כשמסתיימת הקרנת הסרט "המרפא הפצוע", משתררת באולם דממה. רק כעבור דקה מתחילות מחיאות הכפיים. את יוחאי רוזנברג, הבימאי, זה לא מפתיע. "למדתי לא לפחד מהשקט שמשתרר בשלב הזה", הוא אומר. "יש לו מקום, כי אתה לא תמיד יודע מה אתה מרגיש, ואתה לא יודע איזה שם לתת לתחושה שלך. אתה גם לא יודע מה לחשוב על דן, גיבור הסרט. מי זה האיש הזה? מה אני מרגיש כלפיו? האם הוא מורה? נביא? אולי הוא בכלל משוגע?"
המסע של רוזנברג בעקבות גיבור סרטו התחיל לפני חמש שנים, כשהעביר סדנה למטפלים לקראת ט"ו בשבט, במסגרת סדנאות "בית מדרש קולנוע" הבנויות על פי מעגל השנה. רוזנברג, שבחר לעסוק במתח שבין העיר ליער, הקרין שם סצנה מתוך הסרט "פינוקיו" של רוברטו בניני מ־2002. הוא ניתח באוזני המשתתפים את תהליך החִברות שעושה סבא ג'פטו הנגר לילד פינוקיו, כהפיכתו של עץ פרא לאדם: היער הוא החייתיות, הראשוניות, ואילו העיר היא הציוויליזציה והחוקים. ילד העץ מצידו לא מוכן להפוך לאדם מן השורה, הסביר רוזנברג, ורץ בחזרה אל היער.
בתום ההרצאה, בעוד רוזנברג מקפל את הציוד שלו, ניגש אליו אדם מבוגר וטפח על שכמו: "גם אני פינוקיו", אמר. "אני סבא ג'פטו", השיב לו רוזנברג בחיוך, אבל האיש הרצין: "גם לי קרו דברים איומים ביער, אבל רק עכשיו הסיפור הפרטי שלי מתפוצץ".
כך פגש רוזנברג לראשונה את דן פיליפ – יליד גרמניה, דוקטור לקרימינולוגיה ועובד סוציאלי המטפל בעברייני מין ובעובדים ועובדות בתעשיית הזנות. לאורך השנים נסע פיליפ פעמים רבות לגרמניה, כדי להרצות ולספר על שנות ילדותו שם בצל עליית הנאצים, אך את מה שהתרחש ביער הוא לא הזכיר באוזני איש. גם טובה רעייתו, אף היא ילידת גרמניה, לא שמעה ממנו על כך מילה. הם אפילו טיילו יחד באותו מקום ביער, אך פיליפ נצר את זיכרונותיו, מסתיר אותם גם מעצמו.
כל זה השתנה בסיבוב הרצאות בעיר הולדתו אאכן, לפני כעשר שנים. ההרצאה האחרונה התקיימה בבית הכנסת, באירוע לציון ליל הבדולח. בעודו מספר על שנותיו המוקדמות, התפרץ ממנו לפתע סיפור ההתעללות המינית שהוא וגיזלה, חברתו הטובה, עברו ביער הסמוך. הקהל התקשה להכיל את מה ששמע. פיליפ עצמו התמוטט, ובמשך שנים לא חזר לדבר על כך. רק בסדנת הקולנוע, כששמע את רוזנברג מדבר על היער, הבין כי הגיע הזמן להוציא החוצה את מה שבוער בתוכו פנימה. רוזנברג שמע את סיפורו, וכך נולד הסרט "המרפא הפצוע".
המצלמה עוקבת אחרי פיליפ בעבודתו המורכבת, שמושפעת ללא הרף מחוויות ילדותו, ונעשית בגישה ייחודית ומאתגרת. את מטופליו הוא פוגש בבתי הכלא, בבתיהם הפרטיים, בבסטות בשוק וגם בביתו שלו, כשטובה נוכחת במפגשים. תיאור מעשיהם של הפוגעים אמנם נעדר מהסרט, אך עדיין מדובר ביצירה שאינה קלה לצפייה: הקהל נדרש לבחון את גבולות ההכלה כלפי אותם עבריינים, מה שיוצר אמביוולנטיות רבה. פיליפ עצמו אינו חוסך מהם אמפתיה, ואפילו משתף אותם בחוויות ילדותו.
