"יום אחד אני הולך ברחובות ניו־יורק ומרגיש ריח של שרפה, אבל לא רואה אש בשום מקום. ואז אני מסתכל לקרקע ומבין: הנעליים שלי. לא השתמשתי בהן מאז שנסעתי לישראל במסגרת תגלית, והריח של המדורה דבק בהן. שנה אחרי הביקור הזה אני עדיין חושב עליכם, מתגעגע לארץ הזו, לחברים היהודים שהכרתי, ולחיבור המשמעותי הזה לעם שלי".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בני גנץ מודה: "לא עשינו די למען יהדות התפוצות"
– פרויקט "תגלית" הפוך לתלמידים ישראלים בארצות הברית
– בחזית הקורונה: החרדים ההיברידיים הם בשורה לחברה בישראל
את הסיפור הקטן הזה כתב חניך מקבוצת "תגלית" שהדרכתי בתחילת שנות ה־2000. באותם ימים עבדתי בחברת תיירות, וכשהבוס שלי ביקש שאדריך את הצעירים היהודים המגיעים לסיור של עשרה ימים בישראל ("אבל אני מבקש ממך דבר אחד", הוא אמר, "אל תהפוך ל'סנוב של תגלית'"), הסכמתי מיד להצעה שנחשבה יוקרתית בקרב המדריכים. כישראלי, נחשפתי במסעות האלה לפנים המגוונות של העם היהודי – רפורמים וקונסרבטיבים, יוצאי ברית המועצות שהיגרו לארה"ב, וגם ילדים של ישראלים "יורדים". זו הייתה חוויה משמעותית לא רק עבורם, אלא גם עבורי. מאוחר יותר, כעיתונאי, המשכתי ללוות את פרויקט תגלית, להשתתף באירועים של הארגון ומפעם לפעם לשאת דברים מול הקבוצות המגיעות ארצה.
הישראלים כבר התרגלו לראות את האוטובוסים של תגלית חולפים בכבישי הארץ, ולהיתקל בחבורות האנרגטיות הפושטות על אתרי התיירות והמורשת המרכזיים בישראל. אפילו "ארץ נהדרת" הקדישה סדרת מערכונים לצעירים הנלהבים דוברי האנגלית, בתיבול כמה מילים עבריות פה ושם. קצת פחות ברור לקהל המקומי מי בעצם טורח להביא לכאן את המוני המבקרים האלה. יש גם שתוהים בקול האם הבילוי הנחמד הזה מצדיק את הדולרים הרבים והתשתית הארגונית הנרחבת שסביבו, ומה יוצא למדינה, לאזרחי ישראל ולאורחים עצמם מהמסע הזה שאליו הם יוצאים, בפתח חייהם הבוגרים.
ד"ר מרים אדלסון: "אחת המשתתפות אמרה לי: אני יודעת שאין ארוחות חינם – אז מה אתם רוצים ממני בתמורה? אמרתי לה: אחרי שביקרת כאן, אני יודעת שאם ישראל תהיה בסכנה, את תילחמי למענה, תלכי לבית הלבן ותצעקי. מבחינתי החזרתם לי את ההשקעה, כי הנוכחות שלכם כאן אומרת שאתם מחויבים למשפחה שלכם"
במלאת 20 שנה להשקת "תגלית", כינסנו לשיחה כמה מהמייסדים של מה שהפך לאחד המיזמים היהודים הגדולים והמצליחים ביותר בדורנו. מפאת מגבלות הקורונה והגיאוגרפיה לא יכולנו להושיב אותם סביב שולחן אחד, והסתפקנו בחדר זום אחד. המשתתפים: יו"ר תגלית, הפילנתרופ צ'ארלס ברונפמן, מביתו בפלורידה; הפילנתרופית מרלין פוסט מניו־יורק; ובצלע הישראלית – השרים לשעבר יוסי ביילין, ונתן שרנסקי. בהמשך מצטרפים אלינו גם מנכ"ל תגלית, גידי מרק, ואיש העסקים מאיר שמיר, שהפך עם השנים לתורם הישראלי הגדול ביותר של הארגון וליו"ר אגודת הידידים בארץ.
כשאני מנסה לחזור איתם לנקודת הראשית, לרגע שבו נולד הרעיון, מתברר שהכול התחיל מתמונה של גמל. "בעמוד הראשי של העיתון 'אטלנטה הרלד' נדפס בתחילת שנות התשעים תצלום לרגל יום העצמאות של ישראל: יו"ר הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה רוכב על גמל. אותי זה הרגיז, כי הציגו אותנו כמדינה שבה יש גמלים", נזכר יוסי ביילין, והכעס מהדהד בדבריו כאילו זה קרה אתמול. "כמה ישראלים בכלל ראו בחייהם גמלים? אמרתי לעצמי, חלאס. דיברתי עם ראשי הארגונים היהודיים בארה"ב ואמרתי להם: אתם מגייסים המון כסף ושולחים אלינו עשרות ומאות מיליוני דולרים כדי לסייע לנו במגוון תחומים. העניין הוא שאנחנו מדינה עשירה. תפסיקו לתרום. אם אתם רוצים לעשות משהו עם הכסף – תשקיעו בדור הבא שלכם, תדאגו שילדיכם יהיו יהודים.
"בדצמבר 1993 התארחתי בוועידה השנתית של ויצו, שבה השתתפו בעיקר נשים מאמריקה הלטינית. הן סיפרו לי כמה הן גאות בכספים שגייסו למען ישראל – לגני ילדים ולפרויקטים שונים של רווחה בארץ. הסתכלתי עליהן ואמרתי: התמ"ג בישראל גבוה יותר מזה שבמדינות שלכן. כסוציאליסט אני מאמין שהמדינה צריכה להתמודד עם הפערים החברתיים של עצמה. אל תתנו לנו כסף, השקיעו אותו בהמשכיות היהודית בקהילות שלכן".
ביילין מזכיר גם מחקר של מכון פיו משנת 1990, ולפיו 52 אחוז מיהודי ארה"ב שנישאו באותה שנה, התחתנו עם לא יהודים. "הייתי בהלם מהמספר הזה, לא יכולתי להאמין שהוא נכון. עוד התברר לי שרק 15 אחוז מקרב יהודי ארה"ב מגיעים לישראל בשלב כלשהו בחייהם".
