יומיים אחרי הפיגוע בכניסה לעפרה, שבו נרצח תינוק ברחם אמו, מצאו את עצמם כשלושים מורים מחיפה נוסעים באותו ציר דמים – כביש 60, בואכה היישוב עלי. עד לפני שבועות אחדים, הם לא העלו על דעתם להגיע למקום הזה; חלקם אף לא חצו מעולם את הקו הירוק. כששמעו שאני מתנחלת, הם ביקשו שאת קטע הנסיעה הזה אעשה איתם באוטובוס, כדי שהנהג לא יטעה חלילה בדרך. "אני לא מאמינה שלקחו אותנו לכאן", נשמעה אחת המורות לוחשת כשירדנו לתצפית על הנוף. דקות ספורות לאחר מכן כבר ישבנו במרכז הפיס של עלי לשיחת היכרות עם ניצה פרקש, ואפשר היה לחוש את הדריכות מתפוגגת ומתחלפת במתח מסוג אחר.
לא קל היה למורי שכבת י' מתיכון ליאו באק בחיפה לבוא לשם. ובכל זאת, כולם התייצבו. אחוזי סקרנות, פתוחים לשמוע, לא מהססים להציג שאלות קשות. בית הספר שממנו הגיעו, אחד ממוסדות החינוך הנחשבים בחיפה, הוא גם אחד החילוניים ביותר בעיר. אילו הוצבה קלפי בחדר המורים, אפשר להניח כי הקולות היו מתחלקים בעיקר בין יש עתיד, המחנה הציוני ומרצ, ואף שמאלה מזה. יש גם מורים ימנים בתיכון, ואפילו דתיים, טרחו להדגיש בפניי, אבל לא היה ספק שלקבוצה הזו יש אג'נדה וז'רגון פוסט־מודרניסטי, שמתבטא למשל בשיחות הערות על מינויו של רג'א זעאתרה לסגן ראש עיריית חיפה.
ואל מולם ניצבת כעת פרקש – מתנחלת, אם לחמישה, חברת הוועד המנהל במיזם "לחיות יחד". את עצמה היא בוחרת להציג דרך מצגת של תמונות שמוצמדות בדרך כלל למקרר הביתי שלה. פה היא בשמחה משפחתית, שם בעלה חובק ספר לימוד באירוע "אבות ובנים". והנה מגיעה עוד תמונה – "כאן אני עם ראש המועצה הנבחר של מטה בנימין, ישראל גנץ. היינו בערב פעילים שבוע לפני הבחירות. פתאום מגיע צלם, וגנץ אומר 'רגע, רגע' ומיד קורא לאשתו, שתעמוד באמצע. אז זאת אשתו, היא לא קשורה, הוא פשוט לא ידע איך לאכול את הסיטואציה של להצטלם איתי. הנושא של חברה מעורבת, גברים ונשים, נמצא אצלנו כל הזמן על הפרק".
פרקש ממשיכה להפתיע את הנוכחים בכנות שלה ובמגמות שהיא מתארת: "אני צריכה להכריח את עצמי להיכנס לתמונות. פשוט נמאס לי לראות תמונות שיש בהן רק גברים. כשמועצת יש"ע מעלה תיעוד מפגישה של ראש הממשלה עם ראשי המועצות, התגובה המיידית שלי היא 'אתם יודעים מה חסר בתמונה'. באתי לראש המועצה הקודם ואמרתי לו – 'אין מספיק נשים במליאה. 2 מתוך 31 זה לא רציני. אני רוצה לעשות קמפיין ולעודד נשים לרוץ בבחירות'. היה על זה ויכוח רציני במועצה, אבל היום יש לנו שש נשים במליאה. אני רציתי יותר, חשבתי שאם המספר יגדל לעשר זו תהיה הצלחה".
אפשר לראות שהחבר'ה קצת מופתעים. ניצבת לפניהם אישה שלבושה על פי כל גדרי הצניעות, ונותנת מופע שובר סטריאוטיפים. וכן, היא מתנחלת. לפני רגע סיפרה על פינוי שקט, של בית בלתי חוקי באמצע היישוב, ועל כאב הלב שהתלווה לכך. "איוולת", כך כינתה פרקש את הריסת הבית, והשומעים לא היססו לחלוק עליה. והכול נכרך שם ביחד – האידיאולוגיה וההיגיון, החזון והמודרנה. שילוב שאפשר לקבל כנראה רק כשמסתכנים ונוסעים על הכביש שבחיים לא האמנתם שתסעו בו.
למחוזות האלה ולתמונת־המראה שלהם בעברו האחר של הקו הירוק, מוביל "מסע תקווה ישראלית בחינוך", פרויקט שנוצר בעקבות "נאום השבטים" המפורסם של הנשיא ראובן ריבלין. כרגע זהו פיילוט שמתקיים בשיתוף בית הנשיא, משרד החינוך ופורום דב לאוטמן. לאורך השנה הקרובה יצאו צוותי מורים ומנהלים של בתי ספר למסע היכרות עם ארבעת המגזרים שעליהם דיבר ריבלין בנאומו, ארבעת הרכיבים המרכזיים של החברה הישראלית: חילונים, דתיים, חרדים וערבים. המטרה היא להבין את המורכבות בכל סקטור, להיחשף אל האחר, ויחד עם זאת לאפשר העמקה בזהות הקבוצתית של חדר המורים עצמו.