"הרגשתי שדן הולך עם לב פתוח מדי, כמו אדם שעבר ניתוח לב ולא תפרו אותו בחזרה", מתאר רוזנברג את גיבורו. "את ימיו ביער הוא מכנה 'יום ששוני ויום אסוני'. אלה הם זיכרונות מאהבה גדולה וטהורה, אך היער מחביא גם סודות ואופל, מכשפות וסכנה".
לא חששת לביים סרט על נושאים כל כך בעייתיים ואפופי טאבו?
"כשהתפתיתי לצאת למסע עם דן, לא ידעתי מה יקרה וכיצד כל זה יסתיים, אבל ידעתי שיש אזורים שאני רוצה לחקור. למשל היחס בין הפגיעה, אותו אירוע מחולל בילדות, לבין הבחירות שאנחנו עושים בהמשך. רציתי לבדוק מתי ואיך הפצעים שלנו, המקומות השבורים שבתוכנו, הופכים לכוח. אצל דן ראיתי יכולת להסתכל לרוע בעיניים, בישירות ובלי פחד. הוא מבין שגם במקומות הקשים ביותר יש התנהגויות אנושיות שצריך לתת להן מענה. הכוח הזה אפשר לו להפוך ל'מרפא פצוע', וזה סקרן אותי מאוד.
"דן מלא חמלה כלפי הנפגעים, אך בחר להתמקד בפוגעים. הוא מצדיק את העונשים שהם מקבלים וסובר שעליהם לשבת בבית הסוהר, ויחד עם זאת הוא טוען שהם אנשים חולים וכך צריך לראות אותם. יש בו קבלה אנושית כמעט מוחלטת של כל סוטה כאדם, בלי לטשטש את החומרה של המעשים. גישתו מבררת אצלי, כאדם יהודי, שאלות לגבי מקומם של הדין והחסד. דרך גבולות החמלה שלו, אני יכול לבדוק את גבולותיי שלי".
כמו בימי צ'רלס דיקנס
יוחאי (44) הוא בנם של שלום רוזנברג, פרופסור למחשבת ישראל, ורינה, דוקטור לפסיכולוגיה קלינית. הבית שבו גדל היה גדוש דיונים על מצפון ומוסר, קולנוע ופסיכולוגיה. אחרי טיול במזרח פנה רוזנברג ללמוד קולנוע ב"מעלה", ובמקביל עבד עם בני נוער באמצעות המצלמה. בהמשך החליט ללמוד הנחיית קבוצות באוניברסיטת תל־אביב, ומשם נסללה דרכו לקולנוע החוקר תופעות אנושיות ורוחניות. סרטו הראשון, "חולות ברוח" (2006), ליווה משפחה מהיישוב גדיד שבגוש קטיף בימי ההתנתקות. לצורך צילומי הסרט גר רוזנברג שבועיים עם בני המשפחה שתיעד, והפך בעצמו לחלק מהסיפור. כשהחיילים פינו אותם מביתם, אמרה לו האם: "עכשיו תצלם, תבכה אחר כך". בסרטו השני, "החצר" (2009), חקר רוזנברג את החצר הירושלמית שבה בילה רבות בילדותו, והציג אותה כמקום המסמל שייכות והתבגרות עבור האנשים החיים בסביבתה. אל "המרפא הפצוע" כבר הגיע מתוך הנחיית קבוצות, תחום שגם בו, כמו בקולנוע, יש הזמנה להתבוננות ונגיעה פנימית. הסרט שיצר יחד עם רון עופר המפיק ודנור גלזר הצלם, נרכש על ידי "יס" ומוקרן בקהילות ברחבי הארץ. הוא זכה בפרס פורום היוצרים הדוקומנטריים והשתתף בפסטיבל דוקאביב 2018.