כך ישב ביילין וגיבש תוכנית פעולה: לתת לכל צעיר יהודי בן 17, מכל מדינה בעולם, אפשרות להשתתף בתוכנית שכוללת ביקור בישראל. "ניצלתי את התפקיד שלי כסגן שר החוץ, בפרט עם החוצפה שצברתי אחרי אוסלו ואחרי שנחתם הסכם על כינון יחסים בין הוותיקן לישראל. הלכתי לחברים שלי באמריקה, לראשי פדרציות שהכרתי, והצעתי להם את הרעיון שלי. חלק אמרו שהוא טוב, אחרים אמרו לי בפירוש 'נילחם נגדכם'. הם הסבירו שיש להם כבר תוכניות משלהם לביקורי צעירים בישראל, לקראת בר מצווה ובת מצווה או בגיל תיכון. הבעיה היא שהילדים לא השתתפו בתוכניות האלה".
ירושלים במקום פריז
בשלב מסוים החליט ביילין לעקוף את מה שמכונה הממסד היהודי־אמריקני, ופנה לצ'ארלס ברונפמן כדי לקבל את עזרתו הארגונית והכספית בהתנעת המיזם השאפתני. "במהלך שנות התשעים ביילין דיבר איתי כמה פעמים על הרעיון להביא לארץ צעירים וצעירות יהודים", מספר ברונפמן. "כששאלתי מהיכן יבוא הכסף, הוא השיב 'מהסוכנות היהודית'. אמרתי לו: 'שנינו יודעים שזה לא יקרה, בגלל הפוליטיקות וההיסטוריה של הסוכנות'. ביילין הודה שאם הסוכנות לא תסכים לתת את הכסף, אין לו מושג מאיפה זה יגיע". מאוחר יותר מסביר לי ברונפמן כי הסוכנות היא גוף שמורגל לפעול בדרכים מסוימות, ואין סיכוי לרתום אותו למיזם מסוג שונה, בפרט אם השליטה תהיה בידי אחרים.
צ'ארלס ברונפמן: "פרסמנו מודעה משוגעת בעיתונים של הקמפוסים. הופיעה בה הכותרת 'לפעמים קשה להיות יהודי', ומתחתיה תמונה של מוהל, 'ולפעמים זה ממש לא קשה' – ותמונה של מישהו צף בים המלח. אשתי אמרה לי שזה נורא, והשבתי לה: 'כן, אבל זה מקבל הרבה תשומת לב'"
"התרשמתי שהרעיון מקובל על ברונפמן, אבל משהו ב'חינמיות' הפריע לו", אומר ביילין. "הוא חשב שאם זה יהיה ללא תשלום – אנשים לא יתחברו ולא יעריכו". ביילין פנה גם לפילנתרופ מייקל שטיינהרדט, שאהב את הרעיון ואף הציע לתרום 15 אלף דולר למחקר ראשוני, אבל לא נפל מכיסאו.
כמה שבועות לאחר מכן, באירוע של מוזיאון ישראל, שוחחו ביניהם ברונפמן ושטיינהרדט. "הסתכלנו יחד על עמק המצלבה, עד כמה שזה נשמע כמו סצנה מסרט, ומייקל שאל אותי: מה אתה חושב על הרעיון של ביילין?", נזכר ברונפמן. "אמרתי שזה רעיון טוב, אבל הוא יגרום לפשיטת רגל כלכלית של העם היהודי. למרות זאת התחלנו לדון בינינו על הקמת פרויקט כזה, והייתה לנו שנה של משא ומתן קשוח. למזלנו שמשון שושני (אז מנכ"ל משרד החינוך, ולימים מנכ"ל הסוכנות היהודית ומנכ"ל תגלית – צ"ק) החליט שזו התוכנית החינוכית הכי חשובה שהוא פגש, ובקיץ לאחר מכן כבר היינו מוכנים להתקדם.
במהלך המשא ומתן על הקמת תגלית, התעקש ברונפמן על דבר אחד: "דחפתי לקיום מה שמכונה אצלנו 'המפגש', כלומר הנוכחות של צעירים ישראלים באוטובוס. רציתי שהם והיהודים שמגיעים לארץ יכירו זה את זה".
"הרעיון המרכזי היה להפוך את ישראל למקום מפגש", אומר ביילין. "לדעתי, האוטובוס של תגלית חשוב בהרבה מהביקור במצדה או באתר אחר כלשהו – כי בו הכול קורה".
בעוד ברונפמן נפגש עם גורמים שונים בעולם היהודי, ביילין ניסה להעלות את הנושא כאן בארץ, וספג ביקורת קשה. "הסוכנות היהודית התנגדה, ובדיון שהתקיים בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת צלבו אותי בעקבות הרעיון שלי. הגישה הרווחת הייתה 'איך אתה בכלל מציע לתת סיור חינם לילדים אמריקנים מפונקים'. חברת הכנסת נעמי בלומנטל מהליכוד שאלה אותי 'ומה לגבי כסף לעניים בשדרות?'. אמרתי לה: תאמיני לי, הכסף הזה לא יגיע לעניים בשדרות. אם ההמשכיות היהודית חשובה לנו – חייבים לקדם את הנושא. אני רוצה שהילדים העשירים האלה ייסעו לישראל במקום לפריז".
יוסי ביילין: "בוועידה של ויצו, נשים מאמריקה הלטינית סיפרו כמה הן גאות בכספים שגייסו למען פרויקטים של רווחה בישראל. אמרתי להן: התמ"ג שלנו גבוה מבמדינות שלכן. אל תתנו לנו כסף, השקיעו אותו בהמשכיות היהודית בקהילות אצלכן"
גם בתוך מפלגתו דאז נתקל ביילין בקשיים. "התעמתתי ארוכות עם ראש הממשלה יצחק רבין ועם בכירים נוספים שהתנגדו לרעיון. גם כשעברנו לאופוזיציה ניסיתי לקדם את תגלית, אבל לא באותה אנרגיה שהייתה לי בהתחלה".
