צלע הר חשוף בשומרון, לא רחוק משכם. עֵז, כלב, סיר פויקה, שעת ליל. מבנה יחיד שדפנותיו לוחות עץ דקים. חבורה לא גדולה של נערים, חלקם ילדים ממש, מתאספת מסביב למדורה. הם יושבים על הסלעים, על מזרן נטול סדין מול הנוף החשוך. מתלבטים אם להוסיף קוסקוס לתבשיל, דנים בכובד ראש האם ניתן לומר שדוד בן־גוריון עשה "תג מחיר". נדרכים כשהם רואים ג'יפ נוסע על הכביש שנמתח למטה, שולח לעברם זרקור מחפש.
בימים שיבואו ובדקות המסך הקרובות, יעלו לשם שוב ושוב נציגים חמורי סבר של כוחות הביטחון. שוטרים, בלשים, חיילים, שנשלחו כולם כדי להוריד אותם מטה. אם בשכנוע, אם באיומים, אם בפינוי אלים והחלטי. זוהי גבעת "מגיני ארץ", וזהו התיעוד הפנימי, האותנטי מאוד, שהביא ממנה הבמאי אברהם שפירא, בסרט דוקומנטרי בן חמישים דקות ששודר לאחרונה בתוכנית "זמן אמת" בכאן 11.
"אין להם שנייה מנוחה שם. אני רק צילמתי ובכל זאת הייתי מותש. כל רגע טלפון: 'עכשיו הם באים', 'לא, עכשיו בדרך אליכם'. המערכת לא נתנה להם לנוח. זו אסטרטגיה", אומר שפירא. "רציתי שמי שצופה, יבין עד כמה זה הזוי. אני עצמי שמכיר טוב, ובעניינים וגר מטר מהם, לא הייתי מודע לכמה אנרגיות המערכת משקיעה בכמה ילדים. אוקיי, אז המקום לא חוקי. אבל כמה כוחות. הייתה פעם אחת שרואים בסרט, שבה באו ושפכו מים מסריחים של 'בואש' לפיזור הפגנות, בתוך המבנה שלהם. כלומר מישהו ישב וחשב, והעלה רעיונות – איך להוריד אותם משם. בזבוז הזמן של המערכת עליהם הוא מדהים".
שפירא (22), נשוי ואב לשניים, אכן מכיר לא רע את ההווי הגבעוני. הוא תושב גבעת־תקומה הסמוכה ליצהר. בוגר הישיבה ביצהר ואחיינו של הרב יצחק שפירא, מחבר הספר "תורת המלך". בנערותו הקים בעצמו גבעה בשם "קומי אורי" שכיום מתגוררות בה ארבע משפחות. הוא זכה בעבר לצו הרחקה מיצהר למשך ארבעה חודשים, והעדיף לקבל פטור משירות צבאי. בעולם הבימוי הדוקומנטרי לעומת זאת, הוא חדש הרבה יותר. בסך הכול סטודנט שנה ב' ב"בית הספר לקולנוע יהודי, תורת החיים". ובכל זאת, מאחוריו כבר רזומה מרשים במיוחד הכולל שני סרטים דוקומנטריים ששודרו בפריים־טיים טלוויזיוני, אחד על פינוי עמונה, והשני על נוער הגבעות, ופרויקטים נוספים שנמצאים בדרך.
איך בעצם התחילה המשיכה שלך לקולנוע?
"אני אוהב לצלם. התחלתי דווקא בצילום סטילס ועדיין יש לי אהבה גדולה לסטילס. לפני כשנתיים, חותני, בעז אלברט, התחיל בפרויקט של 'צבר', סרטוני סאטירה ימנית על המציאות הישראלית. התחלתי לצלם אותם בשבילו. לא היה לי ממש ידע, התייעצתי קצת ולמדתי תוך כדי עבודה. ואז החלטתי ללמוד קולנוע, כדי לשפר את הצילום עבור צבר. משם זה התפתח".
