"שושי, מה שלומך הבוקר?", שרון קיסלוק פונה לחופש – צב ענק ששוחה במכל ענק – בשם החיבה שלו. היא מצטיידת במטאטא, ומשפשפת בו את השריון כדי לנקות את שושי־חופש, שנראה מבסוט ומתמסר למסאז'. בינתיים, במכלים השכנים, בוז'י ושלומית מרימים ראש מעל למים לבדוק על מה המהומה.
במכלים תחת כיפת השמיים, כאן ליד חוף מכמורת, ובתוך חדר המיון במרכז הארצי להצלת צבי ים של רשות הטבע והגנים, שוחים או מנסים לשחות צבים שנפגעו בים ונאספו בידי דייגים רחומים או נפלטו לחוף. "אני חושבת שאחד המפגעים הנפוצים הוא שקי פלסטיק. הצבים מסתבכים בהם ולא יכולים להשתחרר. לחופש, למשל, יש שני גפיים בלבד, בצד אחד של גופו. המטרה שלנו היא להחזיר את הצבים לטבע, אבל חופש לא יחזור לים. הוא 11 שנה כאן, מקבל מגורים ואוכל וטיפול ואהבה, אבל זה עצוב".
חופש הוא לא שם גנרי כאן. קורין, שלומית, עיסא, טייב, אברהם והאחרים נקראים בדרך כלל בידי מי שמצא אותם וטרח שיגיעו לכאן – פעם על שמם ופעם כדי לכבד מישהו אחר. לכל צב יש שם, גם אם העתיד שלו לוט בערפל. או בזפת. האסון האקולוגי שהשחיר את מי הים והחופים הגדיל את התפוסה כאן. תכף נפגוש כמה קטנטנים שקיבלו טיפול ושרדו כדי לפרפר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מבט לאינסוף המנצנץ: אטלס החלל החיצון
– כמה עולה לנו "יום חג לדמוקרטיה"?
– הנשיקה שהלכה לאיבוד: מסע בעקבות פולמוס דתי
אנחנו נפגשות ביום ראשון, שמונה בבוקר. שרון (28) עשתה את כל הדרך מרמת־גן. בשאר הימים היא מתחזקת עבודה בחברת אנליסטים בסוכנות דיגיטל, אבל יום בשבוע היא כאן עם הצבים. משעות הצהריים היא עוברת לטיפול אחר בצבים: תיעוד מה שנעשה במרכז ברשתות החברתיות. חצי שנה היא כאן, אבל גם קודם עבדה עם צבי ים – "התנדבתי ב'שמרצבות', בשמירה על הקינים שעומדים לבקוע ובסריקה של החופים לאיתור קינים. אלה הכול מיזמים של רשות הטבע והגנים, וכשאמרו לי שיש מקום כאן שמחתי מאוד להצטרף". היא כמובן בוגרת קורסי צלילה, שצללה בגלאפגוס ובשונית באוסטרליה. בין הקעקועים הימיים שעל גופה לא מצאתי צבים, אבל היא אוהבת אותם מאוד. באוויר הפתוח עומד ריח חזק של דגים – הרינג! – להזנת הצבים החומים. הצבים הירוקים כשמם כן הם, אוכלי חסה.
העובדים והמתנדבים מתחילים בשגרת הבוקר. דן מנקה את המים ומודד את הטמפרטורה שלהם. איגור וגסטון שוקלים את האוכל כדי לראות כמה אכלו הצבים, ואחר כך יישקלו הצבים בעצמם ויימדדו. אז הם עוברים למקלחות. איגור מקרצף את הראש של לילי, צבת ענק חומה, במין סקוץ': "יש צבים שאוכלים כמו חזירים. אני מנקה לה את הפנים והצוואר, אבל צריך להיזהר איתה", הוא מסביר.
אנחנו מתחילות בסיור קצר בין מכלי המים כדי להכיר קצת את הנפשות הפועלות – אם כי קשה להגיד "פועלות", בכל זאת דינמיקה של צבים. ארבעים צבי ים מאושפזים כאן כרגע, והם לא ידועים כפציינטים שממהרים לפנות את המיטות. "המטרה היא לשחרר אותם לטבע", מסבירה שרון. "אבל אצל צבים הכול איטי – הם מגיעים לבגרות רק בגיל שלושים. אז גם השיקום איטי. תראי את שלומית, יש לה פצע בראש והיא עיוורת בעין אחת. היא נפגעה מסירה והיא פה כבר כמעט שנה. אנחנו רוצים לשחרר אותה אבל היא לוקחת את הזמן. ממש כמו הסטריאוטיפ".
הזכרת סטריאוטיפ אז הרמת לי להנחתה. וסליחה מראש אבל צבים לא נחשבים לעיפרון הכי מחודד בקלמר.
