עובדים בזוגיות

"רגע, שכחת את האוכל?" הוא צועק. אבל היא כבר נסעה… באותו רגע הוא פשוט אוהב אותה, הרגע הזה ממלא אותו. הוא דואג לה, היא חשובה ויקרה לו (מתוך "אי זוגי – פרקי עבודה זוגית במעגל השנה").

את הרגע הזה, הרגע הקטן והיומיומי הזה שמתואר בהקדמה לספרם של שמואלי ומירב שפירא, מבקשים השניים לשמר. ובשימור כמו בשימור, המהלך דורש עבודה מתמדת – עיבוד, השקעה, השקיה ושפה משותפת כדי ללמוד ליהנות מהפירות.

הדרך אל הספר "אי זוגי" (הוצאת מגיד) של הזוג שפירא – במרכזו איור של זוג על אי שמחליף את מקומו הקלאסי של האי הבודד – עברה עליהם בשני מסלולים שונים. באחד מהם חלה התפתחות מקצועית של השניים בתחום הטיפול והייעוץ, ובאחר – התפתחות זוגית ביניהם. או כמו ששמואלי מגדיר זאת: "רבנו מספיק כדי לדעת איך לעזור לאחרים".

היכרות בסמינריון

"העיסוק בנפש היה חלק מהחיים שלנו באופן הפשוט ביותר", מסבירה מירב. "אחרי שלוש שנות נישואים עברנו לעפרה, מקום הולדתו של שמואלי, והצטרפנו למדרשת שובה שהקימו הוריו – הרב משה שפירא ורעייתו רבקה – כשאנחנו בתפקיד המשפחה המלווה של בנות המחזור החדש. לימדתי וליוויתי את הבנות, וכשהן היו מגיעות עם הבחורים שלהן או שהחברים של שמואלי מהישיבה הגיעו עם הבחורות שיצאו איתן, מצאנו את עצמנו מדברים איתם ומייעצים להם.

"משם זה התפתח לעוד ועוד זוגות, כשגם הכלים שלנו לייעוץ הלכו והתפתחו. זה קשור גם להורים של שמואלי שהטמיעו בביתם את ההבנה שהבית עומד על הזוגיות. יש כאלה שהחיבור עם בני הזוג הלך להם בקלות, והם לא מבינים למה אנשים שהחיבור קשה להם לא נפרדים, במקום להתחתן עם המורכבות. אצלנו זה הפוך. דווקא מהמקום של הקשיים שעברנו בזוגיות שלנו, ומתוך ההתמודדות שלנו, רצינו לתת הכוונה לאחרים שחווים דברים דומים".

הם הכירו בסמינריון של "תורה מציון", כשמירב משמשת רכזת הדרכה ושמואלי היה ממלא מקום של אחד המדריכים. "יצא שבכל לילה אחרי הסמינריון, היינו מדברים כל הלילה על הסמינריון", מוסיפה מירב, "ואז הגיע סוף הסמינריון, ולא היה ברור מה עכשיו. פשוט הולכים הביתה? מה עושים? היה ברור שצריך לעשות עם זה משהו".

לא נשמע כל כך מסובך.
"ההתחלה הייתה מאוד ברורה וחזקה, אחר כך זה התחיל להסתבך", אומר שמואלי.

"הקשר היה מאוד חזק", מסבירה מירב, "אבל הפערים המנטליים היו גדולים מאוד. הייתי עירונית מקריית־אתא, ראש נוער מימד. שמואלי, לעומת זאת, הפסיק ללמוד בכיתה י"א, דיבר בשפה חסידית של הרב יצחק גינזבורג ורצה להתגייס. הוא רק יצא לעולם, ואני כבר יצאתי עם בחורים. הייתי כבר בת 23 ורציתי להתחתן".

מירב למדה אז במדרשת שובה, בניהול הוריו של שמואלי. "הייתה לי חברותא קבועה עם הרב משה בנושא הזוגיות עם שמואלי", אומרת מירב בחיוך. "הוא לא הבין מה היא מצאה בי", צוחק שמואלי.

סוד הזוגיות המרתקת של שמואלי ומירב מלווה את ספרם החדש, בשיתוף חוויות אישיות ושיחה של השניים. הספר מתגלגל בין חודשי השנה, כשהוא מציב לזוג הקורא כמה משימות – מתרגילי חימום ועד שיעורי בית – וכמו באימון כושר, גם כאן הרעיון הוא לאמן את השריר, ובמקרה הזה את שריר התקשורת בזוגיות. בלבו של כל פרק מופיע קטע לימוד שאינו קשור בהכרח בזוגיות, אחריו עולות כמה שאלות לטובת השיח בין בני הזוג, וטעימה מהלימוד של שמואלי ומירב עצמם על אותו הקטע. "יש הרבה ספרים על זוגיות, אבל זה ספר של זוגיות", מדייקת מירב.

