במברק שנשלח מירושלים ללונדון ונשמר בארכיון, נאמר שוועד היישוב העברי הציע לשלוח לנסיעה, לרגל נישואיה, חמישים תצלומים חגיגיים של יישובים יהודיים בארץ ישראל. ההצעה העוקצנית כנראה לא יצאה אל הפועל
ליישוב היהודי היה אז רעיון אחר. העלתה אותו כנראה גולדה מאירסון, אז ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית (ולימים כמובן ראש ממשלת ישראל). חודש לפני כן היא עוד נאמה בעברית וביידיש בפני המעפילים שגורשו לקפריסין, ומורת רוחה ואכזבתה מהתנהלות הבריטים בארץ ישראל היו גלויות למדי. במברק דאוג שנשלח מירושלים ללונדון, ונשמר גם הוא בארכיון, נאמר שוועד היישוב העברי הציע לשלוח לנסיכה חמישים תצלומים חגיגיים של יישובים יהודיים בארץ ישראל. ההצעה העוקצנית כנראה לא יצאה אל הפועל. קירות ארמונה של הכלה הנרגשת לא זכו להתקשט בתמונות חלוציות של תקומת ישראל בארצו.
במילים דווקא היו חזקים אצלנו. שלל ברכות מעטירות מעומק לב נשלחו אל הנסיכה, ובמיוחד אל אביה המלך, ובהן איחולים להמשך שגשוג שושלת וינדזור. ועד יהודי העיר העתיקה בירושלים, למשל, יצא מגדרו כדי לברך בחום. כך גם ראש העיר טבריה ונציגי אגודת ישראל, ראש עיריית נתניה, הרבנות האשכנזית של ירושלים, וגם נציגי המועצה המוסלמית והפטריארך היווני.
מסיבות כלכליות, לכאורה, יום החתונה לא נקבע כיום חופש בקולוניה הארץ־ישראלית, שבוע וחצי לפני הצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה. הנתינים יצאו כרגיל לעמל יומם. בלונדון היה זה יום שמחה וגאווה לאומית עבור המדינה שהובילה בתחילת הדרך לבדה את המלחמה בכוחות האופל הנאציים. יהודי הממלכה ניצבו כמו רבים אחרים בהמון האדם שהריע למרכבת הזוג הטרי, ונופף בהתלהבות אל הנסיכה ששירתה במלחמה כמכונאית רכב. אחת מהנוכחות בקהל תיארה בפניי את הדיסוננס האישי־לאומי בין היום הזה, שזכור לה כאחד השמחים ומלאי הפטריוטיות שידעה כנערה, ובין ההשפלה שחוותה כעבור חודשים ספורים, בבידוק שערכו עליה חיילים בריטים במחסום דרכים לאחר שעלתה ארצה.
"אינה גדולה עוד"
ארץ ישראל לא יצאה מגדרה לחגוג את חתונתה, ואליזבת מצידה לא יצאה מגדרה לחגוג את ארץ ישראל. עד יום מותה בשבוע שעבר לא שזפו עיניה של מלכת אנגליה את מראות הבנייה הציונית ומדינת ישראל המתפתחת. "אנחנו לא באמת יודעים מה הייתה גישתה של המלכה לישראל, שכן היא מעולם לא התבטאה בעניין", אומר מארק רגב, שגריר ישראל בבריטניה עד לפני כשנתיים, וכיום ראש מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית באוניברסיטת רייכמן. "היא ביקרה ב־117 מדינות, ובהן גם מדינות מזרח־תיכוניות, מדינות ערביות, מדינות במפרץ, אבל אף פעם לא בישראל. היא פשוט לא הגיעה לפה כמלכה".
אפשר להאשים בכך איזה כעס שנותר אולי במשפחת המלוכה, על המאבק בשלטונה בימי המנדט?