את המרפא הפצוע עצמו, דן פיליפ בן ה־90 ("ורבע", הוא מוסיף בחיוך), אני פוגשת בביתו בהוד־השרון. הוא נולד כאמור בעיר הגרמנית אאכן שעל גבול הולנד. אביו נפטר בהיותו בן שנתיים, ואמו נהגה לשהות שעות רבות בבית העלמין, לצד קברו של בעלה. בשנת 1936 נושלו הוריה של האם מבית החרושת שהיה ברשותם, ולאחר שפקידי השלטון הנאצי אסרו עליהם לגור בגרמניה, הם עברו לעיר פאלס שמעברו ההולנדי של הגבול. אחותו של דן נשלחה באותם ימים ללונדון, והוא נותר באאכן עם אמו. חברתו הטובה ביותר הייתה ילדה בשם גיזלה, שמשפחתה שימשה עבורו מעין משפחה מאמצת עוד מאז פטירתו של אביו.
סימני האזהרה לקראת הבאות הלכו והתרבו. ליד ביתו של פיליפ הוקם מועדון נוער היטלראי, ומדי יום, כשעבר שם יחד עם גיזלה, היו הנערים מתעמרים בהם. הילדים היהודים התלוננו במשטרה, אך השוטרת שאליה פנו הפטירה שזו בעיה של ההורים, לא של הרשויות.
למרות שנאת היהודים ההולכת וגוברת בגרמניה, אמו של דן לא חשבה שהמצב ייעשה בלתי נסבל. גם לאחר שבית הכנסת של הקהילה נשרף בליל הבדולח, היא נותרה שאננה. רק בעקבות הפצרותיה של התופרת הלא־יהודייה, שניסתה שוב ושוב לשכנע אותה לעבור להולנד, שלחה האם את דן לסבו וסבתו שבמדינה השכנה.
בכל יום היו שני החברים בני העשר נפגשים בהיחבא ביער שבו עבר קו הגבול. לעיתים היה פיליפ מחכה שם זמן רב בלי לדעת האם גיזלה אכן תגיע, אך לבסוף היא תמיד הופיעה. הם היו מבלים יחד שעות, חומקים מעיניהם של חיילי הגסטפו שהסתובבו באזור. "היינו מחזקים זה את זו, אומרים לעצמנו שאנחנו השפנים והם הכלבים – לכן אנחנו חייבים לברוח כדי שלא יטרפו אותנו, אבל גם לשפנים יש חיים. יש יום של שמש, ומשהו קטן לאכול. חלמנו שיום אחד נתחתן", מספר פיליפ.
חלומותיהם נגדעו כשחיילים גרמנים תפסו אותם ביער. הם החלו להתעלל בגיזלה, וכשדן הצעיר התחנן שייקחו אותו במקומה, הם בתגובה תקפו גם אותו. "מאז אותו יום לא ראיתי אותה יותר", מספר פיליפ בדמעות. "רק את שמלתה המוכתמת בדם מצאתי שם בין העצים".
ב־1938, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, קיבלה משפחתו של דן סרטיפיקט ועלתה ארצה. בצעירותו תכנן להיות וטרינר, בשל אהבתו העזה לחיות. "בכל פעם שמצאו כלב חולה, היו אומרים 'ניתן לדן'", הוא מספר. "כילד גידלתי המון ארנבות. הייתי נוסע בבוקר לתחנה המרכזית ומנסה למכור אותן, אבל כשאמרתי לאנשים שהארנבות הן לגידול ולא למאכל, הם לא רצו לקנות. אז הייתי ממשיך איתן לבית הספר, משאיר אותן במשך כל היום בחדר המורים, עד שאסרו עליי להביא". בתמונת הפתיחה של הסרט הוא נראה מאכיל חתולים ביד רכה, ובאותה נשימה מכנה אותם "מפגרים", בלי פילטרים. "תמיד יש פה חתולים וכלבים. את הדגים האלו יש לי כבר 27 שנים, אני לא מבין איך הם שורדים", הוא מספר לנו.