"לכל אחד מהמגזרים יש רגישויות לגבי המפגש עם אחרים", מסבירה לי איה בן־עמוס, מנהלת "תקווה ישראלית בחינוך". "יכול להיות בית ספר ממלכתי שמקיים לאורך שנים מפגשים עם האוכלוסייה הערבית ומאוד גאה בכך, אבל חושש להיפגש עם דתיים. השינוי שעובר היום על החברה הישראלית מורגש מאוד בזרם הממלכתי. הוא כבר לא ברירת המחדל שלצידה מתקיימים כמה מיעוטים, אלא עוד קבוצה ככל הקבוצות, ולכן הוא מחפש איך להגדיר את הזהות הקולקטיבית שלו.
"ההיכרות עצמה לא מתרחשת ביומיום, כי כל ההורים במידה רבה רוצים שהילדים האחרים בכיתה יהיו דומים לילדיהם. בדיוק מהסיבה הזו אנחנו מתחילים מהמורים – שגדלו גם הם באותה מערכת, ולאו דווקא יודעים איך לצעוד בנושאים האלו על קרקע בטוחה. הם עצמם צריכים להיחשף לדברים ולעבד אותם, כדי שיוכלו אחר כך לעבוד עם התלמידים שלהם מתוך רוחב יריעה".
ניצה פרקש: "באתי לראש המועצה הקודם ואמרתי לו – 'אין מספיק נשים במליאה. 2 מתוך 31 זה לא רציני. אני רוצה לעשות קמפיין ולעודד נשים לרוץ בבחירות'. היה על זה ויכוח רציני במועצה, אבל היום יש לנו שש נשים במליאה. אני רציתי יותר". אפשר לראות שהחבר'ה קצת מופתעים. ניצבת לפניהם אישה שלבושה על פי כל גדרי הצניעות, ונותנת מופע שובר סטריאוטיפים"
באקה אל־גרבייה: זה לא הזמן לדגל
ביום שקדם לביקור בעלי נפגשתי איתם לראשונה. כשלושים מורי כיתות י', שהמכנה המשותף הבולט שלהם הוא גילם הצעיר והמרץ שהם מפגינים. לא תמצאו אצלם את הכבדות והעייפות שהפכו מזוהות עם מקצוע ההוראה. הם מגניבים, יצירתיים, אינטלקטואלים עד קנאה.
אנחנו מתחלקים לקבוצות קטנות, וכל אחד מתבקש לומר עם איזה פלח אוכלוסייה הכי מסקרן אותו להיפגש. כבר שם נכונה לי ההפתעה הראשונה, כשמאור שניר, רכז השכבה, מספר על הקשיים שבהם נתקל בניסיונותיו לתאם מפגשים עם מוסדות ציוניים־דתיים. "הייתי שמח לפגוש מקום שאופייני למגזר הזה, אחרי התסכול האחרון שחווינו עם שכבת י"ב. הייתה לנו מסורת של קיום סמינר משותף, אבל בשנה שעברה לא הצלחנו למצוא שיתוף פעולה לצורך מפגש בין השכבות. היו כמה דרישות – גם של הפרדה בין בנים לבנות, גם לקיים את הסמינר אך ורק בשבת תוך שמירה על ההלכה. ניסינו להתפשר ולהציע סמינר באמצע השבוע, אבל לא נענו להצעתנו".
"לאורך השנים אנחנו רואים הקצנה וההסתגרות", מצטרף לשיחה קובי קאלך, מורה להיסטוריה. "פעם היו סמינרים משותפים לשני המינים, אחר כך עלתה דרישה להפרדה בין התלמידים והתלמידות, ואז הם דרשו שלבנים יהיו רק מדריכים ולבנות רק מדריכות".
יש מוסדות דתיים שהם יותר פלורליסטיים ברוחם. למה שלא תתאמו איתם?
"אנחנו רוצים להיפגש עם ההארד־קור, אחרת מה הרעיון?"
השיחה הטעונה הזאת מתקיימת באקדמיית אלקאסמי שבבאקה־אל־גרבייה, רגע לפני שד"ר מוחמד עיסאווי, יו"ר הוועד המנהל, מציג את עצמו ואת חזונו. עיסאווי, תעשיין בעברו, נכנס עם השנים לתחום החינוך, וכיום הוא חתום על מהפכה משמעותית בהשכלה הגבוהה במגזר הערבי – מעבר מקמפוסים שמרניים וסגורים, שבנים ובנות למדו בהם כשמחיצה מפרידה ביניהם, למוסדות מתקדמים ושאפתניים. "הייתי מראיין סטודנטיות והן לא הסתכלו לי בפנים", מספר עיסאווי. "כתבתי דו"ח קשה על המצב. אמרו לי 'תעדן את התוכן', אבל אני שאלתי: איך מתקיים במדינת ישראל דבר כזה? ואז הבן של אחד השייח'ים אמר לי – מוחמד, קח את העסק".
עיסאווי מספר כמה קשה היה לשחרר את המכללה מהמסורות השמרניות שלה. "התחלתי לעבור על ההתמחויות. בעיקר בלימודי האסלאם, כי אלקטרון הוא אלקטרון בכל מקום, אבל לימודי דת הם בעיה מרכזית בכל העולם. תוכנית הלימודים הייתה מבוססת על קריאה ושינון, לא על שיטות אקדמיות מחקריות. עכשיו, דמיינו לעצמכם שאתם באים לחברה חרדית, וקוראים להנהיג בה חינוך ביקורתי".