"אי אפשר לדעת בבירור את הסיבה. יש לזכור שהמלוכה הבריטית היא ייצוגית. אליזבת השנייה לא עמדה בראש הרשות המבצעת. יש לבריטניה ראש ממשלה, יש שר חוץ, וכידוע החברים הבכירים במשפחת המלוכה לא מגיעים לשום מקום בעולם ללא ברכה, אישור ותדרוך ממשרד החוץ הבריטי הכול יכול. אז אם יש טענות בעניין, אין להפנות אותן למלכה. אני לא יודע אם היא רצתה לבקר בישראל, אבל ברור שההנחיות שקיבלה מהפקידות הבריטית לא האיצו בה להגיע לכאן. אליזבת השנייה הייתה מסורה לתפקידה, וכיהנה כדיפלומט הבכיר ביותר של בריטניה בכל העולם, אבל ברור שכל נסיעה שלה הייתה מתואמת היטב עם הממשלה ובמיוחד עם משרד החוץ. כל הגישות וההעדפות שלהם בנושאי חוץ התבטאו בלוח הנסיעות שלה".
יש הטוענים שהחרם הווינדזורי על ישראל נובע מהחרם הערבי ארוך השנים עלינו: משרד החוץ בלונדון חשש מפגיעה באינטרסים עסקיים או ביטחוניים של בריטניה במדינות ערב. אפשרות אחרת היא שמדובר בסך הכול בעוד צורה של החמצת פנים בריטית מול ההתיישבות הישראלית ביו"ש. כך או כך, מדיניות החוץ של הממלכה, במשך שנים, הייתה עוינת במובהק וביקורתית מאוד כלפי ישראל, ובית המלוכה היה כנראה עוד כלי לבטא זאת. "אפשר רק לשער, אף אחד לא יודע במדויק למה", אומר רגב. "שגרירי ישראל בלונדון תמיד פנו לארמון ולמשרד החוץ כדי להציע שאולי הגיע הזמן לביקור, ואף פעם לא נענו בחיוב. אומרים שהסיבה היא הפלסטינים, הסבר שאני לא לגמרי פוסל, אבל אם כך – למה המלכה לא באה בתקופת הסכמי אוסלו, כשהשלום לכאורה אוטוטו מגיע?"
ב־1984 נרשמה התייחסות של המלכה לסכסוך הישראלי־פלסטיני, אבל לא כאן אלא בעת ביקורה בירדן. ידיעה במעריב ציטטה את עיתוני בריטניה, שדיווחו כי בנאום בארוחה החגיגית שערך לכבודה המלך חוסיין, אמרה המלכה שיש צורך ב"עשיית צדק באופן דחוף עם העם הפלסטיני". האמירה לא תפסה במיוחד את תשומת הלב הישראלית. "ייתכן שאנו הישראלים חדלנו לייחס חשיבות רבה מדי לבריטניה שאינה כה גדולה עוד, ואף לבית המלוכה שלה", מנתחת הידיעה במעריב. דיווח אחר טען שבסיורה לצד המלכה נור ראתה אליזבת כמה מטוסי קרב ישראליים בשמיים. "כמה מפחיד", אמרה האנגלייה. "זה נורא", השיבה הירדנית. בנוסף, המארחים הציגו מפה שכללה יישובים יהודיים ביהודה ושומרון, והמלכה אמרה שזו "מפה מדכאת".