מי שהצליח לייצג את המיזם בזירה הפוליטית הישראלית היה נתן שרנסקי. "בשנת 1996 נכנסה לראשונה לכנסת מפלגה של מהגרים, 'ישראל בעלייה' שבראשה עמדתי", הוא מספר לנו. "בממשלת נתניהו הראשונה שימשתי כשר התעשייה והמסחר, והייתי אחראי גם על ועדת השרים לנושאי עלייה וקליטה. הגישה שלי אמרה שעלייה היא לא הקשר היחיד שצריך להיות לנו עם יהודי העולם. גם ביבי תמך בעמדה הזו.
"ב־1997 הגיעו אליי ברונפמן ושטיינהרדט עם הרעיון של הבאת צעירים יהודים לביקור בארץ. הם הציעו מנגנון שבו שליש מהכסף יגיע מתורמים פרטיים, שליש ממדינת ישראל ושליש מהארגונים היהודיים ומהקהילות. הרעיון כולו מצא חן בעיניי, כי הבנתי שכך אפשר לחזק את הזהות היהודית. הרי ראיתי את היהודים שהיגרו מברית המועצות לארה"ב, ואת ההתבוללות הנרחבת שהייתה שם. ראיתי גם שיש יהודים שאינם דתיים ואינם מתעניינים בפדרציות יהודיות או בבתי כנסת, אבל מה ששומר על היהדות שלהם הוא הקשר לישראל".
ומה לגבי השאלה שעלתה עוד קודם לכן – "מה פתאום שאנחנו נממן טיול לחבר'ה האלה, שכסף לא חסר להם"?
"מבחינתי זה היה ברור: אם אתה רוצה יהודים 'חזקים', חייבים שיהיה להם קשר לישראל. ואם הם כבר חלשים – צריך לחשוב איך מחזקים אותם. כמובן, גם אני נתקלתי בהתנגדות עזה. שר האוצר יעקב נאמן ז"ל, שהיה איש טוב וחשוב, אמר לי 'נתן, אתה משוגע?'. מבחינתו זה היה צעד אנטי־ציוני. רוב השרים לא רצו להגיב בכלל, זה לא היה נושא פופולרי. הם הסבירו לי: 'האנשים האלה לא מצביעים לנו, ויש לנו צרכים משלנו'. היה בממשלה אחד שלא דחה את זה, והוא היה במקרה ראש הממשלה. נתניהו כיבד מאוד את אנשי העסקים שמהם הגיעה היוזמה. מבחינה פוליטית ביבי וברונפמן רחוקים מאוד זה מזה, אבל כאן הייתה הסכמה".
שטיינהרדט וברונפמן כבר הקימו קרן לנושא, בנו תשתית, הביאו חברים משלהם שיתרמו, וגייסו אנשי חינוך כמו אברהם אינפלד ושמשון שושני. בפגישה ההיסטורית שהוציאה את המיזם לדרך השתתפו נתניהו, שרנסקי ושני אילי ההון האמריקנים. "ביבי חתם על מכתב המצהיר שהממשלה תממן את השליש המבוקש", מספר שרנסקי. "זה היה כסף קטן, אולי 3 מיליוני דולרים, אבל הוא סימן שינוי עקרוני ביחסים בינינו לבין התפוצות: ממשלת ישראל משקיעה כסף ביהודים עשירים, במירכאות".
בין המתנגדים למהלך היה גם יו"ר הסוכנות היהודית דאז, סליי מרידור. "סליי הוא חבר טוב", אומר שרנסקי, "אבל הוא אמר שאם מיזם כזה לא ייעשה דרך הסוכנות – לממשלת ישראל לא תהיה שליטה על היחסים עם התפוצות. כלומר, הנושא יופרט. מבחינתו, מאז 1929 מערכת היחסים בין התפוצות לישראל מתקיימת דרך הסוכנות, וכך צריך לנהוג על פי ערכי הציונות. היה משבר גדול בין תגלית לבין הסוכנות", אומר שרנסקי על הארגון שהוא עצמו עמד בראשו לאורך רוב העשור האחרון.
"בפרויקט תגלית, בפעם הראשונה, הייתה התקשרות ישירה בין תורמים לבין הממשלה", מסביר לנו בהמשך שמשון שושני. "כל ההתקשרויות הקודמות היו מול הסוכנות היהודית והקהילות היהודיות. עצם קיומם של מגעים ישירים עורר אצלם התנגדות".
נתניהו אמנם חתם על המסמך הראשוני, אך המימון בפועל הועבר מאוחר יותר, בתקופת ממשלת ברק. "אז כבר כיהנתי בתפקיד שר, והיה לי הרבה יותר קל לקדם את תגלית", אומר ביילין. "הצלחנו להוציא התחייבות ממשלתית של 60 מיליון דולר לחמש שנים – סכום משמעותי אז וגם היום". גם על נתניהו יש בפיו רק מילים חיוביות בהקשר הזה: "הוא בין הפוליטיקאים הישראלים הבודדים שחשבו על העולם היהודי. רבים מהאחרים היו כל כך בורים בנושא".
בדצמבר 1999 נחת בנתב"ג המטוס הראשון שהביא עמו את משתתפי תגלית. "הייתי שם", מספר ביילין, "דיברתי איתם מול המצלמות. לא האמנתי שהרעיון הזה, שגינו אותו בכל מקום – הפך למציאות".
הבונוס: מקום בבית הכנסת
כך יצאו לדרך האוטובוסים הראשונים של מיזם תגלית (ובאנגלית Birthright, מונח שמשמעותו "זכות אבות" או "זכות מלידה"), שמאפשר לכל יהודי ויהודייה זכאי חוק השבות בגיל 18 עד 32 לבוא לישראל למסע חינוכי בן עשרה ימים. במהלך הביקור בארץ מסיירים הצעירים והצעירות באתרים היסטוריים, תיירותיים ותרבותיים, ונפגשים עם ישראלים בני גילם. לכל קבוצה מצטרפים גם חיילים הדוברים את שפתם של האורחים.
המשתתפים המגיעים מחו"ל אינם נדרשים כמעט להוציא כספים על הביקור. הארגון מממן עבורם טיסה, לינה בבתי מלון, כניסות למוזיאונים ולאתרים, אבטחה, הסעות, את רוב הארוחות וכן הוצאות נוספות. המסלולים יכולים להשתנות מקבוצה לקבוצה, אך הם יכללו תמיד את הכותל המערבי, יד ושם, מצדה וכמה אתרים נוספים.