"נכון אבל אני חושבת שצב ים הוא החיה הכי יפה בטבע. ראית בגלאפגוס איך הם דואים במלכותיות? כמה יפים הם כשהם דואים. תראי את אברהם, הוא כרגע מלוכלך מאוד – הוא לפני ניקוי – אבל אם תסתכלי עליו אחר כך, השריון שלו נראה כמו תכשיט. ואיך שהם נעים כמו ציפור במים, זו חיה מדהימה".
הפסקנו לראות צבים. גם צבי יבשה אנחנו לא רואים כמו פעם.
"נכון, הם בסכנת הכחדה בישראל. אנשים ראו בהם חיית בית, היו מוכרים צבים, ועכשיו אנחנו כל הזמן מקבלים פניות: 'יש לי צבגון אדום־אוזן בן 12 שנה, ואני לא יודע מה לעשות איתו'. זו באמת בעיה. אנחנו מטפלים רק בצבי ים".
איגור וגסטון שוקלים את האוכל כדי לראות כמה אכלו הצבים, ואחר כך יישקלו הצבים בעצמם. אז הם עוברים למקלחות. איגור מקרצף את הראש של לילי, צבת ענק חומה, במין סקוץ': "יש צבים שאוכלים כמו חזירים"
אז הצב של אורן כבר הפך לנדיר, אבל לפחות לצבים הירוקים דואגים כאן. כבר בכניסה למרכז החדש, שרגל מבקרים עוד לא דרכה בו, נתקלתי בבריכות גדולות ובצבי ענק בריאים שהובאו לכאן כאבקועים (צאצאים שבקעו מביצה, י"פ). זהו חלק מניסיון ארוך שנים להציל את צבי הים הירוקים שנמצאים בסכנת הכחדה בים התיכון. הם ענקיים, 60 קילו בכיף. "אנחנו מפגישים בין זכרים לנקבות ומקווים לטוב. הפרויקט נמשך כבר 20 שנה ואנחנו מקווים ושואפים שזו תהיה הצלה של המין בים התיכון. כשתצא השמש תראי אותם משתזפים על גדת הבריכה".
בינתיים אנחנו ממשיכים בסיור. שרון מכירה לי את טייב, צבה שטבעה ברשת של דייג. גם בוז'י נקלע לרשת דיג במכמורת ועבר טיפול שטיפת ריאות רציני – "צבים נושמים בעזרת הריאות כמונו, בני האדם. לכן הם מוציאים את הראש מעל פני המים. ברגע שהם לכודים בתוך הרשת הם לא מצליחים לעלות לנשום – ואז הם נושמים מים".
* * *
אם מישהו מהם כבש אותי ממש הרי זה מתן, צב שאוהב להקשות על המטפלים. שרון מוציאה אותו מהגיגית ובינתיים מספרת לי עליו: "מתן בן שלוש בערך, והוא נמצא פה המון זמן. שק פלסטיק נכרך סביב הרגל שלו, ומי שמצא אותו על החוף, מתוך כוונה לעשות טוב כמובן, התיר לו את הרגל מהפלסטיק. השק היה מעין חוסם עורקים, וכשהוא השתחרר ממנו התפתח אצלו זיהום קשה. לכן אני מעבירה מסר: אם מצאתם צב קשור, תביאו אותו כמו שהוא".
במיון מתן עולה על המשקל. מובן שהוא חייב לנענע גפיים ולהתנגד קצת – "אנחנו מפטמים אותו יפה אבל הוא לא מפסיק לרדת", מסביר לנו גיא, המטפל הראשי של המרכז. לשמחתנו מתן עלה קצת במשקל, בסדרי גודל של טיפת חלב, אבל גם זה משהו. אחרי המדידות הוא נכנס למקלחת וקורצף במברשת שיניים. לא נראה שהוא מבסוט. או שהוא עושה דווקא. איזה מתן זה.
הוא בטוח זכר?
"לא בטוח, אנחנו עוד לא יודעים בגיל הזה".
אז יכול להיות שהוא מתן הבת.
"נכון. יש לנו כאן למשל חיים הבת, מאותה סיבה".
גיא עובד על צב ענק במצב עגום שנמצא על החוף. "אנחנו לא יודעים אם הוא איתנו. הוא קיבל אנטיביוטיקה, תרופות, ומסרב להתאושש. התלבטנו אם לעשות לו המתת חסד. אני לא יודע אם הוא יחזיק מעמד". מה קרה לו, אני מנסה לברר עם שרון, יכול להיות שזה קרה מבעל חיים? "לא, אין שום איום על הצבים הגדולים. את הקטנים יכול לאכול לוקוס למשל, ציפור קטנה יכולה לנקר אותם, אבל אנחנו בני האדם האויב הכי גדול של הצבים. אם יש משהו אחד שהייתי רוצה שאנשים ייקחו מהכתבה שלך הוא שיפסיקו להשתמש בכל כך הרבה פלסטיק, חיות אוכלות את זה. כל צב שמגיע לכאן מחרבן במשך שבוע פלסטיק, חתיכות של שקיות, חוטים קטנים של פלסטיק".