זמן קצר אחרי ביקורה בירדן הגיע לבקר אותה בלונדון נשיא המדינה דאז חיים הרצוג, וביקש להעביר לה הזמנה רשמית לביקור בארץ – אך בית המלוכה העדיף שלא תוגש הזמנה כזאת, וכך להימנע מהצורך לדחותה במפורש. בספרו "דרך חיים" בהוצאת ידיעות אחרונות כתב הנשיא השישי על מפגשו עם המלכה בארמון וינדזור ב־1984: "לאחר הארוחה, אגב סיור בין אוצרות האמנות של הטירה, משכני המזכיר הפרטי של המלכה הצידה כדי להביע את תקוותו שלא נודיע רשמית על הזמנתה של המלכה לביקור בישראל". המזכיר אמר לו שעדיף שהמלכה פשוט תכריז על בואה, בלי הזמנה, "אלא שאני הבינותי מיד כי לא זו הייתה הכוונה האמיתית", הסביר הרצוג בספר. "עניתי לו כי גישתו לא פרודוקטיבית: לאחר כל הרעש שכבר התעורר בעניין, עצם ההודעה שלא הוצגה בפני המלכה שום הזמנה תתפרש כעלבון למלכה. תחת זאת הצעתי לעשות שימוש בנוסח שהכין סגן המזכיר של המלכה: 'הנשיא אמר להוד מלכותה כי כל אימת שתוכל להיענות להזמנה, מדינת ישראל תראה אותה כאורחת נכבדה ביותר ורצויה ביותר בשעריה'". המזכיר הסכים "באי רצון", כתב הרצוג, וזו אכן הייתה ההודעה שפורסמה.
שגריר ישראל בגרמניה רון פרושאור, בעבר השגריר בבריטניה, מספר לנו שבשיחותיו עם המלכה היא התעניינה בנושאים כמו שירות החובה לנשים הנוהג בצה"ל. "היא שירתה בצבא בזמן מלחמת העולם השנייה, ומבחינתה שירות החובה תרם ללכידות החברה הבריטית", אומר פרושאור. "שמעתי ממנה גם התעניינות בשואה ובניצולי שואה, לגבי החיים שלהם בישראל. אני לא יכול לומר שניהלתי איתה שיחה מדינית מעמיקה מעבר לזה".
אף שלא כיבדה אותנו בנוכחותה, המלכה אירחה אצלה בארמון את הנשיאים חיים הרצוג ועזר ויצמן. ב־2008 גם העניקה לנשיא שמעון פרס אות אבירות של כבוד. בסיכום ביקורם של הוויצמנים, כפי שנכתב בשגרירות ישראל בלונדון ב־1997, דווח ש"אחד מאנשי הארמון אמר שלא זכור לו שראש מדינה בביקור ממלכתי דיבר בחופשיות כזאת, והמלכה מצידה השיבה בחום ונינוחות".
פרופ' הילדה נסימי מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בר־אילן אומרת שאולי בעצם זה כל הקסם של המנוחה: "העוצמה והגדולה והתפארת של המלכה הזו נבעו מכך שאנחנו לא יודעים מה היא חשבה על שום דבר, במיוחד לא על נושאים שנמצאים במחלוקת בבריטניה. ומכיוון שישראל הייתה בהחלט נושא שבמחלוקת בבריטניה, אני לא חושבת שמישהו יודע, מלבד אולי בני משפחתה הקרובים, מה חשבה באמת. אנחנו לא יודעים מה היא אמרה או לא אמרה לראשי הממשלה בדיווחים השבועיים שלהם, שגם בהם היא נודעה כמי שנמנעת מלייעץ.
"המלכה נחשבה לדבק של חבר העמים הבריטי, כי כולם אהבו אותה. וכולם אהבו אותה כי היא לא אמרה שום דבר מעורר מחלוקת. כלפי היהודים היא הייתה ידועה כחמה והוגנת מאוד. אבל מה זה אומר? זה היה התפקיד שלה – להזמין אנשים ולגרום להם להרגיש טוב. אם היא כתבה יומן אישי ואם הוא אי פעם ייפתח, אולי נוכל לדעת משהו על השקפת עולמה, אך מעבר לכך לא נדע. היא הילכה עלינו קסם, אבל זה לא אומר דבר על מה שהיא חשבה עלינו".