העיקרון החינוכי שעיסאווי מקדם הוא חשיפה מבוקרת לעימות עם המודרנה. "בשנת 2007 נסעתי לארה"ב, ואמרתי לעצמי – זה המבחן. יש מישהי, אישה עם כיסוי ראש, שאותה אני ממנה להחליף אותי. הודעתי לה שאני יוצא, ואין טלפונים. היא בכתה כל יום. הגברים לא היו איתה והנשים לא היו איתה. אבל היום היא אישיות שמובילה תהליכים עמוקים, מרצה מבוקשת. מה אני בא לומר? שבחברות כאלה אתה חייב להתעמת. כשאתה מביא למכללה אישה ראשונה, זו שבירת פרדיגמה. דבר כזה מבחינתי שווה ארבע שנים של ניהול. הרי איך לומדים? ממודלים של הצלחות".
הצוות מחיפה מאזין בקשב רב. אחת המורות, שרית מלצר, מספרת לעיסאווי שבתקופת המונדיאל האחרון, רבים מבני האוכלוסייה הערבית בעירה תלו במרפסות את דגלי הנבחרות שהם אוהדים – מה שגרם לה להבין, לדבריה, איזה חלל צריך להתמלא. "לא חסר לך לפעמים דגל שאפשר להניף?", היא שואלת את עיסאווי. "אני לא בטוח שאני צריך עכשיו דגל", הוא משיב, "כרגע אני מתמקד בלהשיג איכות חיים".
דורון פסלר, מורה להיסטוריה ולחינוך פיננסי, מבקש מעיסאווי לספר על הקשר של המכללה עם הקהילה הסובבת אותה. "בסופו של דבר, אותו סטודנט חוזר אל הבית שלו בכפר", מסביר פסלר את השאלה. "יכול להיות שאתה מצליח לעשות כאן שינוי מדהים בתפיסות שלו – אבל השאלה מה קורה אצל אבא שלו".
עיסאווי מודה שהסביבה לא תמיד מרוצה מהדרך שהוא מתווה, וכי הוא עלול לשלם מחיר יקר. "בתקופות מסוימות הייתי בודק את הרכב שלי. כשאמרתי שלא צריכה להיות מחיצה באולם, החזירו אותה בלילה. חשבתי שאולי גורמים דתיים עשו זאת, אבל אמרו לי: לא, הבנות החזירו. היו חסמים בפנים ובחוץ. אמרו עליי שאני משנה את הקוראן, אמרו שאני מתנחל, אמרו שבאתי מהצפון לשנות את התושבים כאן. אבל כשמוסד מתחיל להצליח, ויש תעסוקה וכסף – גם ההתנגדות יורדת. בסוף ההשקעה השתלמה".
בסוף השיחה אני פונה לעיסאווי ושואלת אותו האם היה מוכן להביא למכללה מרצה מתנחל. "לא", הוא משיב, "אני נגד התנחלויות. זו העמדה הפוליטית שלי. אני מוכן להביא כל יהודי להרצות ולקיים דיון על סוגיות שנויות במחלוקת, אבל שיהיה חלק מהסגל? זה לא. יש גבולות פה".
אני ממשיכה להקשות, ומספרת לעיסאווי איזו תחושה קיבלתי כששרטט את דרכו החינוכית: את האקדמיזציה הוא שוזר בהטפה לערכים ליברליים מובהקים, שלאו דווקא תואמים את הרקע השמרני שממנו מגיעים התלמידים. האם אין מקום באקדמיה לסטודנטית ששומרת על אורח חייה המסורתי ואינה משנה את אמונותיה? במה שונה הטפה אקדמית־ליברלית מדרשות השייח'ים במסגדים? "זו שאלה לגיטימית", עונה עיסאווי. "אני לא מטיף, אני חושף. אני לא אומר 'לכו בדרך כזו', אני אומר 'אלו החלופות'".
הוא מספר על צעירה ערבייה שניסתה לארגן מירוץ נשים בעיר שלה – והתוצאה הייתה ירי לעבר מכוניתה. "מה אני רוצה בסך הכול? שבחורה שמארגנת מירוץ לא תחטוף יריות. אם הצד הלאומני־הדתי מקבל את אורח החיים שלי, שיעשה מה שהוא רוצה".
ד"ר מוחמד עיסאווי, אקדמיית אלקאסמי: "בתקופות מסוימות הייתי בודק את הרכב שלי. כשאמרתי שלא צריכה להיות מחיצה באולם, החזירו אותה בלילה. אמרו עליי שאני משנה את הקוראן, אמרו שאני מתנחל, אמרו שבאתי מהצפון לשנות את התושבים כאן. אבל כשמוסד מתחיל להצליח, ויש תעסוקה וכסף – גם ההתנגדות יורדת"
לוד, השכונות: פצע פתוח בכיכר
בצהרי היום אנחנו מגיעים ללוד. מול שרידיו של פונדק דרכים עתיק בשם חאן אל־חילו אנחנו פוגשים את אנואר אלשיחה, מנחת סדנאות בתקשורת רגשית. כשהיא מספרת לנו כיצד המבנה שעמד זנוח במשך שנים שופץ לבסוף, המורים מחווים את דעתם שגם עכשיו הוא לא נראה מתוחזק מי־יודע־מה. גם רמת־אשכול, השכונה הסמוכה, נראית כמי שהמתח התמידי קימט את פניה.