ארבעה חודשים לאחר תחילת הלימודים כבר מצא את עצמו נפגש עם עורכים מ"כאן". "הייתה פה סיעתא דשמיא. ברור לי שזה לא רגיל, הסיפור גדול ממני. זה התחיל כתרגיל שנה א' בדוקו. היינו צריכים להביא סיפור שנעבוד עליו במהלך השנה". שפירא, שגדל בעמונה מגיל שנתיים, הוא הבן הגדול של היישוב. הראשון שחגג שם בר מצווה. "פתאום ירד לי האסימון שהפינוי שאמור להיות בעמונה יכול להיות סיפור טוב. הסיפור של המשפחה שלי. יש לי מורה בשם אופיר טריינין שליווה אותי. התחלתי לצלם שבוע לפני הפינוי. הוא ראה את החומרים ואמר לי – הולכים לטלוויזיה".
כמה זכות הכרעה הייתה לך בעריכת הסרטים?
"מאה אחוז. אני מגיע מיצהר ויש בי חשדנות וחשש מוצדקים מפני התקשורת. אני לא בוטח בה. אבל היה לי את המורה שלי שהרגיע אותי שיהיה בסדר, וגם חוזה כתוב, שבו עמדתי על כך שתהיה לי זכות החלטה. אם לא, לא הייתי הולך על זה. אלו הערכים שלי. זה גם היה די ברור להם, שבמאי שומר ככה על החומרים שלו. לא הופתעו".
"מבחינתם הם במלחמה"
בתחילת הקיץ החולף, שודר ב"זמן אמת" הסרט "זה היה ביתי", שיצר שפירא על פינוי משפחתו מעמונה בפברואר אשתקד. באותה עת הסרט "הגבעה האחרונה", על מגיני ארץ, כבר הוזמן ממנו והיה בשלבי יצירה. שפירא אגב לא אוהב את השם. מבחינתו לא מדובר בגבעה האחרונה, ותהיינה עוד.
בכל מקרה, בתקופת הצילומים הוא בילה במגיני ארץ ימים ולילות ארוכים. "צילמתי שם יותר ממאה שעות חומר גלם. חייתי איתם. לא פיזית, אבל בראש. הם רק הרימו טלפון, והייתי שם. חמש בבוקר, 12 בלילה. הגעתי בכל שעה".
איך הגיבה אשתך לדרישות המקצוע?
"זה אכן היה לא פשוט, אבל קיבלתי ממנה גיבוי מלא בכל התקופה הזו. היו קטעים שחזרתי הביתה גם חצי שעה לפני שבת. היא שותפה אמיתית לעשייה – חוץ מכך שאיפשרה לי לצאת לצילומים חריגים, היא גם הפידבק הראשון והחשוב כבר בשלב הצילומים והעריכה".
ולא דגדג לך מדי פעם להתערב? לומר למשל למישהו – "אתה צעיר מדי, קשה פה, לך לישון בבית".
"כן, אבל לא התערבתי. כי הייתי שם כדי לתעד, וגם, כי זה גיל כזה. אתה לא יכול לומר משהו לנער בגיל הזה. בכובע החינוכי שלי אני אומר שהם צריכים לעבור את זה, ולצאת עם מסקנות ממה שעברו. זה לא יעזור אם 'יגידו להם'. לא כי הם לא מקשיבים. אלא כי הם כל כך חדורי משימה, הם רואים את הכול ברמה מאוד לאומית. מבחינתם לא מדובר בדברים קטנים. יישוב הגבעה, הנוכחות היהודית במקום. הם באמת רואים את הכול על הרצף ההיסטורי של עם ישראל. ככה הם מרגישים, ומשקיעים בזה את החיים שלהם. אפילו אני שהייתי פעם במקום שלהם, עמדתי נפעם. הלוואי עליי להיות כל החיים ככה, עם מסירות כזו. בלי לחשוב פעמיים".
איך התייחסו אליך כוחות הביטחון שהגיעו לגבעה?
"די כמו אליהם. בסך הכול בחור עם פיאות, נראה אותו דבר".
אחרי שידור הסרט, זרמו אליו תגובות מכל חלקי המפה הפוליטית. זו משמאל, שסלדה מהנערים, אם כי נבהלה לעיתים מכוחניות הפינוי, הייתה צפויה לו יותר. "חלק מהביקורת מימין, דווקא מאנשים שתומכים בגבעות, הייתה על כך שהבאתי דברים כמו שהם. שזה לא נעים לראות את כל מה שהחבר'ה אומרים. אבל זו האמת. תתמודדו עם זה".