מכיוון שמסלול לימודי הווטרינריה הקרוב ביותר היה בביירות, בחר לבסוף פיליפ בלימודי עבודה סוציאלית. "בתחילת דרכי עבדתי כקצין מבחן לנוער עבריין. כשחלק מהצעירים האלה חזרו לגנוב, הייתי משכנע אותם להביא אליי את מה שגנבו, ואני אעביר למשטרה בלי להסגיר שמות. במשטרה רצו לדעת מי אלו הנערים שגנבו, ואני לא הסכמתי לומר. איימו עליי בפיטורין, אז אמרתי 'תפטרו', כי אני לא אפר את האמון שבניתי עם הנערים. כנראה אני באמת אדם יוצא דופן".
במשך שנים הוא עבד עם ילדים שנפגעו, "עד שהרגשתי שאני לא מסוגל יותר, כי קשה לי לחיות עם הפגיעות. ואז עברתי לעבוד עם הפוגעים". הסרט מלווה אותו כשהוא יושב עם אסירים בכלא ומדבר איתם על מצבם, אך גם משתף בחוויותיו. "כל בני האדם, גם אם הם סוטים, יש בהם משהו אנושי", אומר פיליפ. הוא לא מציב גבולות בינו לבין מטופליו; לדבריו, זו הדרך היחידה לבנות אמון, שכן האסירים מרגישים את הזיוף כשהמטפלים לא אמפתיים כלפיהם.
גם שני בניו של פיליפ הם מטפלים – אחד מהם אף עובד בבית הסוהר – אך גישתו של אביהם אינה מקובלת עליהם. "הם סוברים שלא נכון לשתף את האסירים בחוויות שאני עברתי. אני טוען שגם היום היחס אל העבריינים הוא כמו בימי צ'רלס דיקנס, כשראו בהם אנשים נחותים שאי אפשר לדבר איתם. אני מקל עליהם כשאני אומר 'אני כמוכם'. הם מופתעים מהאיזון שנוצר, וזה מאפשר טיפול. מטפלים שלא רואים את האסירים כבני אדם, לא יצליחו לסייע. בכלא גם אין סודיות, הכול נמסר למפקד, אז קשר אמיתי בין מטפל למטופל לא מצליח להתפתח".
אחרי שצפיתי בסרט, חשבתי על הנוסח שנאמר בערב יום כיפור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", ותהיתי האם באמת אנחנו יכולים להכיל את כל העבריינים. למה אנחנו מוכנים לצפות בסרטים על רוצחים, יכולים אפילו להעריץ גנגסטרים, אבל לעברייני מין אנחנו לא מסוגלים לסלוח?
"כי החברה צבועה. אנחנו פוחדים לפגוש את הסטייה הזו שנמצאת בתוך כל אחד מאיתנו. אני מתייחס אליהם כבני אדם עם מחלה או בעיה שאנחנו עוד לא יודעים לפתור. אני לא משחרר אותם מבית הסוהר – כי אנשים שפוגעים חייבים להיענש, והחברה צריכה להגן על עצמה. הם ממילא נמצאים בכלא, וצריך להבין שאלו אנשים שכבר פגעו בעצמם ובבני משפחותיהם, והרסו את החיים של כל מי שסביבם. אז אני מוכן לעזור".
אבל איך אתה יכול לחמול עליהם, אחרי מה שחווית כילד בגרמניה?
"אצל הנאצים זו הייתה שיטה שבנויה על כוח ואידיאולוגיה. הם השפילו אותנו כי בעיניהם לא היינו בני אדם. לעומת זאת, האנשים שאני פוגש לא תמיד מודעים לדחפים שלהם. הפצע שקיים אצלי הוא חלק בלתי נפרד ממני, ואני לא בטוח שבגיל 90 אפשר בכלל לרפא, אבל לגבי העבריינים אני מאמין שכן".