כיום מחזיק הפרויקט שתי קומות משרדים בהר חוצבים בירושלים ומתחם עבודה במודיעין, אך בשנים הראשונות הקפידו קברניטיו לשמור על מטה רזה ומצומצם. העבודה התנהלה בעיקר באמצעות מיקור־חוץ מול חברות תיירות וספקים. הארגון הצעיר, החתרני־כמעט, הפך בינתיים לחלק בלתי נפרד מהממסד היהודי־אמריקני, ואפילו הסוכנות היהודית והפדרציות תורמות לו סכומים נאים.
מרלין פוסט שמעה לראשונה על הרעיון של תגלית ב־1998, בעת ששימשה כנשיאת הדסה, ארגון הנשים היהודיות הגדול בעולם. בהמשך תרם הארגון חמישה מליון דולר עבור חמש שנים, ובלט בתמיכתו על רקע התנגדות של חלק נכבד מהממסד היהודי. "מייקל וצ'רלס השתוקקו למצוא פתרון למשבר הצעירים בקהילות היהודיות", היא מספרת. "בעיניי זה היה הרעיון היהודי הגדול ביותר מזה עשרות שנים. עד אז אף אחד לא חשב להביא מאסות כאלה מהתפוצות לישראל. יהודים מבוגרים יותר נסעו אמנם עם משפחותיהם לביקורים בארץ, אבל צעירים לא עשו זאת. הייתה הרגשה שאנחנו מאבדים את הקשר עם ישראל. אלמלא תגלית, היום היינו שתי קהילות שלא מתחברות זו לזו – הישראלים ויהודי ארה"ב. החזון הזה שינה את ההיסטוריה היהודית".
ברונפמן נזכר בקמפיין הראשון של תגלית בארה"ב: "זו הייתה מודעה משוגעת שפרסמנו בעיתונים של הקמפוסים. הופיעה בה הכותרת 'לפעמים קשה להיות יהודי', ומתחתיה תמונה של מוהל, 'ולפעמים זה ממש לא קשה' – ותמונה של מישהו צף בים המלח. אשתי אמרה לי שזה נורא, ואני השבתי לה בחיוך: 'כן, אבל זה מקבל הרבה מאוד תשומת לב'. 12 אלף צעירים נרשמו לעונה הראשונה, כשהיו לנו רק 8,000 מקומות".
עם כל הכבוד לפופולריות של תגלית, כל הניסיונות לבנות תוכניות המשך לא צלחו. האם באמת טיול של עשרה ימים בישראל יכול להשפיע על אדם לכל החיים?
שרנסקי: "זו זריקת עידוד מצוינת כדי להתחיל את המסע המיוחל אל עבר היהדות. מבחינתי לא משנה אם הצעירים האלה עולים אחר כך לארץ, או שהם נשארים בקהילה שלהם והופכים למנהיגים מקומיים. גם אם הם מתנדבים באיפא"ק או שולחים את הילד לבית ספר יהודי – כל דבר כזה הוא המשך מצוין לתגלית".
נתן שרנסקי: "ראיתי את היהודים שהיגרו מברית המועצות לארה"ב, ואת ההתבוללות הנרחבת שם. ראיתי גם שיש יהודים שאינם דתיים ואינם מתעניינים בפדרציות יהודיות או בבתי כנסת, אבל מה ששומר על היהדות שלהם הוא הקשר לישראל"
ברונפמן מציין כי נעשו ניסיונות רבים לפעול מול המוסדות היהודיים הוותיקים, כדי שאלה ינצלו את המומנטום וימשכו אליהם את בוגרי תגלית. "רצינו שכל מי שהשתתף בתוכנית יזכה בחברות בבתי הכנסת למשך כמה שנים, ואף חברות ב־JCC (מרכז קהילתי יהודי – צ"ק). חלק מהמוסדות אהבו את העניין, וחלק לא. לפעמים היינו צריכים להתחנן. מאידך גיסא, יש פדרציות וארגונים שמינו לעצמם אחראי על הקשר עם בוגרי תגלית, וזה עובד מדהים".
"היום להמון פדרציות יש נציגים כאלה", אומר גידי מרק. "אחרים, לצערי, לא עושים כלום. יש כאלה שאנחנו ממש דוחפים להם את רשימת הבוגרים מהקהילות שלהם. חשוב לי לציין ש־70 אחוז מהנשיאים של תאי ארגון 'הלל' בקמפוסים האמריקניים הם בוגרי תגלית. בעיניי זו ההמשכיות של התוכנית".
פוסט: "כל הצעירים היהודים שאני מכירה בעמדות מפתח – היו בתגלית. הם אומרים שזה השפיע עליהם לעשות את מה שהם עושים, וממש שינה אותם".
ביילין: "אצל בוגרי תגלית, הסיכוי להתחתן עם יהודי או יהודייה גבוה בעשרות אחוזים לעומת צעירים יהודים אחרים. אז תסלחו לי על האמירה השמרנית, אבל זו מצווה. עשינו משהו למען ההמשכיות היהודית. יש גם ביקורת שאומרת שהסיור בארץ קצר מדי, או שהתוכן מלאכותי. אבל היופי הוא שבמיזם הזה לומדים כל הזמן ומשנים את התוכן על פי מגוון פרמטרים".
בשנים האחרונות נשמעת ביקורת על כך שהתוכנית "ימנית" כביכול, ולא כוללת שיח עם פלסטינים. היו אף משתתפים שזכו לכותרות כשפרשו מהקבוצה באמצע המסע על הרקע הזה. כמי שבוודאי אינו משתייך לימין הפוליטי, מה דעתך על הטענות האלה?
"תגלית היא לא פרויקט שקם כדי ללמד על הסכסוך הערבי־ישראלי. אם כן, היו הולכים גם לפלסטינים כדי לדבר ולשמוע. זה לא המקרה, כאן מדובר בפרויקט יהודי. אנשים יגידו 'למה אתה כל כך שבטי?', אבל כן, אני שבטי. אני בעד פתרון שתי המדינות ושלום במזרח התיכון, כי אני רוצה לחיות במדינה יהודית־דמוקרטית. אם מישהו רוצה, מה הבעיה להאריך את השהות בארץ אחרי עשרת הימים של תגלית, ולבקר גם ברשות הפלסטינית?"