למשל, באחת הסצנות הבודדות שלא מתרחשות בגבעה עצמה, מציבים הנערים דוכן ברחוב ירושלמי ואוספים כסף עבור המשך המשימה ההתיישבותית. אחד מהעוברים והשבים, תוהה אם הם קשורים לאירועי דומא. הנער משיב לו שאין פסול בכך שתינוק ערבי מת. שמדובר במחבל פוטנציאלי אחד פחות.
קשה לך עם המשפט הזה?
"קשה לי שלציבור קשה. הוא אמר את זה, הוא חושב את זה. זה מורכב. צריך להבין את ההקשר, שאולי לא מספיק עבר בסרט. ההקשר הוא של פיגועים. של אנשים שנרצחים. החבר'ה האלה חיים בראייה של מלחמה. הם ישנים שם בקור על ההר. מבחינתם הם במלחמה, מול המערכת ומול הערבים".
בסרט עצמו אין עימות מול ערבים.
"כי באמת לא קרה. אם היה, מניח שהיה לי קשה להביא את זה. לא יודע אם הם היו מרשים לצלם. יש כל מיני דברים שלא נכנסו. יש שם הרבה אקשן, הרבה דמויות, ובסוף מדובר רק בחמישים דקות סרט".
מה הכי מבאס אותך שנשאר בחוץ?
"הרבה. זה היה אמור להיות שני פרקים. הייתי אמור להביא את הצד של ההורים שלהם, שהוא מאוד מעניין. משם בעצם התחלתי, רציתי להראות את הקשר בין הילדים להורים. צמצמו אותי לפרק אחד".
מה אמרו החבר'ה עצמם על התוצאה הערוכה?
"היו מבסוטים. הם בעיקר נהנו מהבמה. בגלל שהם חיים במודעות לאומית, יש להם צורך לתקשר עם הציבור. להסביר".
זה די חדש, הצורך הזה של הגבעונים להסביר את עצמם. עניין של השנה האחרונה, פחות או יותר. איך אתה מבין את זה?
"לדעתי, זה מגיע מכך שבמערכת – החל מהשב"כ, משטרה וצה"ל, ועד הרבנים והציבור שחי ביישובים ביו"ש, יש מודעות הרבה יותר גבוהה לגבעות, וגם התנגדות הרבה יותר גבוהה. הגב שהציבור נתן למערכת הביטחון סביב אירועי דומא למשל, היה להם לא פשוט. הם הבינו שהם צריכים להראות את הצד שלהם".
ומה אבא שלך אומר?
"בגדול, הוא חושב שמה שהם עושים מזיק. כמו כל ראשי ההתיישבות. הם מרגישים שזו 'כביסה מלוכלכת' ומתרחקים מזה. הם חושבים שאם יש חבורה שהיא נגד צה"ל, זה פוגע בהתיישבות. אבל לא, אתם לא אבא ואמא של כל תופעה כאן. תשחררו. ראשי ההתיישבות לוקחים אחריות על כל דבר, ואין צורך. יש מי שחושב אחרת מכם. תקבלו".
מים שחורים במקווה
אביו של אברהם, מתניה שפירא, הוא בכיר במועצת יש"ע. השוני בין השקפת עולמו הממוסדת וה"ממלכתית" יותר לבין זו של בנו, וגם של רעייתו ריקי, אמו של אברהם, באה לידי ביטוי באופן מרתק וגלוי לב בסרט הראשון של שפירא, זה על עמונה. "התחלתי את הסרט ההוא משינויי ההשקפה בין ההורים שלי. רציתי לקרוא לו 'מאבק זוגי' או 'זוגיות במאבק'. מבחינתי זה היה הסיפור. בסוף זה יצא יותר כללי, על פינוי עמונה בכלל, אבל הנושא שם הוא זוגיות, חינוך ילדים, מתבגרים. הפוקוס היה על מה שקורה בתוך הבית, מה עובר על משפחה שעומדת בפני גירוש. הבאנו קצת מהחוץ כי זו טלוויזיה. אבל את מה שקרה בחוץ כולם ראו בחדשות. מבחינתי להביא את מה שקורה בתוך הבית היה הרבה יותר חזק".