אלשיחה מבקשת שבמהלך הסיור ננסה לחשוב מהי עיר מעורבת, והאם היא מהווה מקום של מפגש או של הפרדה. תוך כדי צעידה אנחנו מבינים בדיוק לאן היא חותרת. מול בית כנסת מוקף גדרות נמתחת סמטה עתיקה, ובה מסגד אל־עומרי שהשלט בפתחו מכריז "אין כניסה לזרים". למורים מחיפה זה לא מסתדר בעיניים. גם הם מגיעים מעיר מעורבת, אך שם כנראה הממשק בין האוכלוסיות חזק הרבה יותר.
אלשיחה מספרת איך ב־48' העבירו לכאן את כל התושבים הערבים הוותיקים. "ממש גידרו את כל האזור הזה. המקום הזה נקרא גטו. אסור היה לאנשים לצאת. חלק מהאנשים איבדו את החיים שלהם".המורים מזדהים עם הסיטואציה שהיא מתארת, אך גם מציגים עמדה לעומתית ומציינים שהדברים אירעו בתוך הקשר של מלחמה. "זה נרטיב שגדלתי עליו בתור ערבייה", מודה אלשיחה, "והוא פצע פתוח. חשוב להבין שאני זה גם הנרטיב שלי, כי הנרטיב נותן לי איזה סוג של ביטחון – שנכון, גירשו אותי, הרגו אותי, אבל הייתי פה. אני גדלה לתוך עיר מעורבת ומרגישה זרה. אני הולכת במרחב, והמרחב לא בדיוק מדבר את השפה שלי. יש תחושה שאני לא רצויה כאן בבית שלי, לא שייכת אליו. כל התחושות קיימות אצלי – גם מבחינה אישית וגם מבחינה קולקטיבית. יש פה עם שלם שבאמת מרגיש את הדברים האלה, והסיפור הזה הוא עוד משהו שמייצג לי את זה".
היא לוקחת אותנו למסגד דהמש הסמוך, ומספרת שחיילים ישראלים תקפו את ההמון הערבי שהתכנס בתוכו, והרגו כ־170 בני אדם (עדויות היסטוריות אחרות, נציין, מספרות על קרב קשה שהתחולל במקום, ולא על טבח באזרחים חסרי מגן). "במשך עשרות שנים המסגד היה סגור, והשאריות של הדם נותרו על הקירות", אומרת אלשיחה. "רק ב־96' ניקו אותן ופתחו את המקום. הסיפור מונכח כאן בשלטים. עכשיו תחשבו על עיר מעורבת שיש בה שלט שמתייחס לאירוע כזה – ומולו כיכר שנקראת 'כיכר הפלמ"ח'. הייתה מחאה של התושבים, למה אתם קוראים לכיכר הזאת על שם הכוח שביצע את הטבח נגד העם שלנו".
המפגש עם אלשיחה מצליח לבלבל את הנוכחים. היא נעימה, מודעת מאוד לרגישות הסיטואציה, ועושה שימוש אינטליגנטי בידע הטיפולי שלה תוך כדי הסיור. "כשאני מציגה לכם נרטיבים זו הרמה הראשונה של הסיפור", היא אומרת, "אבל מתחתיה יש עוד רמות. חשוב להבהיר שנושא הערבים והיהודים בעיר מעורבת הוא אף פעם לא סטרילי. בכל פעם שאני משתמשת בנרטיב, יש לי צורך מתחתיו. אני לא משתמשת בו רק כי הוא המציאות, הוא גם כלי בשביל להגיד 'יש לי צורך להתחבר'. ברגע שעולה לי הסיפור הזה, אני יודעת שפגשתי עכשיו משהו שמפעיל אותי".
מול כיכר המריבה ניבט רחוב הקניות המרכזי. שלל החנויות שבו הן בבעלות ערבית, לצד מאפייה אחת עם הכשר בד"ץ, שאליה נכנסים בעיקר חובשי כיפות. "הדו־קיום פה בלוד הוא תוצר של מצב סוציואקונומי", טוען גיל וינטר, מורה לתקשורת וחינוך פיננסי ומחנך כיתה. "הוא לא תוצר של בחירה. כל מי שהיה לו שכל וכסף, לקח את הרגליים ועזב". מצד שני, הוא לא ממהר להזדעזע מהמגמה של כניסת משפחות יהודיות למקום. "יש חוסר איזון בתגובות שלנו לכניסה של דתיים לתוך שכונות, לעומת כניסה של ערבים לתוך שכונות. למה על זה מותר להתמרמר ולהזדעק, אבל כשמדובר בערבים כל טענה הופכת להיות גזענות? וכשכיאת (קבלן ערבי מוכר בחיפה – רמ"ב) בנה אצלנו מגדלים ושריין חמישים אחוז מהדירות לערבים – זו גזענות פר־אקסלנס, זו לא אפליה מתקנת, אבל אסור היה להגיד כלום. לעומת זאת אם מישהו היה משווק פרויקט שחמישים אחוז ממנו מיועדים לחרדים, כולם היו נעמדים על הרגליים".