באחת הסצנות בסרט מגיע פיליפ לבקר אסיר משוחרר, שמתגורר במחסן. הלה מספר לו בגאווה כי הפסיק להסתובב ברחוב כשהוא חמוש בסכינים או בדוקרנים. היום הוא לוקח איתו רק מברג, שיהיה. לדבריו, הוא עצמו לא באמת השתנה, אולם דמותו של פיליפ נמצאת אצלו בראש כל הזמן, משמשת לו כקול המצפון, ומונעת ממנו לחזור ולהסתבך. "כשאני כותב חוות דעת לבית המשפט", מספר פיליפ, "אומרים לי השופטים 'האדם הזה חוזר לסורו, ובכל זאת אתה מתעקש לטפל בו'. התשובה שלי היא שגם רומא לא נבנתה ביום אחד".
בלי כפפות משי
עריכת הסרט, מספר רוזנברג, דרשה שילוב בין שלושה צירים: דן כמטפל יוצא דופן; טראומת ילדותו בצל השואה, הכוללת את יחסיו עם משפחתו ועם העולם; וחוויית ההזדקנות. עורך הסרט יצחק סברלדוב, שזכה בפרס העריכה בפסטיבל דוקאביב, הצליח לטוות תמונה רגישה אך נוקבת שמשלבת בין הקצוות באישיותו של הגיבור – הבוטות, אמירת האמת והאנושיות המתפרצת.
אחרי שנים של הסתרה והתכחשות, היום אי אפשר לעצור את שטף חוויותיו של פיליפ, את רצונו להוציא הכול לאור השמש. ב"המרפא הפצוע" ניתן לראות כי הוא פותח לרווחה את דלתות הבית והסלון, אפילו ארונות המטבח פתוחים. בנו, שמגיע לביקור, מתחיל מיד לסגור. "למה הכול פתוח?", הוא תוהה. אך אביו לא יכול אחרת, ומפגשיו עם העולם חשופים לחלוטין. כשהוא הולך יחד עם טובה לבדוק דיור מוגן למרות התנגדותו לעצם רעיון ("כל עוד יש לי אגו אני לא אלך לשם, בית סוהר יש לי כבר ברמלה"), הוא משתתף במפגש עם דיירי המקום, ומספר את האמת על עיסוקו ללא כל צנזורה. הנוכחים נעים בחוסר נוחות בכיסאותיהם, ואחת הנשים מעיזה לשאול "אבל למה אתה עוזר להם?". פיליפ משיב לה שמטופליו סובלים מאוד כי הם לא מצליחים להתגבר, ובפנים הם לא אנשים רעים. בעודו מדבר, אחד הדיירים עוזב את החדר בהפגנתיות. עובדת סוציאלית שמשתתפת בשיחה מוכיחה את פיליפ ואומרת שעליו להתחשב באנשים, ולא לספר בצורה כזו על עבודתו. "קצת יותר לחשוב איך השני חושב", היא מותחת ביקורת בעדינות.
"לדן אין כפפות של משי", אומר רוזנברג. "לצורך הסרט הוא הפגיש אותי עם פוגעים מינית, וחלקם הגעילו אותי. אמנם עבדתי בעבר עם נערים ונערות על הקצה, אבל עם דמויות כאלה אני לא מסוגל לעבוד. כשהקרנתי את הסרט בפני קבוצות של מטפלים, חלקם אמרו לי בכנות שלא במקרה הם בחרו לסייע לנפגעים ולא לפוגעים, כי שם נמצאת האמפתיה שלהם.