חסידים ונאצים
האמת היא שלא רק בית המלוכה "החרים" את הביקורים במדינת ישראל במשך עשורים ארוכים. רק ב־1986 הגיעה לכאן מרגרט תאצ'ר לביקור רשמי ראשון של ראש ממשלת בריטניה מאז סיום המנדט. קריקטורה עוקצנית של יעקב שילה שפורסמה אז במעריב מתארת איך המטוס שתאצ'ר נוחתת בו אוחז עלה של זית, שכן היא באה לטענתה כדי לקדם את השלום, בשעה שלכיוון אחר בנמל התעופה נוסע מטוס בריטי המוביל נשק לערבים.
במשך השנים, מזכיר רגב, התקיימו ביקורים פרטיים של חברים אחרים במשפחת המלוכה. "בעלה של אליזבת, הנסיך פיליפ, הגיע לכאן כמה פעמים, כי אמא שלו קבורה בירושלים", הוא מציין. "היא הגיעה מהענף היווני של המשפחה, והוכרה ביד ושם כחסידת אומות העולם". הנסיכה אליס, אמו של פיליפ, נולדה בארמון וינדזור בנוכחות סבתא רבא שלה המלכה ויקטוריה, ונישאה לנסיך אנדרו מיוון. היא סבלה מחירשות מגיל צעיר, והסתמכה על קריאת שפתיים. חייה היו סוערים, וכללו את פירוק בית המלוכה היווני וייסודו מחדש, ובין לבין אפיזודות של גירושין, מחלת נפש וניתוק מילדיה.
את רוב שנות מלחמת העולם השנייה בילתה אליס באתונה לבדה, ועבדה למען הצלב האדום השוודי והשווייצרי. משפחתה מצאה את עצמה אז משני עברי קו החזית. בשעה שהנסיכה חיה באתונה הכבושה, בנה, הנסיך פיליפ, גויס לצי הבריטי ובנותיה חיו בגרמניה עם בעליהן, נסיכים גרמנים שחלקם היו חברים במפלגה הנאצית ושירתו בצבא הגרמני.
השגריר לשעבר מארק רגב: "ההנחיות שקיבלה מהפקידות הבריטית לא האיצו בה להגיע לכאן. אליזבת השנייה הייתה מסורה לתפקידה, וכיהנה כדיפלומט הבריטי הבכיר בעולם. ברור שכל נסיעה שלה הייתה מתואמת היטב עם הממשלה ובמיוחד עם משרד החוץ"
עוד לפני המלחמה היה בית המלוכה היווני מיודד מאוד עם משפחתו של חיימקי כהן, חבר פרלמנט יהודי מצפון יוון. בשנת 1941, לאחר פלישת הגרמנים, ברחה משפחת כהן לאתונה. העיר הייתה אז תחת שלטון האיטלקים, שמדיניותם האנטי־יהודית הייתה מתונה יותר. אולם הביטחון היחסי בא אל קיצו בספטמבר 1943, כשכניעת האיטלקים בפני בעלות הברית הובילה לכיבושה של אתונה בידי הגרמנים ולמצוד אחר יהודי העיר. בעת הזו חיימקי כהן כבר הלך לעולמו, אך אלמנתו רחל וחמשת ילדיה חיפשו מקום מקלט.
ארבעת בניה נמלטו למצרים כדי לחבור לממשלה היוונית הגולה בקהיר, אולם המסע למצרים היה קשה מדי לרחל ולבתה טילדה, והנסיכה אליס הציעה לשתיים מקלט בארמונה. בהמשך הצטרף אליהן אחד הבנים, שלא הצליח להגיע למצרים ונאלץ לחזור לאתונה. משפחת כהן נשארה בחסותה של הנסיכה אליס עד לשחרור יוון. בכמה מקרים הגרמנים חשדו בנסיכה והיא אפילו תושאלה בידי הגסטפו. לפי יד ושם היא השתמשה בחירשותה כדי להעמיד פנים שלא הבינה את שאלות החוקרים, עד שלבסוף עזבו אותה לנפשה.