לוד, המתנ"ס: אל תערבבו אותנו
התחנה הבאה שלנו בלוד היא מתנ"ס דנוור. שם ממתין לנו שמואל בואניש (35), יליד העיר, צעיר חילוני ונמרץ המכהן כסגן המנהל בתיכון אורט לוד. "אני עדיין לא מבין למה אני נתפס כפריפריה", הוא אומר לנו. "למדתי בתיכון שהיה קשה להתקבל אליו, ורק אחרי שהתגייסתי לצבא התחלתי להבין איזו תדמית יש לעיר שלנו".
יש לו בטן מלאה על מה שקורה בלוד, בייחוד מאז שלתמונה נכנס גרעין תורני. חילונים נוטשים את העיר, מספר בואניש, בתי ספר ממלכתיים נסגרים, בעוד אלה של הממ"ד משגשגים. "שינויי האוכלוסיות כאן הם מאוד דרמטיים. פעם הייתה במה ממלכתית אחת ביום העצמאות. היום יש במה לתורני ובמה לממלכתי, וזה מרגיז אותי".
ראש העיר יאיר רביבו אמנם נבחר כנציג הליכוד, אומר בואניש, אך מזוהה יותר עם הגרעין התורני. חברי הגרעין, לדבריו, "יושבים על המשאבים". "התמודדתי פה בבחירות ואני יודע מה קורה. הגרעין מתרחב מתוך תפיסה של ייהוד העיר. הם עברו מ'בואו נציל את הפריפריה המוחלשת' ל'בואו ניכנס לשכונות שאין בהן יהודים ונהפוך אותן על פניהן'. לכן דירה ברמת־אשכול, שלפני חמש שנים עלתה 200 אלף שקל, עולה היום 800־900 אלף. במהלך כל התקופה הזאת, לא נבנה בית אחד לציבור הערבי. המדינה לא בונה, והיא מצפה מהם שלא יבנו באופן בלתי חוקי. יש פה מתח".
באורט לוד לומדים תלמידים בני שני העמים זה לצד זה. "יש ילדים יהודים שיגידו לערבי שאיתם בכיתה, 'אתה טוב, אבל את הערבים צריך להרוג'. ואני לא מבין את זה – הילד הערבי פה, לומד איתך כתף אל כתף!"
בעיקר הוא מודאג מהיחלשות החינוך החילוני בעיר. "הרמה של בתי הספר הדתיים־לאומיים גבוהה מאוד, הם מדורגים יפה. ראש העיר המכהן וחלק ממועצת העיר מייצגים את המגזר הדתי, ויש להם זהות אינטרסים איתם. הטענה שלי היא שהמשאבים צריכים להגיע גם לחינוך הממלכתי. אני חושש שמשפחות חילוניות יחליטו לעזוב, כי אין פה חינוך ברמה גבוהה. בתי ספר יסודיים נסגרים, וזה אומר שגם אנחנו בסכנה. כרגע אנחנו מנהלים את בית הספר במצב של מינוס משאבים ומינוס השקעה של הרשות, ועובדים קשה מאוד כדי למשוך את התלמידים למעלה. ואנחנו מצליחים.
"מתנ"ס דנוור בעבר היה פתוח לכלל האוכלוסייה, ועכשיו מי שמנהל אותו זה הגרעין התורני. הגרעין כמעט לא נפגש ביומיום עם הילדים שלנו. תנועת הנוער בני עקיבא היא נפרדת. למגזר הערבי יש גם תנועה משלו. ערבי לא ייכנס למקום הזה, הוא ילך למתנ"ס שיקגו".
כל עוד המסע עבר בין ערבים ויהודים חילונים, נראה היה שהחבר'ה החיפנים לא צריכים להתאמץ מאוד כדי לגייס את הקשב והאמפתיה. האתגר הראשון הגיע כשנפגשנו באותו מתנ"ס עם אבי רוקח ודודי אברמוביץ', שניהם אנשי חינוך מהגרעין התורני בלוד. המורים האורחים, ששמעו במשך יום שלם איך הגרעין משתלט על שכונות בעיר ומפריד בין אוכלוסיות במתנ"סים, כמהים לקבל תשובות. אבל אז, הפלא ופלא, מתברר שההנחה שבבסיס השאלה אינה בהכרח נכונה. "המתנ"ס הזה מפעיל חוגים לכל האוכלוסיות בעיר, ללא שום הבדל מאיפה הילד בא", טוען אברמוביץ'. גרסתו מקבלת תמיכה מהמתרחש מעבר לדלת: זוהי שעת אחר הצהריים, ובכניסה למתנ"ס נצפים ילדים שבהחלט לא נראים כבני משפחות הגרעין התורני.
אברמוביץ' מוסיף ומספר על חוגים וקייטנות שמפעילה עמותת הגרעין, על ארוחות שבת משותפות שהקהילה מארגנת למעוטי יכולת, על בית חם לנערות שהידרדרו לזנות. הגרעין, לדבריו, ניגש למכרזים כדי לטפל בנושאים "שאמורים להיות מטופלים על ידי גופים אחרים, שלא לקחו את האחריות". אחת המורות מקשה: "אין מחלקת תרבות בעירייה? אם אני הייתי ברשות המקומית, הייתי מרגישה שמישהו פה מנהל לי את העיר בערוץ נפרד. הייתי רוצה לראות במיזמים כאלה נציגות של כל האוכלוסייה, כמו שבחיפה יושבים חילונים ודתיים ודנים יחד במערכת החינוך העירונית".