הוא תיעד את הוריו, אחיו ואחיותיו ברגעים שבהם עולים הכוחות המפנים אל ההר, ברגעים שבהם הם נכנסים הביתה ובימים שאחרי. הביא את אביו שמשתדל להישאר ממלכתי, ואת אמו שמכנה את הפוליטיקאים גם מימין, "שקרנים", ועל המפנים אומרת "יימח שמם". והביא גם את העצב הגדול. הרגעים שבהם גם מי שלא מזדהה אידיאולוגית, יתקשה להישאר אדיש מול בכי האם שמגלה שהמים במקווה הטהרה ביישוב שבו הייתה בלנית הפכו שחורים, ומול הפרידה העצובה שלה מהבית שגידלה בו ילדים".
פינוי עמונה. "הפוקוס היה על מה שקורה בתוך הבית, מה עובר על משפחה שעומדת בפני גירוש". צילום: מרים צחי
"אמא שלי הרבה יותר פתוחה וזורמת מאבא. היא הסכימה מיד לשתף פעולה עם הסרט. אבא שלי לא מתראיין, לא מדבר, לא מצטלם. עד כמה שזה תלוי בו, שלא יהיו בכלל תמונות שלו. אבל בשבילי הוא הסכים. העובדה שהייתה שם מצלמה ברגעים האלו שינתה משהו בבית. אני חושב שלטובה. עכשיו, כשמציינים כמעט שנה לגירוש מעמונה, מבינים איזה נכס זה שיש לנו את התיעוד הזה. יש מחשבה כזו שמצלמה מפריעה, שאנשים לא מתנהגים לידה טבעי. אבל בעמונה ראיתי את זה הפוך. המצלמה הוציאה דברים שיושבים בבטן. ברגע שיש מישהו שעומד מאחורי מצלמה ושואל אותך שאלות, אתה נותן תשובות. אמא שלי אומרת שזה העביר אותה תהליכים נפשיים. סידר לה את המחשבות. התגובות שקיבלתי בעקבות הסרט על עמונה היו מעולות. זה סיפור אנושי מאוד חזק. למרות שיש דברים קשים שאמא שלי אומרת, אתה באמת רואה את המשבר ומתחבר לכאב של האנשים".
זו גם כניסה למקום אינטימי של ההורים. הוויכוחים ביניהם, האהבה שלא ניזוקה בשל כך.
"אצלנו בבית זה מאוד פשוט. זה טבעי לנו. כך גדלנו".
יש רגע אחד, שבו המצלמה נופלת. זה שבו מפנים גם אותך מהבית. רצית לקחת יותר חלק בהתנגדות לפינוי, מאשר רק לצלם?
"די השלמתי עם זה שמה שאני עושה זה לצלם, וניסיתי לא לעבור את הקו הזה. זה הוציא ממני דברים שאחרת לא היו יוצאים. המעורבות הנפשית והאישית שלי הייתה הרבה יותר גבוהה מאשר אם לא הייתה שם המצלמה. כי האמת היא שאופן המאבק שם לא התאים לי. ביצהר יש ראש אחר לגבי מאבקים. הייתי בא בכל מקרה, ברור, אלו ההורים שלי. אבל רק בגלל שזו המשפחה שלי. אם לא הייתה לי נגיעה אישית, לא הייתי בא.
"עושים עכשיו ב'זמן אמת' פרק מעקב, חוזרים לכמה סיפורים שעסקו בהם בשנה החולפת ואחד מהם הוא עמונה. צילמתי עבורם השבוע סצנה שאמורות לצאת ממנה כמה דקות של מה שקורה עכשיו. המשפחות עדיין גרות במדרשה בעפרה. עדיין על ארגזים. ההורים שלי יחסית מסודרים, הם שכרו בית. אבל יש אנשים שנמצאים שם כבר שנה בחדרי מדרשה. אתה רואה שם את הנוער, אתה יודע שזה עשה להם משהו ועדיין לא יודע מה. לאן זה יילך. הם כל הזמן עסוקים ב־'עמונה, עמונה', במיוחד המתבגרים. אתה רואה שזה לא עוזב אותם. הכול הם רואים באור הזה".
גם בצילומים בגבעה, בסרט השני, היו רגעים שבהם נוכחות המצלמה והשאלות שלך עוררו אותם לומר דברים שאחרת לא היו יוצאים, כמו אצל המשפחה שלך?