בטרם מותה ב־1969 הביעה הנסיכה, נוצרייה מאמינה, את רצונה להיקבר בירושלים לצד דודתה, הדוכסית אליזבת פיודורונובה. בתחילה היא נקברה בטירת וינדזור, בניגוד לבקשתה, ורק כעשרים שנה לאחר מותה, באוגוסט 1988, הועברו עצמותיה ונקברו בכנסיית מריה מגדלנה הרוסית בהר הזיתים, בנוכחות בתה, הנסיכה סופיה, שכונתה בעיתונות "הנסיכה ג'ורג' מהנובר" על שם בעלה השני. ב־11 במרץ 1993 הכיר יד ושם בנסיכה אליס כחסידת אומות העולם, וכעבור שנה הגיעו ילדיה, הנסיך פיליפ ואחותו הנסיכה סופיה, כדי לטעת עץ לכבודה בגן חסידי אומות העולם.
בלי קייט
המלך צ'רלס השלישי, בעודו יורש העצר, הגיע ארצה לשני ביקורים בלתי רשמיים ולביקור אחד רשמי יותר. הוא היה כאן בשתי הלוויות ממלכתיות, האחת של יצחק רבין ב־1995 והאחרת של שמעון פרס ב־2016, אך "לפי הפרוטוקול, הגעה ללוויה אינה ביקור ממלכתי", לדברי רגב. הביקור הרשמי התקיים בינואר 2020, ממש לפני פרוץ מגפת הקורונה. יחד עם רבים ממנהיגי העולם הגיע צ'רלס כנציג הבריטי הרשמי לאירוע מיוחד לרגל ציון 75 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, ואף נשא נאום באירוע. "אגב", מזכיר רגב, "בכל ביקור של צ'רלס הוא הלך לבקר את הקבר של סבתא שלו".
"המלכה מעולם לא התבטאה בנושא ישראל ואיני יודע מהי עמדתה, אבל לגבי גישתו של צ'רלס יש לי אולי יותר הבנה", אומר רגב. "השיחות שלי עם המלכה תמיד היו נעימות אבל דיפלומטיות – אני לא רוצה לומר שטחיות, אבל שיחות של רצון טוב, לא עמוקות. אולי גם כי כשהגעתי ללונדון היא כבר הייתה מבוגרת מאוד ומרוחקת יותר. עם צ'רלס לעומת זאת היו לי שיחות מעמיקות יותר. פגשתי אותו בכמה הזדמנויות, והתרשמתי שגישתו לישראל ולעם היהודי חיובית".
את תוכן השיחות הפרטיות אסור לפרט, לפי הנוהל הדיפלומטי, אולם רגב מתאר את הדברים שנשא צ'רלס בשני אירועים פומביים. "אחד מהם התקיים בגרייט אלברט הול בלונדון. הקהילה היהודית ארגנה אירוע לרגל שבעים שנה למדינת ישראל. הם הזמינו את צ'רלס והוא בא, אף שלא היה חייב להגיע והיה יכול להמציא תירוץ. הוא ישב איתי ביציע הכבוד ונשאר לאורך הערב".
הקדנציה שלו בתור שגריר, מ־2016 עד 2020, לא הייתה קלה ליהדות בריטניה. "ג'רמי קורבין היה מנהיג מפלגת הלייבור, ראש האופוזיציה והמועמד לראשות הממשלה, והיו לו כל מיני התבטאויות אנטישמיות", מזכיר רגב. בין השאר כינה את אנשי חמאס וחיזבאללה "ידידיי". "בכל כמה ימים אז הופיעה עוד כותרת בעיתון, על כך שקורבין או מישהו אחר בסביבתו אמר אמירה בגנות היהודים או הציונים או ישראל. זה היה כמעט שגרתי.