"כשבאנו לעיר, על שמונים אחוז מהמרפסות היו שלטי 'למכירה' או 'להשכרה'", אומר רוקח. "הסיפור העיקרי של גרעין תורני זה לא ה־doing אלא ה־being. עצם העובדה שאתה גר בעיר והולך לסַפָּר המקומי. לא הקמנו אף בית ספר חדש, כי אנחנו מאמינים במערכת הקיימת. באספות הורים אנחנו יושבים לצד כל עם ישראל. רופא המשפחה שלי הוא ערבי, וזה באמת לא חשוב לי, אבל אני מציין את זה כי הוא רופא מקסים".
"במבט מהצד", אומר וינטר, "מתקבל הרושם שבאתם לייהד את לוד. שמבחינתכם יש 'בעיה דמוגרפית', וצריך לטפל בה. אף ארגון לא מגיע סתם ככה פתאום".
"האג'נדה שלנו אומרת שיש כאן אוכלוסייה שהיא חלשה בתודעה שלה, ואנחנו רוצים שהיא תחזור להאמין בעצמה", עונה אברמוביץ'. "התפקיד שלי הוא לא לדאוג למגזר הערבי אלא לייצר עוד משפחות, מכל מגזר באשר הוא, שרוצות עיר נורמלית. מתי התחלתי לחייך? כשלרשות המקומית הגיעו תלונות על כך שאין גינות כלבים. אנשים התחילו להתעניין בדברים שהם מעבר לביוב ולרמזורים".
בנו של אברמוביץ' גר ברמת־אשכול. "זו שכונה שהוקמה בשנות השבעים כאזור מודרני. כל העשירים של לוד קנו שם בתים, אבל בגלל כמה מהלכים השכונה איבדה את צביונה והשתנתה מקצה לקצה. הובאו לפה משפחות בדוויות, שאצלן הכול עבד לפי שייח'ים וחמולות. אחר כך הגיעו משפחות של משת"פים פלסטינים, שנחשבו לבוגדים בעיני עמם. כל מי שיכול היה לברוח מהשכונה – ברח. מה עשתה מדינת ישראל? הביאה לשם עולים מבוכרה ואתיופיה. נוצר שם מצב לא נורמלי של הזנחה, סמים, זבל ברחובות. ניידות משטרה לא הורשו להסתובב בשכונה.
"ויום אחד מגיעה למקום משפחה צעירה. בני הזוג עוברים בבניין שלהם שכן־שכן ומכריזים על ישיבת ועד. האישה אומרת – 'תקשיבו, אי אפשר ככה. פחד אלוהים לעלות במדרגות. יש חתולים, יש חושך. בדקתי ויש לבניין חוב של 2,000 שקל מחשבונות חשמל. חברת החשמל מוכנה למחוק לנו את החוב, אם כולם מתחייבים לשים 50 שקל בצד לוועד בית'. כולם מסכימים, ערבים ויהודים. והיום כבר יש פורום של ועדי בתים ברמת־אשכול. כפרי הסטודנטים באזור התחילו לעשות מייק־אובר לבתים בשכונה. אז למי עוזרת ההתנחלות היהודית הזאת? לכולם. משפחות צעירות ואידיאליסטיות – ולא משנה אם הן דתיות או חילוניות – יביאו ברכה סביבן. קל לצייר אותנו מבחוץ כעוינים, אבל מעולם לא הייתה פעילות אחת של הגרעין שהייתה לעומתית כנגד המגזר הערבי".
המורים מעט מבולבלים. "בכיסא שלך ישב הבוקר סגן מנהל בית ספר בלוד, ואמר שלמתנ"ס הזה אף ילד חילוני לא יכול להיכנס", אומרת לימור גנות, סגנית מנהלת ומורה לאזרחות בליאו באק. "סיפרו לנו גם שבמתנ"ס שיקגו יש קומה של ערבים וקומה של יהודים", אני מוסיפה.
"ניסו לעשות פעילות משותפת, וזה לא עבד", משיב לי אברמוביץ'. "אלו לא באו ואלו לא באו. המילה דו־קיום מבלבלת. בכינוס בבית הנשיא ישבה פעילה מהמגזר הערבי בלוד עם פעיל מהמגזר היהודי, ושניהם אמרו שם יחד: 'אל תטיפו לנו מבחוץ על דו־קיום. אנחנו נחיה זה ליד זה בכבוד, אבל אל תערבבו אותנו, זה לא נכון'. הייתה פה במתנ"ס מסיבת חנוכה, ולידה מסיבת כריסמס. והכול היה בסדר".
הנה כי כן – עיר אחת, שלוש זוויות מבט שונות. כמו שאלשיחה אמרה לנו מוקדם יותר, מעניין לבחון את הנרטיב של כל קבוצה שפועלת בעיר, ואיך היא חווה את משמעות החיים המשותפים.