ברונפמן, אף הוא איש שמאל מובהק, מתרגש: "יוסי, אם לא היינו בזום, ואם לא הייתה קורונה, הייתי מנשק אותך", הוא מגיב.
"יש מי שחושבים שהתכנים מושפעים מבני הזוג אדלסון, שתרמו כסף רב לפרויקט", מוסיף ביילין. "אני מאמין שזו לא האמת. התרומה שלהם חשובה ומוערכת, אבל זה לא אומר שהם מעורבים ביומיום של הארגון".
מרק: "אנחנו מותקפים על ידי הימין ועל ידי השמאל, ואני גאה בכך. אני בר מזל לעמוד בראש ארגון שהוא רלוונטי מאוד, ולכן מבקרים אותו. אני גאה בכך שיש לי יו"ר שהוא בשמאל, ושהתורם הכי גדול שלנו מזוהה עם הימין. זה אומר שיש איזון. בסוף רוב התוכן מועבר על ידי צעירים ישראלים שנמצאים עם הקבוצה במשך ימים שלמים. הם באים מכל הרקעים והמגזרים בישראל, ואנחנו לא יכולים לשלוט עליהם ולהכתיב להם מה יגידו".
ברונפמן נזכר בחיוך בשיחתו הראשונה עם שלדון אדלסון על תגלית. "נפגשתי איתו במלון פלאז'ה בניו־יורק, והוא שאל אותי 'כמה אתה רוצה?'. לא הייתי מוכן לזה, ובלי לחשוב אמרתי '5 מיליוני דולרים'. הוא חייך, ומאוחר יותר אמר לי 'אני לא משחק בכסף קטן'. כך התחיל הרומן שלי איתו. כל אחד מאיתנו רואה את הפוליטיקה בצורה שונה כל כך, אבל זה לא משפיע על התוכנית. תענוג לעבוד איתו ועם רעייתו מירי".
מרק: "הדרישה היחידה של בני הזוג אדלסון בתחילת הדרך הייתה שנשנה את השם ל־Birthright Israel ב־I גדולה, כי בשנים הראשונות הייתה במילה Israel אות i קטנה", הוא צוחק. "הם אמרו לי שישראל היא מדינה כל כך גדולה ומשמעותית, איך אפשר לכתוב את השם שלה באות קטנה? בכל אופן, בזכותם מספר המשתתפים הוכפל – מ־25 אלף בשנה עד כדי קרוב ל־50 אלף, לפני תקופת הקורונה. בשנים האחרונות חרטנו על דגלינו את ערך החדשנות, ופתחנו את מרכז המבקרים הראשון לחדשנות ישראלית אליו מגיעות קבוצות תגלית, משלחות, אנשי עסקים ומשקיעים. חדשנות ישראלית ותרומתה לעולם היא חלק בלתי נפרד מהסיפור של מדינת ישראל".
זמן שווה יותר מכסף
שעות ספורות לאחר השיחה עם דור המייסדים של תגלית, מתקיימת שיחת זום נוספת – סגנית עורך מקור ראשון אורלי גולדקלנג ואני מראיינים את שלדון וד"ר מרים אדלסון, מביתם בקליפורניה (גילוי נאות: העיתון מקור ראשון מוחזק על ידי קבוצת "ישראל היום", שבני משפחת אדלסון הם הבעלים שלה). בני הזוג הצטרפו כתורמים לתגלית בשנת 2011, ואפשרו את הרחבת הפרויקט באופן ניכר. "שמענו על תגלית בזמן שחיפשנו איך להשקיע בפרויקטים משמעותיים לעם היהודי", מספרת מרים אדלסון. "כשצ'ארלס ברונפמן סיפר לנו על התוכנית הזו, התרגשנו מאוד. הוא רצה סכום קטן, ושלדון ענה 'ניתן את זה כמובן', אבל אחר כך שלדון אמר לי: 'אני לא מבין למה הוא לא ביקש עוד. הייתי נותן לו עוד!'.
"מאוחר יותר שמענו ממייקל שטיינהרדט שיש בכל שנה עשרת אלפים צעירים וצעירות ברשימות ההמתנה של תגלית, והם לא יכולים להשתתף מיד בפרויקט כי אין מספיק כסף. החלטנו שלא ייתכן שצעיר יהודי לא יוכל להגיע לישראל, והודענו שנממן את כל רשימת ההמתנה. רק שלאחר מכן הרשימה עלתה ל־20 אלף איש, וסבסדנו גם את זה".
שלדון אדלסון: "כששמענו על רשימות ההמתנה של תגלית, החלטנו לדאוג שלכל הצעירים הללו לא יקרה בסופו של דבר מה שקרה לאבא שלי. שלא יצטערו בגיל מבוגר על שלא הספיקו לבקר בישראל. הרשימה הלכה והתארכה, וזה רק שימח אותנו. מי שביקר בארץ סיפר לחברים שלו, ולאט־לאט יותר ויותר צעירים רצו לטוס לישראל"
שלדון: "אבא שלי חלם להגיע לישראל, אבל לא הצליח לממש זאת. הוא נולד בליטא וסבל מאוד כיהודי. תמיד הוא הרגיש שצריך להיות בעולם מקום שבו יהודים יוכלו ללכת בלי שיספגו מכות, הצלפות ויריות. מקום שבו הם יוכלו לחיות כאזרחים מן השורה. שנים לאחר מכן, כשמדינת ישראל הוקמה, אף אחד לא דיבר על לטוס אליה לחופש. הרי בארץ חיו אנשים באוהלים, ולא היו עסקים מפותחים. כשהרווחתי כבר כסף ויכולתי לשלוח את אבא שלי לישראל, הוא אמר שהוא זקן וחולה מדי בשביל זה. לכן כשמירי ואני שמענו על רשימות ההמתנה של תגלית, החלטנו לדאוג שלכל אותם צעירים לא יקרה בסופו של דבר מה שקרה לאבא שלי. שלא יצטערו בגיל מבוגר על שלא הספיקו לבקר בישראל. רשימת המבקשים להשתתף בפרויקט הלכה והתארכה, וזה רק שימח אותנו. מי שביקר בארץ סיפר לחברים שלו, ולאט־לאט יותר ויותר צעירים רצו לטוס לישראל".
ומהי המטרה מבחינתכם? למה בעצם כדאי לשלם כסף כדי שצעירים יהודים מהעולם יטיילו בישראל?