"פחות. הם מאוד בעשייה. כל הזמן רצים. אין שם את העצירה, את האתנחתא הזו. אני לא רוצה שיֵצא כאילו אני אומר ש'הם לא עוצרים לרגע לחשוב', זו פשוט התנהלות אחרת. בכלל, רגשות זה דבר שהם פחות מדברים עליו".
טוב, ישנה שם גם המהות הזו של גברים צעירים בהתהוות שלא חושפים קושי או פחד. המשפט הכי פחות קשוח שאפשר היה לשמוע שם, הוא כששוטרים מטפסים אל ההר, אחד מגחך על האיום במעצר, ומישהו אחר מהחבר'ה אומר: 'לא יודע, לא זורם לי להיעצר היום'".
"נכון", הוא מחייך.
אושפיזין זה לא מספיק
החיבור שלך לעשייה הטלוויזיונית שינה את המבט על עולם התקשורת?
"אני עדיין חשדן. כי זו האמת: עדיין יש בתקשורת אנשים שלא מחפשים להביא את הסיפור האמיתי. אבל אני רואה שיש היום יותר פתיחות. שרוצים להביא למסך דברים שלא מכירים. וזה חדש. וזה יפה. במהלך העבודה על הסרטים, השתדלנו בחדר העריכה לדחות את השיחות האידאולוגיות לאחרי כן. לא אני, לי אין בעיה לדבר, אבל העורך ביקש שנדחה את הוויכוחים לקפה שאחרי העבודה. היו לא מעט דיונים, וזה תמיד בסוף מגיע לדת. יש ה' בעולם או אין. דיברנו גם על יחס לערבים, על אלימות, על גרירת המערכת למקומות האלו של חיכוך בין נערים לחיילים. זה העלה הרבה שאלות. היו שיחות עומק".
אתה עצמך צופה בסרטי קולנוע?
"רואה קצת. לא מספיק. זו אחת הבעיות בתורת החיים. אין מה לראות. אי אפשר באמת לצפות רק ב'פריצה לאלקטרז' ו'אושפיזין'. אתה חייב לראות עוד. בתי ספר אחרים לקולנוע כל הזמן רואים סרטים. אנחנו קצת מוגבלים. אני מחפש דברים שאפשר לראות במגבלות הצניעות. מסתכל יותר על הפן של בימוי, צילום טוב".
המשפחה שלך תככב בעוד סרט?
"אולי סבתא שלי, היא אוהבת את הסרטים שיצאו עד עכשיו, והיא דמות מאוד מעניינת" (רבקה שפירא, ראשת מדרשת שובה).
רואה את עצמך צועד יום אחד על שטיחים אדומים בפסטיבלים בחו"ל?
"לא", הוא יורה מיד. אבל אז, מרכך את התשובה. "מבחינת העשייה, אני יודע שזה יכול להגיע לשם. אבל השאלה מתי, כמה, באיזה הקשר. אחת התובנות החזקות שלי מהסרט האחרון, היא שיש לנו מה למכור. הייתה לי תנועה חזקה כזאת בין שני הסרטים, שבהתחלה אמרתי יאללה, אני רוצה לצאת מיהודה ושומרון, להביא איזה סיפור אנושי, משהו אחר. ועכשיו המגמה הפוכה. ראיתי שיש דברים שלנו הם פשוטים, ידועים ואילו אנשים מבחוץ צמאים לראות אותם. מיליון סיפורים אמיתיים שלא מכירים. מלא נושאים, מלא ערכים, מלא רגשות, מלא כאבים. כולנו רודפים אחרי מה שקורה במקום אחר, אבל צריכים להפנים שיש לנו פה מה לספר. צריכים להוציא מעצמנו.
"יש לנו בלימודים שיעור משחק מול מצלמה. כדי לשחק טוב, אתה מעלה את הרגש מתוך סיטואציות שקרו לך. נזכר ברגע שמח ומשם מביא שמחה למשל, ואז זה חי, זה טוב. ככה אני מרגיש על העשייה הקולנועית. כשאני מביא את מה שאני רוצה להגיד, זה יוצא אמיתי. יש פה סיפור חזק. בואו נדבר באמת על ארץ ישראל. על יהדות. על בית. על זוגיות. על חינוך ילדים. יש מי שרוצה לראות את זה