"על צ'רלס נאסר לקיים דיונים פוליטיים, כי משפחת המלוכה היא כאמור מעל לדיונים הללו, אבל הוא קיים בארמון אירוע הוקרה לקהילה היהודית הבריטית על תרומתה לכלכלת בריטניה, לחברה הבריטית ולתרבות הבריטית. זה לא נעשה בחלל ריק. המנהיגים היהודים באירוע העריכו את זה שדווקא בתקופה לא קלה ליהדות בריטניה, כשהאנטישמיות צפה ועולה, הוא בוחר לערוך אירוע המציין את התרומה החיובית של יהודי בריטניה לממלכה".
עוד לפני ביקורו הרשמי הראשון של צ'רלס שבר בית המלוכה את ה"חרם" על ביקורים רשמיים בישראל כששלח לכאן את ויליאם, נכדה של אליזבת, בקיץ 2018. האינטרס הכלכלי של הבריטים בישראל הלך והעמיק אז, לנוכח הברקזיט שסיבך את ענייניה מול האיחוד האירופי הנעזב, והממלכה גם נזקקה להמתקת יחסיה המורכבים עם נשיא ארה"ב דאז, דונלד טראמפ, שדווקא חיבב את ישראל. הטענה הייתה שחגיגות השבעים לישראל שימשו כתירוץ, והדוכס מקיימברידג' נשלח במעין מנחת פיוס.
מביקורו של ויליאם בישראל ביוני 2018 אני זוכרת בעיקר איך המתינו לו הצלמים הבריטים על חוף פרישמן בסבלנות, במקומם המיועד ליד סרט הסימון, בעוד העיתונאים המקומיים – בחוכמת חיים ישראלית צרובת שמש – העדיפו להצטופף בינתיים בצל, מתחת מתקן טיפוס לילדים שעמד לא רחוק. וגם, כמובן, זכורה האכזבה המקומית על כך שהוא הגיע בלי קייט.
25 דקות בדיוק הקדיש אז יורש העצר לביקור המוקפד מאוד בחוף הים. הוא יצא מרכב שרד שחור כשהוא לובש חולצה תכולה מקופלת שרוולים. מלווה בראש העיר רון חולדאי, הוא פנה לתצפית מסוכת המציל. ברגע שהנוכחים בחוף הבינו במי מדובר הם הסתערו בחדווה ובמצלמות סלולר שלופות אל תוך הגלים, כדי לנופף ולתעד את האורח מכיוון הים, ובעצם מכל כיוון אפשרי. על משקל "ביבי, ביבי", הוא זכה לשאגות "וילי, וילי", שהעלו חיוך לא קטן אצל העיתונאים האורחים.
מיקומו המדויק של האירוע היה נתון תחת אמברגו תקשורתי עד הרגע האחרון, כדי למתן את היקף ההמונים. אחת הנוכחות שבכל זאת ידעה וגם הגיעה הייתה תל־אביבית נחושה, חמושה בכובע קש רחב שוליים ובשלושה ילדים קטנים. היא עלתה מאנגליה לפני 17 שנה, גרה "ממש מעבר לפינה", ולא הייתה מוכנה לוותר על ההזדמנות לפגוש פנים אל פנים דמות מלכותית של ממש. נחישותה השתלמה. כשהצליחה לומר לנסיך שלום, הוא זיהה מיד את המבטא המנצ'סטרי, והאושר שלה הרקיע שחקים.
25 דקות הקדיש יורש העצר לביקור המוקפד בחוף הים. הוא יצא מרכב שרד שחור כשהוא לובש חולצה תכולה מקופלת שרוולים, ופנה לתצפית מסוכת המציל. הרוחצים הסתערו בחדווה אל תוך הגלים, כדי לנופף ולתעד את האורח מן הים. על משקל "ביבי, ביבי", הוא זכה לשאגות "וילי, וילי"
לאחר שהשכיל כנראה במעט ידע מצילים חיוני, ירד הנסיך מהסוכה ושחרר אל הקהל הצהרה פומבית מתבקשת: הוא מצטער, אך לא הביא עמו את בגד הים שלו. או אז התיישב הדוכס מקיימברידג' תחת סככה שהוכנה מעוד מועד ובה שלושה גולשים מצפים. סביב קוביות גבינה ואבטיח שנחתכו בהקפדה מילימטרית, הם ניהלו שיחה שאת פרטיה היה קשה לשמוע גם ממרחק מטרים ספורים. אחת משלושת הנבחרים שהושבו בסככה הייתה לי קורזיץ, הספורטאית הישראלית שזכתה ארבע פעמים באליפות העולם בגלישת רוח.