מרים: "כי אנחנו יכולים. וברצינות, כבר הוכח שביקור כזה משפיע על ההמשכיות היהודית של אותם צעירים וצעירות. זה מחזק את העם היהודי. את השאלה על המטרה שלנו העלתה גם אחת ממשתתפות הפרויקט, במהלך ביקור בארץ. כששלדון ואני בישראל, אנחנו תמיד מגיעים לדבר עם קבוצות של תגלית בהיכל העצמאות, ואחת הבנות שם אמרה לי: 'אני יודעת שאין ארוחות חינם – אז מה אתם רוצים ממני בתמורה?'. זה היה ביום העשירי והאחרון שלהם בישראל. אמרתי לה: מעצם זה שהיית כאן עשרה ימים, חיזקת את החיבור שלך לשורשים שלך, למשפחה שלך, לעם שלך. אחרי שביקרת כאן, אני יודעת שתמיד יהיה לך בלב מקום חם לארץ הזו. אני יודעת שאם ישראל תהיה בסכנה, את תהיי בין החיילים שלנו במלחמה למענה, תלכי לבית הלבן ותצעקי. אני יודעת שתפעלי למען ישראל. אתם לא יודעים את זה, אבל מבחינתי כבר החזרתם לי את ההשקעה, כי הנוכחות שלכם כאן אומרת שאתם מחויבים למשפחה שלכם. קיבלתי ממך יותר ממה שנתתי לך.
"כל יהודי, מימין או משמאל – אני אוהבת אותו ומרגישה שהוא חלק מהמשפחה הגדולה שלי. ובמקביל, אני רוצה להגן על המשפחה. אני רוצה שהנכדים שלי והנינים שלי יהיו יהודים. אם המצב בקמפוסים יישאר כפי שהוא – זה לא יהיה טוב. מחקר של אוניברסיטת ברנדייס הראה שאם השתתפת בתגלית, הסיכוי שתתחתן עם יהודי הוא 76 אחוזים – לעומת 42 אחוז אם לא היית בתוכנית הזו, כי נתקעת למשל ברשימת ההמתנה. אם לא היינו תורמים לתגלית, היינו מאבדים תוך דור אנשים רבים".
שני בניהם של האדלסונים השתתפו גם הם בפרויקט תגלית. "הבן שלי אדם התקשר אליי מהמסע ואמר: 'אמא, זה שינה את החיים שלי'", מספרת אמם. "שאלתי אותו: 'למה? הרי היית איתנו בישראל עשרות פעמים, ותמיד שכרנו את מדריכי הטיולים של תגלית שיעבירו לנו סיורים. ביקרנו במאהלים בדוויים, במצדה, בכל מקום. אז למה הנסיעה הזו שינתה את החיים שלך?'. אדם השיב שזה קרה דווקא בהר הרצל: 'ביקרנו שם בקבר של חייל שנפל כשהיה בגיל שלנו, בן 18. כולנו בכינו ביחד. אחר כך נסענו ליד ושם, ובאותו רגע אני וחבריי הבנו את המשמעות של הביקור שלנו בישראל: אנחנו החיילים של ישראל בעולם'".
שלדון: "הבן שלנו גייס בקמפוס עשרות חבר'ה שמילאו שני אוטובוסים של תגלית. הוא היה מעין מדריך שלהם".
מרים: "שלחו לנו מתגלית סרטון שלו מעביר הדרכה על הקרב של אביגדור קהלני בגולן. אמרתי לו שכשנהיה בארץ ביחד, אני אכיר לו את קהלני".
שלדון: "חשוב שאנחנו כיהודים נקדם את המטרות האלה ונילחם על כך שעוד אנשים יצטרפו. אנחנו נותנים לתגלית בין 20 ל־30 מיליון דולר לשנה, אבל לא רק להם; הקמנו פקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל, בית ספר ליזמות במרכז הבינתחומי בהרצליה, ותרמנו לעוד הרבה מאוד מיזמים. השתמשת במילה 'לשלם', אז חשוב לי להבהיר: אנחנו לא מסתכלים על זה כעל תשלום, אלא סיוע לעם היהודי".
איך אתם מרגישים כשאתם רואים יהודים־אמריקנים שלא מתחברים לישראל?
מרים: "וכשאני רואה יהודים־אמריקנים שמדברים לא יפה על ישראל, ודורשים להחרים אותה? או תומכי BDS שמעמידים פנים כאילו הם פרו־ישראלים? יש לי כאב וצביטה בלב על שאחים ואחיות שלי לא יודעים את העובדות, ועל שהם מלאים בכעס ושנאה. אני כואבת עבורם, אבל הם יהודים בעיניי. אולי הילדים שלהם יבינו יותר. אם ה־BDS מעודד לא לנסוע לישראל, אנחנו נעשה להם סיור ונראה להם את ההפך".
בואו נסתכל רגע מהצד השני: מה ישראלים אינם יודעים על יהדות ארה"ב, או על יהדות העולם בכלל, והם היו צריכים לדעת?
"כשהתחתנתי עם שלדון, בשנת 1988, הלכנו יחד לאירועים של הקהילה היהודית־אמריקנית, ובהתחלה ההרגשה שלי הייתה שהם רק נותנים כסף כדי לנקות את המצפון שלהם. לאט־לאט גיליתי כמה זמן הם משקיעים – לא רק כסף – כדי לראות איך אפשר לסייע לישראל, לסייע בקליטת עולים מרוסיה, לאמץ עיר בארץ. אני מעריכה זמן יותר מכסף, כי זה חלק מהחיים שלך שמושקע. יהודים־אמריקנים אוהבים את ישראל, חוץ מאלה שהפכו קצת ליברליים. הלב של יהדות ארה"ב נמצא בישראל".
לדבריה, החיילים הישראלים שמשתתפים בתגלית לומדים רבות מהמפגש הזה. "זה משנה גם אותם. הם יושבים באוטובוס במשך כמה וכמה ימים, מנהלים מינגלינג עם יהודים מארה"ב וממדינות אחרות – וכך גם החיילים האלה פתאום מבינים עבור מה הם נלחמים. לא רק עבור מדינת ישראל, אלא עבור העם היהודי. זה משנה גם את חייהם".