"אחי חננאל אמר לי משפט יפה: הנאצים פגעו בילדים, שהם הדבר הטהור ביותר, וכאן הילד שנפגע הולך לטפל באנשים שנחשבים לטמאים ביותר. משהו בטמא והטהור תפס אותי, אולי הפוגעים הם כמו קסטה שלא נוגעים בה. לפני הרבה שנים למדתי בודהיזם, שעיקרו הוא לא תיקון העולם אלא חמלה, ואני חושב שאותה קבלה רדיקלית שמציע הבודהיזם – זה המעשה הדתי ביהדות. מצד אחד להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ומצד שני להיות אנשים חומלים. יש צורך בשיפוט ובחוקים, אך במקביל גם בחסד. אפשר למצוא את זה בדברים של הרבי מקוצק על 'דרך האמצע': סוסים הולכים באמצע, הוא אמר, ואילו אנשים בקצוות. כלומר, זו לא פשרה, אלא אחיזת החבל משני קצותיו. במידת הדין אשפוט עד הסוף, ובמידת הרחמים אחמול עד הסוף. אגב, זה נכון גם לגבי MeToo: מדובר בתנועה חשובה מאוד, ואני עצמי הופעתי בפני פורום 'תקנה' לתת עדות על מקרה מסוים, אבל הייתי רוצה להצליח גם לחמול על מי שפוגע".
בפסיכולוגיה היונגיאנית, המושג "המטפל הפצוע" מבטא תפיסה האומרת שטיפול הוא מעין ריפוי משותף; מטפל יכול לסייע לאחרים רק אם הוא מבין את הכאבים שלו־עצמו. האם גם הסרט הזה מנסה "לטפל" בגיבור שלו?
"במובן מסוים כן, התהליך של יצירת סרט תיעודי הוא הזמנת אנשים להתבונן פנימה. שאלתי את עצמי באיזה אופן אני 'משתמש' באדם שאני מלווה כדי להשיג את התוצר. אני חושב שהסרט הפגיש את דן מחדש עם מסע החיים שלו, וסייע בבירור הקשר שבין הפגיעה שהוא עבר לבחירת המקצוע שלו. בתום הקרנת הבכורה הוא אמר לי בהתרגשות: 'אתה יודע שאני לא מאמין בכלום, אבל אני מרגיש כמו שרה אמנו – הייתה לי עדנה'.
"יחד עם זאת, הסרט לא נוצר כתרפיה לדן, אלא עבור הקהל הרחב. הייתי צריך לנוע בין שימוש בחומרים 'דרמטיים' לבין יכולת העיכול של הצופים, ולכן בחרתי לוותר על הפרטים הקשים של מעשי הפוגעים. ניסיתי לספר את הסיפור דרך העיניים של דן, שאמנם התעסק במה שהם עשו, אך מבחינתו זו לא הזהות היחידה שלהם. מאידך גיסא, הכנסתי את הרגעים החזקים שבהם הוא מצליח לגעת במקום הסוטה שלהם, בניתוק הרגשי, ואת ההתנגשויות שנוצרות בינו לבין האנשים שסביבו.
"הבנתי שאני לא יוצר סרט על העבריינים, אלא על אדם שמטפל בהם, ושבשורש עומדת הפגיעה שלו. באחת הסצנות דן מגיע לבית בושת שבו טיפל בנשים שנקלעו למעגל הזנות. הוא משוחח עם הברמן שעובד שם, ובמקום העצוב הזה מתפתח ביניהם דיון על גבולות החמלה. כשאנשי קרן הקולנוע צפו בסצנה, הם היו בטוחים שהברמן הוא שחקן, אבל הוא לא. אנשים פשוט נפתחים אל דן בקלות. הסתובבתי איתו בדרום תל־אביב, ולהפתעתי כל מי שפגשנו שמח לשתף פעולה".
למעשה יצרת כאן גם סרט על השואה. במה הוא שונה מסרטים רבים אחרים שעוסקים בה?
"זה לא סרט על השואה עצמה, לא על אותה אבן שפגעה במים, אלא על האדוות שלה, על ההשפעות שניכרות גם אחרי שמונים שנה. דן לא חווה שואה של גטו או מחנה ריכוז, כי הוא ואמו הצליחו לצאת מגרמניה בזמן. ובכל זאת, חוויית הילדות פגעה בכל התשתיות הראשוניות שלו. אדם שהוא פצוע, כל ההתקשרויות שלו עם בני משפחתו ועם העולם עוברות דרך הפצע. הפגיעה היא כמו פריזמה שהכול משתקף דרכה. היא כמו המבול בספר בראשית, ולכן זה קטסטרופלי".