אלעד: כל עיר צריכה חווה
את היום השני למסע אנחנו פותחים בחווה חקלאית באלעד, שטומנת בתוכה שיתוף פעולה חוצה מגזרים: מהצד האחד הרב החרדי מרדכי בארי, מנהל אגף החינוך בעיר, ומהצד השני דוד בוגנים, קיבוצניק חילוני שמנהל את החווה. רוח פרצים מפלחת את המתחם שבו אנו יושבים וצופים במצגת על הפעילות במקום: ילדים חרדים ודתיים־לאומיים משקים כאן את השדות, מטפלים בשתילים, קוצרים עומרים. מי היה מאמין שבלב עיר חרדית בת 50 אלף תושבים ("תוך כדי שדיברנו זה כבר הפך ל־50 אלף ואחד", מעיר הרב בארי בחביבות) תימצא ריאה ירוקה מרחיבת לב שכזאת.
בארי מספר על הקשיים הבירוקרטיים הכרוכים בהבאת ילדים לחווה, ועל תלמידי החינוך החרדי שנאלצים להגיע ברגל, בעוד תלמידי הממ"ד מקבלים מימון להסעות. ועם זאת, אין בו שמץ מרמור. הוא באמת משוכנע שהכול פתיר, זה רק עניין של זמן. בהמשך אנחנו נפגשים עם אורית, מדריכה ומורה בחווה. יש לה תואר שני בלימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה – בהחלט לא מובן מאליו כשמדובר באישה חרדית, שבנה עומד בראש אחת הישיבות הגדולות באלעד. "בכל פעם שהגעתי להשתלמויות, הייתי שואלת למה לציבור החרדי אין", היא מספרת. "למה בכל עיר ותחת כל עץ רענן יש חווה חקלאית, ולילדים שלנו אין. כמו שבעיר יש קופת חולים, בתי כנסת ושאר מבני ציבור – צריך שתהיה חווה חקלאית".
מהחווה אנחנו ממשיכים אל "פלוגתא", מיזם חברתי המפגיש חרדים עם אוכלוסיות ישראליות שונות כדי לברר סוגיות שנויות במחלוקת. כעשרה גברים חרדים ממתינים לנו בחדר. "למה אין נשים?", שואלת בתמיהה אחת המורות. "כי הנשים עובדות מחוץ לעיר", מסביר רוני קפלן, רכז בארגון. "קשה להן להגיע. מי שנמצא פה אלו גברים שעובדים בסביבה והצליחו לפנות שעה־שעתיים".
אנחנו מתחלקים לקבוצות שיח קטנות. הנציג החרדי שיושב מולי הוא צבי ארלבוים (43), איש חינוך המשמש כיועץ לישיבות. במהלך השיחה מספרת גנות כמה קשה להפגיש את התלמידים החילונים עם צעירים חרדים בגילם. "אנחנו נתקלים בחומה בצורה", היא טוענת. "מתקבלת תחושה שהחברה הדתית לא מספיק בטוחה בחוזקת האמונה של הנוער שלה. אני מוכנה להסתכן בחזרה בתשובה מהצד שלנו, זה חלק מהפלורליזם, אבל אני מרגישה שאין לי עם מי להיפגש".
"הנוער שלנו ניצב מול מציאות שבה הכול פתוח", מסביר לה ארלבוים. "כל העולם בכף ידך. אז נכון, צריך ללכת עם הקִדמה. אני נוסע במכונית, לא בעגלה. אבל אנחנו מתמודדים היום עם נוער תאוותני, וגיל ההתבגרות זה גיל קשה. להיות שומר תורה ומצוות זה לא דבר קל, ובגיל 15 עד 18 עוד לא מבינים מספיק לעומק, ויש משיכה החוצה. אנחנו לא נקרב אותם למקומות שהם עדיין חלשים בהם, כמו שלא זורקים ילד לבריכה עמוקה מדי כשהוא לא יודע לשחות".
ארלבוים מצידו מצליח לקומם את בני שיחו כשהוא מכריז "אני חושב שיש הבדל גדול בין נער חרדי מחונך לנער חילוני מחונך". "יש הבדל?", מזדעקת גנות, "אני לא חושבת שהבן שלי פחות טוב מהבן שלך. אני מגדלת אותו בעולם ערכי של ואהבת לרעך כמוך, של יושר ומוסר ונתינה לחברה". "החינוך של הבן שלך טוב מאוד לשיטתך", עונה לה ארלבוים, "והחינוך של הבן שלי טוב מאוד לשיטתי. יכול להיות שבעינייך הבן שלך מוצלח ומושלם, וטוב שאת חושבת ככה, אבל כל זה לשיטתך. תעשי לו העתק־הדבק לציבור החרדי – יש דברים שהוא לא יהיה מושלם בהם".
בתום הדיונים אנחנו מתכנסים לסיכום. קבוצה אחת מדווחת על שיחה טעונה ועל תחושת זחיחות מהכיוון החרדי, קבוצה אחרת מספרת על חיבור נפלא עם אדם חרדי פתוח וקשוב. ושם, בדיוק במקום הזה, מתגלה המטרה החשובה ביותר של המסע: להבין שיש גוונים. להפנים שבתוך כל שבט יש שלל דעות ועמדות מוצא.
עלי: מה שחסר לחילוני
המורים בליאו באק אולי נוטים לשמאל הליברלי, אבל התלמידים הם סיפור אחר לגמרי. "אין אצלם הרבה שמאל", מפתיע אותי יובל שחר, מורה לאזרחות. "היום הנטייה של רוב הדור החילוני הצעיר היא לאמץ עמדות ימניות".