המחקרים שנערכו סביב תגלית, מספרת מרים אדלסון, מעידים כי הפרויקט משפיע לא רק על המשתתפים עצמם, אלא על מעגל רחב יותר. "הייתה בתגלית נערה בשם רייצ'ל, בת לאם נוצרייה ולאב יהודי, שגדלה כקתולית. היא הייתה אפילו חברה במקהלת הכנסייה, אבל כששמעה על טיול חינם לישראל, היא זרמה עם זה. תוך כדי המסע היא התחברה ליהדות, וכשחזרה הביתה היא התגיירה והחלה לשמור שבת וללכת לבית הכנסת. לאחר מכן אחיה הלך בעקבותיה, ואפילו אמה התגיירה. היציאה למסע הזה משפיעה על המשפחות, ואני שומעת את זה כל הזמן".
איפה אתם רואים את תגלית בעוד 20 שנה?
"הלוואי שאהיה אז בחיים", מרים צוחקת. "הייתי רוצה שנגיע ל־80 אלף משתתפים בשנה. מעריכים שבכל שנה נולדים כ־100 אלף תינוקות למשפחות יהודיות, אז ברור לי שיש כאלה שלא יוכלו להגיע מכל מיני סיבות – אבל את השאר הייתי רוצה לראות בישראל".
שלדון: "הייתי רוצה לראות את בוגרי התוכנית יוצרים המשכיות לפרויקט הזה, ומחזקים את היהדות שלהם ואת האהבה לישראל. נכון, כשאנשים חוזרים לארה"ב קשה להמשיך את החיבור עם מי שהיה איתם באוטובוס, אבל זו המשימה שלנו".
ממצדה למועצת הביטחון
המספרים שמציגה כיום תגלית מרשימים: עד כה טיילו בארץ במסגרתה כ־750 אלף צעירים יהודים מכ־70 מדינות, 115 אלף מהם ישראלים. 2019 הייתה שנת השיא של הפרויקט, עם 45 אלף משתתפים. לאורך השנים נוספו גם קבוצות המותאמות לטבעונים, לבעלי צרכים מיוחדים ועוד. בתגלית אומרים שגם מהבחינה הכספית, ישראל יצאה נשכרת מהפרויקט: ה"תיירים" הכניסו לכלכלה המקומית סכום של 1.4 מיליארדי דולרים, "ועל כל דולר שממשלת ישראל השקיעה, המשק הרוויח 3.8 דולרים בחזרה".
גידי מרק היה העובד הראשון שגויס לארגון, ושימש אז בתפקיד מנהל השיווק הבינלאומי. בתוך שנים אחדות הפך למנכ"ל של תגלית. "כיום אנחנו הארגון החינוכי הגדול בעולם היהודי, וגוף התיירות החינוכית הכי גדול בעולם. אנחנו אף זוכים לחיקויים במדינות רבות", הוא מספר. "לצד זאת, אנחנו כל הזמן עם יד על הדופק כדי לדעת מה צעירים יהודים חושבים ורוצים, ולהתאים עצמנו אליהם. יש חברה חיצונית של הערכה ובקרה שבעזרתה אנחנו לומדים את הצרכים והרצונות הקיימים".
היו בתוכנית גם חלקים שהחלטתם לוותר עליהם?
"פעם היינו מקיימים כחמישה 'מגה איוונטס' בכל שנה, אירועי ענק עם הופעות של זמרים ונאומים של בכירים ישראלים. החלטנו לצמצם אותם לאחד או שניים בשנה, ובמקום זה לקיים אירועים שמותאמים לקהלי יעד מוגדרים, כמו דוברי רוסית או צעירים מאמריקה הלטינית. הבנו שיש הבדלים במנטליות ובתרבות, ועל פי זה התאמנו את התכנים. החלטנו גם לצמצם את הנאומים, בעקבות פידבק שלילי שקיבלנו על האורך שלהם.
"שינוי נוסף הוא שהתחלנו לפתח תוכניות נישה, וכיום הן מהוות עשרה אחוזים מהפעילות שלנו. למשל, קבוצות של צוללנים. גם הם מבקרים באתרים המרכזיים, אבל בשעות הבוקר הם מטיילים בציר של הים התיכון וים סוף, וצוללים. לצעירים שמתעניינים בקולינריה אנחנו בונים מסלול שבו הם מכירים אוכל יהודי וישראלי. כשהם חוזרים הביתה הם מבשלים ארוחות לחברים ולמשפחות בבית, ובדרך זו ממשיכים את הקשר שנוצר. אין לי בעיה שצעיר יהודי יגיע לישראל בגלל שמעניין אותו ספורט אקסטרים, כי גם הוא יצא מכאן עם חברים יהודים וקשר לישראל".
איש העסקים מאיר שמיר הצטרף לתגלית כתורם, מה שלכאורה מנוגד להנחות היסוד של עולם הפילנתרופיה: ישראלים בדרך כלל לא מממנים פרויקטים עבור יהודים מחו"ל, אלא להפך. "לפני שבע שנים גידי הגיע אליי למשרד כדי לדבר איתי על תגלית", מספר שמיר. "הוא ביקש ממני להקים פורום ישראלי שיוביל את הפרויקט הזה מכאן, ולעמוד בראשו. אמרתי לו – כדאי שתפנו לאנשים כמו נוחי דנקנר, עליי זה גדול. קחו תרומה של מיליון שקלים ועזבו אותי. כשהם המשיכו ללחוץ, הלכתי ללמוד מה זה. הבנתי את העוצמה של הפרויקט, ובפגישה השנייה אמרתי להם: זה גדול עליי גם במספרים, לא בשבילי, וזה סופי. אלא שהם הצליחו להביא אותי ל'מגה איוונט' שלהם בבנייני האומה, ובמשך חצי מהאירוע הייתי עם דמעות בעיניים מרוב התרגשות. אחר כך אמרתי שאני מוכן לקחת את זה על עצמי לשלוש שנים".