סיפור שמסתתר בעגלה
לאורך השנים טיפח פיליפ קשרי ידידות עמוקים עם תושבים באאכן, בהם גם צאצאי הנאצים. בסרט רואים אותו משתתף בטקס יציקת "אבני נגף" לזכר גיזלה ומשפחתה – אבנים זהובות המוטבעות ליד בתיהם של הנרצחים, ומשמשות גל־עד קטן. הנסיעה לאאכן מציפה אצלו שוב את הרצון לספר שם על ההשפלות שספג, אבל דווקא אחד ממטופליו לשעבר מנסה להניא אותו מכך. "זה נקרא לחפור, דני", הוא אומר לו. "אני למדתי שהפצעים שלי הגלידו, אבל הם קיימים. בוא לא נחפור, שלא ידממו עוד פעם. ואיך תחזור משם?" הוא מקשה.
פיליפ לא מוותר, אבל המתח נותן את אותותיו. לפני הנסיעה הוא פורץ בבכי. הוא מצביע על הארנבים המתרוצצים בגינה, ואומר לטובה: "עליזים הם מסתובבים, לא מפחדים מאף אחד. לפעמים בא כלב וטורף אותם, אבל הם ממשיכים לחיות ולהיות עליזים. אחד נפגע, האחרים ממשיכים לחיות". הוא מתוודה שלא חשב שאי פעם יתחתן, אחרי מה שעבר. וטובה, כדרכה לאורך כל הסרט, מכילה ומלטפת ומקבלת. "אנחנו חיים ביחד כל כך הרבה שנים, שכנראה אנחנו מסתדרים היטב", אומר פיליפ וצוחק: "כמו ב'פינוקיו', אנחנו השועל העיוור והחתול הצולע, או להפך".
טובה לא מצטרפת לנסיעה הזו, ומי שיוצא הפעם עם בעלה ליער הוא דיטר צימרמן, ידיד קרוב מברלין, גרמני שמתבייש בעברה הנאצי של משפחתו. דיטר משווה את שני הילדים היהודים שהסתובבו שם לפני שמונים שנה להנזל וגרטל של האחים גרים. "לא הייתם יהודים, אלא בני אדם", הוא אומר לפיליפ בניסיון לנחם אותו. בן שיחו לא מסכים איתו: "היינו שפנים, ולשפנים יש גם זכות לחיות", הוא עונה. כשנער מהגר אומר כי אינו מבין על מה פיליפ מדבר, וכי לא שמע מעולם על מה שאירע ליהודים באירופה, הקשיש שואל אותו "אתה מרגיש פה מיעוט, נכון?". הנער מהנהן חרישית, ופיליפ מלטף את ראשו ומאחל לו שיהיה חזק ולעולם לא ירגיש מיעוט נרדף. את זה הנער מבין. מאוחר יותר, בשיחת טלפון עם טובה, פיליפ חוזר לבכות. "לא עשינו שום דבר רע, עשו לנו רע", הוא אומר. וטובה מנחמת אותו: "ילד שלי, אני מתגעגעת".
רוזנברג מספר שהתלבט האם לסיים את הסרט באאכן, שם נסגר מעגל. "פיליפ הוא אכן אזרח של שתי המדינות, ישראל וגרמניה, גם מטפורית. אבל מאחר שהחיים לדעתי חזקים יותר מהסיפור והכוח שלו חזק יותר מהטראומה, החלטתי שנכון לסיים את הסרט בארץ. לכן השוט האחרון על המסך מראה את דן הולך כאן ברחוב עם עגלה. אחת התגובות שאהבתי במיוחד הייתה של מישהי שאמרה לי בתום ההקרנה: מעכשיו, בכל פעם שאראה אדם זקן הולך עם עגלה, אני אחשוב שיש שם איזה סוד, איזה סיפור".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
