפגוע במחבל ממנה בלי לפגוע בי. כל זה בשכיבה, כי הוא עם כדור בשוק.
"הייתי בהכרה. כל עוד המחבל עמד, גם אני ניסיתי לירות בו. קלטתי שהיד שלי עובדת למרות הפציעה, אבל לפי מה שאני זוכר היה לי מעצור – אולי כי לא הספקתי להשלים את הדריכה בהתחלה, כשספגתי את הכדור הראשון. ניסיתי שוב לדרוך, והרגשתי שהנשק כבר דרוך, אבל לא הצלחתי לירות.
"במרחק 50־70 מטר מאיתנו עמד רכב סוואנה בכוננות. המפקד שם, מ"מ בשם איתן, שמע את הירי. הוא צמצם אלינו במהירות גבוהה, יצא מהרכב והרג את המחבל. החיילים רצו אליי וקלטו שיש לי פצע ענק בירך, ושאני מאבד דם מהר. הם שמו חוסם עורקים, אבל הזרימה לא נעצרה. איתן לקח כמה תחבושות אישיות ופשוט דחף אותן לפצע המדמם, וכך בעצם הציל את חיי".
איתן מתגורר ביישוב קידה שבגוש שילה; וכך, באופן מקרי, שלושה מהמעורבים באירוע היו בעצמם תושבי האזור. "כל אחד אחר בפלוגה היה פועל באותו אופן. אנחנו מקשה אחת", מבהיר בן־שטרית. "צוות רפואי הגיע, ואחרי שמונה או תשע דקות כבר הייתי בדרך לבית חולים. הייתה שם פראמדיקית מדהימה של החטיבה, והיא ניהלה את העסק בקור רוח וברגישות. היא והרופא הגדודי היו המלאכים הטובים שלי.
"אני זוכר ששאלו על שמות הילדים, מה אני עושה בחיים, דיברו איתי כדי שאשאר ער". ואז הדרדר מצבו. "בבית החולים נתנו לי דם, החיו אותי, ייצבו את המצב. הכניסו אותי לחדר הניתוח, ושמו פלטינה מהירך עד הברך".
מומחה כף יד שהגיע לבדוק אותו אחרי ההתאוששות ביקש ממנו שיזיז את האצבעות. אצבע אחר אצבע הצליח בן־שטרית להניע, וגם להרגיש. "הוא רצה לראות את הפציעה. הוריד את התחבושות, הסתכל על חור הכניסה וחור היציאה, ואמר – 'אם הייתי רואה את זה קודם, הייתי אומר שיש סיכוי של אחד למיליון שהאצבעות אי פעם יזוזו'. מתברר שהכדור עבר בלי לגעת באף עצם, באף כלי דם מרכזי, באף גיד. קצת בעצבים, היד קצת רדומה, לא כל התנועה חזרה – אבל זה פשוט מדהים, היא עובדת.
"בהתחלה היה ברור לי שאני בא לקבר יוסף (למטה) לשנתיים, ואז מתגייס לסיירת גולני. זה היה החלום. אבל הצבא לא כל כך רצה אותנו, והיו הרבה דברים חשובים אחרים לעשות כאן. אחרי פינוי שכם המחבלים נכנסו לאזור, והכול נעשה תלוי בחסדי המשטרה הפלסטינית. הגעתי למסקנה שבמקום שאין אנשים – שם אמורים להיות"
"הכדור שפגע בירך פספס את העורק הראשי בסנטימטר. והכדור בגב – זה בכלל נס. הייתי קַשָׁר מ"פ, וכשעשיתי חפיפה עם הקשר שהחלפתי הוא הראה לי את המגבר של מכשיר הקשר ואמר: 'אתה מילואימניק, אתה לא באמת צריך את זה. תשאיר את זה כאן'. אני אוהב לעבוד ואפילו לעבוד קשה, אבל לא מחפש את מה שלא צריך, אז השארתי את המגבר בבסיס. יומיים־שלושה אחרי שהתחלנו את הקו ירדנו לאחד הוואדיות בגלל שרפה שפרצה שם, ולא הייתה לי קליטה בקשר. מיד אחר כך עליתי למוצב, חיברתי את המגבר ומאז השארתי אותו צמוד אליי, כדי שלא ניתפס באירוע בלי קליטה. הכדור שהמחבל ירה בי כשכבר שכבתי פגע במגבר ויצא ממנו בזווית שהסיטה אותו לגמרי. כך הוא לא הגיע לגב שלי. מה נאמר, השם אוהב אותנו", הוא מחייך כלפי מעלה.