שמיר ותורמים ישראלים נוספים מכסים את עלות ההשתתפות של החיילים בתגלית. "אני משקיע היום במיזם הזה 25 אחוז מהזמן שלי, יחד עם כ־2 מיליוני דולרים שתרמתי", אומר שמיר. "אני לא עושה טובה לאף אחד, ואני לא שם בגלל התבוללות, אלא רק מסיבה אחת – ביטחון מדינת ישראל. עם כל זה שאנחנו המעצמה הצבאית הכי חזקה במזרח התיכון, מה שמחזיק אותנו כמדינת העם היהודי זה הווטו האמריקני במועצת הביטחון של האו"ם. אם מחר יאלצו אותנו לתת לפלסטינים תעודות זהות כחולות, נאבד לאורך זמן את הרוב היהודי במדינת ישראל. לכן אני מדגיש: אני לא עושה טובה, אלא מקבל בתמורה את העצמאות של העם היהודי בארץ ישראל. למען ביטחוננו אנחנו צריכים גם מטוסים, אבל יותר מכול אנחנו צריכים את הנציג האמריקני במועצת הבטחון".
לדבריו, המצב המורכב של ישראל מול הקהילות היהודיות בארה"ב כיום – כאשר היהודים שם נוטים לתמיכה בדמוקרטים, ואילו ראש הממשלה מהדק את קשריו עם הרפובליקנים – עלול להוביל לאסון. "מי שחושב שכל מנהיג אמריקני יתמוך בנו, לא מבין את המציאות. צריך לגרום לכך שבית הנבחרים והסנאט יהיו בעד מדינת ישראל, ולשם כך אנחנו חייבים שהצעירים היהודים יהיו גם הם בעד ישראל. בוגרי תגלית ששוהים יחד עם החיילים, ומגיעים לכותל, ליד ושם ולמצדה, חוזרים עם חוויה אישית שמלווה אותם. חשוב לי להגיד גם להם שאנחנו לא שונאים ערבים, ושהמילה הכי פופולרית במדינה שלנו היא 'שלום'. אנחנו דואגים לא לשטוף להם את המוח, והם מבינים את המציאות בישראל כפי שהיא".
מאיר שמיר: "אני לא עושה טובה לאף אחד, ואני לא שם בגלל התבוללות, אלא רק מסיבה אחת – ביטחון מדינת ישראל. למען ביטחוננו אנחנו צריכים גם מטוסים, אבל יותר מכול אנחנו צריכים את הנציג האמריקני במועצת הבטחון, ולשם כך אנחנו חייבים שהצעירים היהודים יהיו גם הם בעד ישראל"
בתקופת האינתיפאדה השנייה, מספר שושני, נדרש מאבק לא פשוט כדי שהסיורים לא ייפסקו. "באותם ימים לא הייתה תיירות לישראל. כינסתי את כל התורמים כדי לדון בהמשך הפעילות, ועלתה השאלה: האם אנחנו רוצים לקחת אחריות על הצעירים מהתפוצות שיגיעו לכאן? העמדה שלי הייתה שכל עוד בתי הספר הישראליים יוצאים לטיולים, גם אנחנו יכולים להמשיך – עם מגבלות ואבטחה כמובן". לא כל התורמים מיהרו להסכים עמו, אך מי ששכנע אותם היה אחיו של צ'ארלס ברונפמן, אדגר, ששימש גם כנשיא הקונגרס היהודי העולמי. "האינתיפאדה לא מנעה מאיתנו להמשיך ולצמוח. ההפסקה היחידה בפעילות תגלית היא בימים אלה, בגלל הקורונה".
מאז התפרצות המגפה לא מגיעות קבוצות ארצה, אך הפרויקט ממשיך לעסוק בחיבור בין צעירי התפוצות למדינת ישראל, הפעם באמצעות קמפיינים אינטראקטיביים, התנדבות בקהילה ויזמות חברתית, אירועים מיוחדים שהתקיימו בפסח וביום הזיכרון ועוד. במקביל הושק המיזם הווירטואלי Birthright Israel Connect שמפגיש בין בוגרי תגלית מרחבי העולם, במטרה לשתף בסיפורים, להעלות סוגיות שונות סביב הזהות היהודית ולהכיר אנשים. "מוקדם מדי לומר איך בדיוק ייראו הסיורים לכשיחזרו, שכן המצב דינמי מאוד", אומר מרק. "אנחנו אופטימיים, ושוקדים בימים אלה על היערכות וביצוע כל ההתאמות הנדרשות".
גם את מייסדי תגלית אני שואל איך הם רואים את יציר כפיהם בעוד עשרים שנה. לברונפמן ברור מאוד מהי השאיפה: "צעירים יהודים ידעו שבגיל מסוים חוגגים בר מצווה או בת מצווה, ובגיל אחר משתתפים בתגלית. הלוואי שכך יקרה".
פוסט: "אני מסכימה עם צ'ארלס. זה צריך להיות אירוע שרשום בלוח השנה של כל צעיר יהודי – ומי שלא ישתתף, ייאלץ להסביר לחבריו מדוע הוא החמיץ את ההזדמנות".
שרנסקי: "כמו שבתגלית יצרו מקום למפגש בין יהודים מהעולם לבין ישראלים, כך צריך לעשות גם במערכות החינוך או במוסדות אחרים שכבר קיימים. למה שילד יהודי בניו־יורק לא ילמד את מה שלומד ילד בשדרות, והם אף יחליפו על כך חוויות? אני רוצה שתגלית תהיה אחת מתוך מגוון תוכניות. אחרי שממשלת ישראל הבינה שיש להשקיע בהמשכיות היהודית בעולם, כעת היא צריכה להשקיע בפרויקטים נוספים שמכוונים לאותה מטרה".
ביילין: "הייתי רוצה שזה כבר לא יהיה מיזם של ממשלת ישראל וכמה תורמים, אלא של העולם היהודי. שלא נצטרך לבקש טובות מאדם כזה או אחר, כי יהיה ברור שמדובר במשימה של כולנו. אני מוטרד מכך שהרוח המחרתית שהייתה בתגלית בתחילת הדרך, כבר לא קיימת כיום. הארגון הזה הפך במובן מסוים לממסד, כמו הסוכנות היהודית. לי אישית אין פתרונות לכך. צריך לפנות לדור הבא, זה כבר על אחריותם".
מרק: "החשיבות של תגלית היא כנכס אסטרטגי לעם היהודי ולמדינת ישראל – לא פחות מזה. עוד מעט נגיע למיליון בוגריםשחוו את ישראל דרך הרגליים, והם סוג של צבא שגרירים מסביב לעולם. נמשיך לפעול למטרה זו גם בעשרים השנים הבאות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