וזה משפיע על התכנים שאתה מעביר בשיעורי האזרחות?
"אני לא מחנך לשמאל או ימין. יש הבדל בין חינוך פוליטי לאידיאולוגי. מה שחסר היום אצל הילדים זה בסיס הידע. אנחנו לוקחים מקרה ובוחנים אותו – וברוב המקרים, אם התלמידים יגידו שמאל, אני דווקא אגיד ימין. ברור שיש לי אג'נדה, אבל הילדים לא יראו אותה, כי היא לא רלוונטית. אני אומר לתלמיד – אתה יודע למה אתה בוחר כך וכך? אם לא, בוא נדבר על זה. ואם אחרי השיחה אתה תהיה חד יותר בתפיסות שלך, אני אשמח, ולא משנה מה הן".
אם אפשר היה לחשוב, לפני הפגישה עם החבורה הזו, כי מדובר בעוד קבוצה של ליברלים־בעיני־עצמם שלא נותנים מקום לתפיסות עולם אחרות, בפועל פגשתי אנשי חינוך שעסוקים יום ולילה בבירור אמיתי של זהות. יש להם רצון עז לקשר עם החברה הישראלית, אך לא פעם הם נתקלים בחרדה וחוסר שיתוף פעולה מהצד השני. נושא חיפוש הזהות החילונית חזר לאורך כל המסע, ובפרט במפגש עם ניצה פרקש, שחתם את היומיים העמוסים. אחת המורות הודתה שם כי היא מקנאת ביכולת של קבוצות דתיות להתאגד ולהפוך לקהילה. "זה נותן המון ערך לבן־אדם", אמרה. "ההתנדבות שיש אצלכם, ההתגייסות – בעיניי היא חסרה בחברה החילונית. כיף לכם שיש אצלכם משהו כזה, לא משנה אם מסכימים אתכם או לא".
גם לימור גנות אומרת לי דברים ברוח דומה. "החברה החילונית לוקה בקהילתיות שלה. היא הלכה יותר מדי לכיוון פלורליסטי, וזה פיזר אותה. אנחנו צריכים לחזור קצת לקהילה, לביחד, לחשוב חברתית. זה לא פשוט, משום שכל אחד עושה רק לעצמו ולביתו, ועסוק בכמה הוא צובר ואיך הוא מוכר את הדירה שלו יותר ביוקר. יש תחרותיות ולא חושבים על האחר. לדתיים יש מודלים קהילתיים, דברים שמאחדים: בית כנסת, מקווה, בני עקיבא וכן הלאה. אנחנו צריכים לייצר לנו את זה, ואנחנו יכולים, כי אנחנו לא פחות איכותיים".
גם את מרגישה שהיכולת להגדיר זהות חילונית קולקטיבית הולכת ונשחקת?
"זה נעשה קשה, כי אנחנו כאמור מתפזרים ומקבלים את הכול, ושוכחים את הבסיס. היהודים בכל מקום התנהלו בקהילה. אם אתה נקלע לצרה בחו"ל, לאן אתה פונה? לקהילה היהודית. אז פה זה לא קיים? לא נשמע לי הגיוני. אני רוצה את זה פה, אצלי בבית".
"חלק מהכשרת היסוד של כל מורה"
"מסע תקווה ישראלית" לצוותי החינוך מתקיים במסגרת אירועי שבעים שנה למדינה, ביוזמת נשיא המדינה ראובן ריבלין ושר החינוך נפתלי בנט. במהלכו מבקרים צוותי חינוך במגזרים השונים של החברה הישראלית – דתיים, חילונים, ערבים וחרדים – במטרה להעמיק את השותפות בין האוכלוסיות.
במעמד השקת הפרויקט אמר הנשיא ריבלין: ״מסע תקווה ישראלית הוא רק כלי אחד, אפשרות אחת, לחוות ולהכיר את החברה הישראלית ואת האתגר הגדול המונח לפתחנו בשבעים השנים הבאות. אני מקווה שבעקבותיו יבואו נוספים, ושקרוב מאוד היום שבו מפגש עם החברה הישראלית יהיה חלק מהכשרת היסוד ומהפיתוח המקצועי של כל מנהלת בית ספר, של כל מפקח, של כל מורה ומורה בישראל".
המסעות לצוותי חינוך הם מהלך דגל של תוכנית "תקווה ישראלית בחינוך", המשותפת לבית הנשיא, משרד החינוך ופורום דב לאוטמן למדיניות החינוך. הבחירה במסעות לצוותי חינוך מבוססת על ההבנה כי גם המורים והמורות, כמי שלמדו בזרמי חינוך נפרדים ועובדים בזרמי חינוך נפרדים, זקוקים לידע, לכלים ולחוויות על מנת להעמיק בסוגיית השותפות בין המגזרים.
כל קבוצה עוברת מפגשי הכנה לקראת המסע, ומפגש עיבוד וסיכום אחריו. את המסע, שנמשך שלושה ימים, יכולים המשתתפים לעצב בעצמם, מתוך תפריט רחב של תחנות אפשריות. בשלב הפיילוט משתתפות במיזם כעשרים קבוצות, הכוללות מפקחים, מנהלי בתי ספר, מורות ומורים מארבעת מגזרי החינוך. בהמשך מתוכננת התוכנית להתרחב למאות בתי ספר נוספים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