לוותר על הכיף
כשהשתחרר מבית החולים, בן־שטרית לא נסע היישר לביתו. "הרגשתי שאני חייב להגיע למקום הפיגוע, אמרתי שם 'מזמור לתודה', ורק אחר כך עליתי הביתה. הבנתי שבפלוגה דאגו לנו מאוד. למחרת הפיגוע כולם כבר חזרו לאזרחות, אבל הרגשתי שלקחו את זה קשה, שצריך להרים אותם. הצטלמתי במקום ושלחתי להם תמונה כדי להראות שאני בסדר. כי חילצת נפשי ממוות, כפשוטו. אני ממש מרגיש את ריבונו של עולם נוכח בכל מילימטר. כל כך הרבה ניסים יחד. הכול היה עלול להסתיים אחרת".
יש משמעות בעיניך לעובדה שהפיגוע התרחש מתחת לבית שלך?
"אנחנו שמחים שבמקום הזה, שרואים מפה, חווינו ניסים ולא אובדן. אוי ואבוי אם זה מה שהייתי משאיר לילדים ולרבקה".
כי היא כבר יודעת מהו שכול.
"כן. אני שמח קודם כול בשביל רבקה ואמא שלה, כי הכאב על שלמה לא עובר. הוא היה חבר יחיד במינו, בלב ובנשמה, והחיסרון שלו עדיין ממש נוכח. אני שמח שריבונו של עולם שמר אותנו".
תחזור לשרת במילואים? לפי הגיל ומספר הילדים, היית אמור להשתחרר מזמן.
"ברור שאחזור. מבחינתי עד 120, כל עוד הגוף יאפשר והבית יאפשר, אני שם. מי שגרם לי להתעקש ללכת לשירות בגדוד כזה היה אייל נוקד, חבר נפש שנפטר לפני עשור מסרטן, אבל רוחו הטובה נשארה איתי. הוא החליט לחזור למילואים אחרי הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, ובעקבותיו גם אני רציתי להשתלב בגדוד משמעותי. הגירוש חולל תהליכים של הפנמה. הייתה הבנה שהסיפור הוא לא רק שיחיו כאן יהודים, אלא שעם ישראל יבחר להיות בארץ ישראל, יבחר לנחול אותה ולהתמודד עם האויבים שלו. כל עוד אנחנו פה כפרטים ולא חיברנו את העם לאירוע, זה פשוט לא יקרה. זה לא עניין טקטי, שיש צורך באנשים כדי ליישב את הארץ; זה מהותי. מהותי שנהיה מעורבבים, שנהיה חלק, שתהיה אחדות, גם אם זה אומר לוותר על הרבה דברים שאנחנו רואים כפשוטים ונכונים. כיף כאן על ההרים – יש קהילות תורניות, דוסיות, חסידיות – אבל בעצם חייבים להיות עִם עַם ישראל במקום שהוא נמצא בו. חייבים להיות בשיח, להיות באהבה. זה כל כך קריטי. אם לא אוהבים, זה פשוט לא יעבוד".
בכל מקרה קוראים עכשיו גם לדתיים בלוד וברמלה "מתנחלים".
"נכון. אני אוהב מאוד את ההר הזה, ואני חקלאי, אז אני צריך להיות כאן. יש לי כאן עשרה ילדים, נכד, שכנים טובים ו־30 אלף גפנים. אבל התקופה הזו צועקת. נפתח כאן פתח. האמת שבינינו ובין האויבים מתגלה, והיא חייבת לחשוף גם את האמת שבינינו ובין עצמנו. כל עוד לא נאהב את היהודי שבנו, אין לחברה הישראלית הרבה סיכוי מול מי שעומד עלינו לכלותנו".
אם לא היית ביצהר, היית היום בתל־אביב?
"אני לא טיפוס עירוני, אולי במשגב־עם. הייתי הולך לכל קיבוץ חילוני שהיה מקבל אותי. חד־משמעית. כמו הצבא – זה מהותי להיות חלק, וזה צו השעה. אני לא יודע איך, יש מן הסתם המון דרכים, וכל אחד יבחר לו".
אם כבר אהבה, האגדה מספרת שהגשת פעם תלונה על אלימות משטרתית, ובסוף זה הסתיים בחיבוק.
"יש בזה אמת", הוא מחייך. "לפני יותר מעשור, בתקופת הקפאת הבנייה, הגיע לכאן רכב סוואנה של יס"מניקים. השוטרים רצו להחרים טרקטור שעבד על התחלת בנייה ביישוב, ועצרו את הטרקטוריסט. לא רצינו לתת לסוואנה לנסוע. גיסי יהודה ואני נכנסנו מתחת לרכב, ואז הגיע שוטר וריסס אותי בגז פלפל ישר לפנים, על אף שהייתי פסיבי לחלוטין. זה צולם והגשתי נגדו תלונה במח"ש. במהלך הדיון בבית המשפט הוא קם, ביקש סליחה ומאוד התחרט. אני לא עומד בדברים כאלה, מאמין גדול בתשובה. אז כן, הוא קיבל חיבוק".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