אנשים יגידו לך: הנה אני זורק לפח, לא לים.
"זה לא משנה. אנשים משאירים ערמות של פלסטיק ואריזות בשמורות טבע, ואז מגיעים תן או ציפור ולוקחים, והכול מתפזר בים. המון מהפלסטיק שלנו מגיע בסופו של דבר לים, כי מדינות המערב משנעות לאסיה את הפסולת, ובאסיה זורקים אותה לים. וכך יש באוקיינוס האטלנטי מערבולות עצומות של פלסטיק".
שורת כלי מים עומדת על מדף, ועל כולם מודבק סרט הדבקה עם הכיתוב "זפת". "קיבלנו עדכונים על 24 צבי ים שנפגעו באסון. רובם מתו. מי שנפגעו הם בעיקר הקטנים, וזה כואב כי זו הייתה השנה הכי טובה שהייתה לנו מבחינת הטלות. כשהזפת התחילה להתפשט בים היא הרסה הרבה, וזה מייאש. רוב הקטנים כאן הם צבי זפת, הם הגיעו שחורים משחור. הם סבלו מחסימה של העיניים, מערכת העיכול הייתה מלאה בזפת. ניקינו אותם בשמן בישול צמחי, עבודה עדינה כי צריך לנקות נחיריים ועיניים ופה. הם קיבלו הזנה של מיונז כדי לשטוף את הזפת מהמערכת. המיונז שמנוני, והרעיון הוא לדלל את הזפת ולפנות אותה ממערכת העיכול וגם לספק לצבים הקטנים חלבונים ושומנים. אחרת יש הרעלת זפת. לא מומלץ".
קורין מנצלת את השיחה שלנו ושולחת גפיים מחוץ למכל. מה קרה, אני מבררת, יותר מדי מים? "לא, קורין מנסה לברוח על בסיס קבוע", שרון לא מתרגשת. בכלל, הירוקים אנרגטיים מאוד, והחומים יותר סטלנים. אולי בין זכרים לנקבות קשה להבדיל, אבל בין ירוקים לחומים המזג מסייע.
גם אקווריום דגי זהב יש כאן. במובן מסוים עיסא הוא זה שאחראי לזה שהם איתנו: הוא רובץ במכל במיון, צב רך ענק ששריונו מצופה שכבת עור חלקה, שמקנה לו מראה של רקמה רכה. עיסא סירב לאכול את הדגים, ובסירובו ציווה להם את החיים.
"את יודעת", אומרת לי שרון בסיומו של סיור ארוך במרכז המיוחד הזה, "אחת הסיסמאות הכי יפות של הרשות הוא ש'צבים זזים לאט אבל נכחדים מהר'. בסופו של דבר צב הוא כמו דינוזאור, אין להם טורפים טבעיים, והם מדגימים היטב איך רק האדם הרס ורק הוא יכול לתקן".
פלסטיק
כדי להבין כמה זמן לוקח לפלסטיק להתפרק במים, חוקרים מאוניברסיטת פלימות' שבאנגליה עקבו אחר נציג מוכר של החומר: קוביות לגו. הם לקחו לגו שאספו ארגוני ניקיון חופים מקורנוול במהלך העשור שעבר, והקוביות נשקלו ועברו בדיקות רנטגן כדי לזהות את ההרכב הכימי שלהן. מכיוון שמרכיבי הלגו השתנו לאורך השנים, ההרכב הכימי מלמד מתי יוצרו הקוביות. החוקרים השוו את הקוביות עם קוביות אחרות שנשמרו בתנאים טובים מאותן שנים, ובחנו את ההשפעות הפיזיות והכימיות של הסביבה הימית על פלסטיק. הערכת החוקרים, שפורסמה בכתב העת Environmental Pollution בפברואר 2020, הייתה שהפלסטיק של הלגו מתפרק בתוך 100 עד 1,300 שנה – בהתאם לסוג החומר ולעוביו.
גלאפגוס
צבי הענק באיי הארכיפלג הגעשי העניקו לו את שמו: גלאפגו הוא צב בספרדית. המפורסם שבהם היה ג'ורג', שנקרא על שם השחקן האמריקני ג'ורג' גובל. הוא היה לפריט היחיד בתת־המין צב פינטה, האנדמי לאי פינטה בארכיפלג. אפשר להבין מדוע היה דחוף לדאוג לו לזיווג הגון ולהציל את המין, אבל ניסיונות הרבייה לא צלחו. מה לא ניסו לעשות למענו? כל הכבשים גורשו מהאי, הצמחייה חזרה, הכול כדי להכין את הקרקע ליצירת דור המשך, אבל זה לא קרה. ב־24 ביוני 2012 ג'ורג' מת מסיבות טבעיות בהיותו בן מאה בלבד – לא גיל מופלג לצב כמותו. ג'ורג' הבודד הפך לסמל להכחדת מינים.