"דיברנו על עניינים אקולוגיים", אמרה אחר כך למקור ראשון. "במיוחד על כל מה שנוגע לים, ופסולת פלסטיק שמזהמת אותו. הוא אמר שנושא איכות הסביבה חשוב לו, שאל מה מצב הזיהום כאן אצלנו, וסיפר שבמשפחה שלו משתדלים להמעיט בשימוש בפלסטיק ולתמוך בחינוך סביבתי. אמר שזה מאוד חשוב בעיניהם. הוא ממש נחמד, ונראה שבאמת אכפת לו, אז זה היה כיף גדול".
ואף מילה על פוליטיקה?
"לא. מצב הסביבה מעניין הרבה יותר".
לחכות שבעים שנה
כמי שחונך על ברכי אומנות הסמול־טוק המנומס והדיפלומטיה המסוגננת, קשה לדעת אם הביקור בריבוע החוף המסומן בסרטי ניילון אכן נשא חן בעיני הנסיך, כפי שתיארה סבתו שלוש שנים אחר כך באוזני שגרירת ישראל (ראו מסגרת). לפני בואו לחוף הייתה לו פגישה עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, שבה ניתן לו העתק של המדליה שהוענקה לנסיכה אליס לאחר מותה, והוא גם ביקר ביד ושם. בספר האורחים כתב שהוא מודע לכך שעול שימור הזיכרון נופל כעת על בני הדור שלו, שצריכים לדאוג שהזיכרון לא יישכח, והוסיף: "אני מתחייב לעשות זאת".
לאחר מכן הלך לחוף, ובתום המפגש עם הגולשים ומפגש קצר נוסף עם קבוצת כדורעף ששיחקה על החול, הוא סיים את הפרק הבלתי מעונב של היום ומיהר משם הלאה, אל גינת ביתו של שגריר בריטניה בישראל. שם, על הדשא ברמת־גן, כבר המתינו לו כל שועי הארץ. את נאומו בקבלת הפנים פתח ויליאם ב"ערב טוב לכולם" בעברית.
"המלכה מעולם לא התבטאה בנושא ישראל ואיני יודע מהי עמדתה, אבל לגבי גישתו של צ'רלס יש לי אולי יותר הבנה", אומר השגריר לשעבר רגב. "השיחות שלי עם המלכה תמיד היו נעימות אבל דיפלומטיות – אני לא רוצה לומר שטחיות, אבל שיחות של רצון טוב, לא עמוקות. עם צ'רלס לעומת זאת היו לי שיחות מעמיקות יותר, והתרשמתי שגישתו לישראל ולעם היהודי חיובית"
הוא הזכיר את ביקורו ביד ושם בשעות הבוקר: המראות שם, אמר, הזכירו לו את הביקור המשותף עם קייט רעייתו במחנה הריכוז שטוטהוף בפולין. הוא גם סיפר שנפגש ביד ושם עם שני ניצולי שואה שנמלטו לאנגליה בקינדר־טרנספורט, וגם שעלה לקבר של סבתא רבא שלו, הנסיכה אליס. את דבריו סיים בהצהרה שהקשרים בין בריטניה לישראל מעולם לא היו חזקים יותר – "במסחר, השקעות, בשיתוף פעולה בנושאי מדע וטכנולוגיה, ובעבודה שאנחנו עושים יחד, כדי לשמור על ביטחון הציבור. לאזור הזה יש היסטוריה טרגית ומורכבת, ומעולם התקווה והפיוס לא היו נחוצים יותר".
אי אפשר להתעלם מכך שהביקור הבריטי המלכותי כלל גם יום וחצי ב"שטחים הפלסטינים הכבושים", כפי שהוגדרו בהודעה הרשמית שיצאה מארמון קנסינגטון. זאת אף שהבריטים עשו כל מאמץ אפשרי להדגיש שוב ושוב בפני התקשורת שהנסיך אינו דמות פוליטית ולכן אין בביקורו כל סממנים פוליטיים. בתדרוך כתבים שנערך בבית השגריר הבריטי ימים ספורים לפני הגעתו של ויליאם נכלל גם עיתונאי יהודי־אנגלי, שסירב להיסחף בהתלהבות. "אי אפשר לומר שהעניין לא פוליטי, כאשר מדינת ישראל הייתה צריכה להמתין שבעים שנה לביקור, בעוד הפלסטינים, שאין להם כלל מדינה, כבר זוכים לו", אמר.
בתדרוך בישראל לא נאמר דבר על פליטים, הוא הוסיף, אך בתדרוך הלונדוני המקביל שנערך לכתבים לפני צאתם לישראל הייתה בהחלט התייחסות לכך שבמסגרת ביקורו מתעתד הנסיך להיפגש עם "פליטים" באזור. "היה ברור שהכוונה אינה רק לפליטים סורים שיפגוש בירדן, שבה ביקר לפני ישראל".
בשגרירות הבריטית הקפידו על ארשת פנים צוננת ושבו והסבירו שבמונח "שטחים כבושים", וגם בהתייחסות אל העיר העתיקה בירושלים כשטח פלסטיני, שמר ויליאם על המדיניות הבריטית הקבועה והמוכרת. מעניין לציין שבסלון ביתו של השגריר הבריטי בישראל, מעל האח, תלוי ציור גדול של רחבת הכותל דווקא.
מנהיגי המדינה, שהיה אפשר לצפות שישלחו איזו הערה או שתיים לעבר האורח על הקשר הבל יינתק של מדינת ישראל לירושלים, העדיפו להישאר דיפלומטיים במיוחד. הנשיא דאז ראובן ריבלין סיפר לוויליאם שהוא נולד כאן בעצם כנתין בריטי: "נולדתי תחת המנדט והלכתי לבית הספר בכל יום במורד רחוב קינג ג'ורג', אבל חלפתי גם ברחוב קינג דיוויד. חיינו כאן גם לפני הצהרת בלפור, אך היא הייתה עבורנו אבן דרך של הכרה, ואנו עדיין מלאי הערכה עליה", אמר הנשיא. "אני יודע שאתה עתיד להגיע לרמאללה, ואני מבקש ממך למסור ליושב ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, שהגיע הזמן שנמצא את הדרך לבנות בינינו אמון". ריבלין העניק לאורח במתנה צילום של אבי־סב־סבו מביקור שערך בירושלים ב־1862. את הידיעה על הביקור בעיתון "המגיד" כתב אז יוסף ריבלין, סבא רבא של הנשיא.
בהודעה שיצאה מלשכתו של ראש הממשלה נתניהו לאחר הביקור נמסר שנושאי השיחה עם ויליאם כללו "את השירות הצבאי של כל אחד מאיתנו, מסוקים וכדורגל". לאחר הפגישה עם בני הזוג נתניהו פגש ויליאם בצאצאי המשפחה שהצילה סבתו אליס ביוון. "אמרתי לו שהוא בטח גאה מאוד בסבתא רבא שלו, שהצילה יהודים חסרי מגן, ואני כראש ממשלת ישראל גאה מאוד על כך שיהודים אינם חסרי מגן יותר", מסר אז נתניהו. "יש לנו, ברוך השם, צבא להגן על עצמנו בכוחות עצמנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