הספר קצת מכניס את הקורא לסלון שלכם. זה דורש אומץ, להוציא ספר שאתם כל כך נוכחים בו.
מירב: "אנחנו לא מרגישים ככה. שמואלי נולד זוגי וכנראה שזה מאוד משך אותי. ובחרנו יחד לחיות מעל המציאות, ולא רק את המציאות. זה שינוי במחשבה של מה באמת מפרנס את הבית. לפעמים בא אלינו זוג צעיר נטול אמצעים, והקשר שלהם הפך להחלטות של מה נקנה ואיך נשלם ואיך זה ייראה בחשבון הבנק. אני באתי מבית של הרבה עמל. שמואלי היה אברך בישיבה ואני למדתי תואר שני במשך שלושה ימים בשבוע. היה לי ברור ששלושה ימים נוספים בשבוע אעבוד כדי להתפרנס. שמואלי היה כל כך המום מהמחשבה הזו. הוא אמר לי: 'מה זאת אומרת? מתי אנחנו ביחד? מתי בונים זוגיות?'. זו הייתה מבחינתי אבן הדרך הראשונה, הבחירה לא להגיד שזוגיות היא דבר שנולדים איתו, גם אם מאוד אוהבים זה את זו".

"שיהיה ברור, אנחנו רבים", מדגיש שמואלי. "הכול בסדר, אנחנו לא כאן כדי לדגמן זוגיות מושלמת, וכשאנחנו מרגישים שאנחנו מתחילים להיראות כמו זוג מדוגם, אנחנו הורסים את זה. הזוגות שבאים אלינו לקליניקה הכי אוהבים שאנחנו רבים. זה לא הקאץ'. הקאץ' הוא לעבוד על הזוגיות, את זה אנחנו מבקשים להביא לכולם. אנחנו לא באים מנקודת מוצא שיש לנו משהו שלאחרים אין".

יש לכם משהו שהוא אולי לא ייחודי, אבל הוא בהחלט מיוחד. הרבה זוגות נותנים לחיים להוביל אותם, ומוצאים את עצמם יום אחד מאוד רחוקים אחד מהשני. הבחירה לעבוד קשה על הזוגיות ולמצוא לה זמן מרכזי בתוך הקלחת היא לא מובנת מאליה.
"אבל גם אנחנו מתרחקים לפעמים. ההחלטה שלנו לנהוג אחרת שווה לכל נפש. כל זוג יכול להחליט כך מתוך הבנה שהזוגיות של ההורים היא המשאב הכי יקר בבית. זה גם כור האנרגיה הכי חזק בבית. גם בעיות קשב וריכוז של ילדים מתייצבות כשההורים בחיבור ביניהם. גם בעיות אחרות".

חברותא בשבת בבוקר

חלק מהעבודה הזוגית של השניים כולל חברותא בשבת בבוקר. הם נכנסים לקליניקה המשותפת עם דפי מקורות, ובוחרים בזמן זוגי על פני זמן משפחתי. "זה הזמן שבו הילדות שלנו יודעות שאבא ואמא לומדים, ומכניסים את השותף השלישי איתם לחדר", אומרת מירב. "לפעמים הבנות צובאות על הדלת, ולשמואלי יותר קל להגיד להן 'אבא ואמא לומדים', אבל גם אני משתפרת בזה".

ואתם לא מעדיפים שזה יהיה זמן משפחתי? אתם לא חוששים שהילדות ירגישו שהן מחוץ לתמונה?
שמואלי: "אני מאוד מודאג שהילדות יראו הורים שלא נהנים מהחיים. ילדים חייבים לראות הורים שיודעים לפנות זמן לעצמם, שמאוד טוב להם יחד. זה חיוני כדי שיבנו את עצמם נכון".

"זה גם לא סותר זמן משפחתי שמושקע בילדים", מוסיפה מירב. "המתח הזה בין הורות לזוגיות קיים לפעמים. ככל שהבית גדל, אתה חווה את זה יותר. נסענו לאחרונה לבד למירון. נסיעה כיפית, והילדים רוצים גם, ואתה אומר: לא, זה זמן של אבא ואמא. לי זה לא תמיד פשוט. הצד האימהי מאוד חזק ומאוד נוטה להשתלט, אבל גם הבהירות של שמואלי, שלא מתבלבל ממני, ויש גם את ההכרה מה זה בונה. אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמץ בלהיפגש. כל זוג צריך להרגיש מה נכון לו. אנחנו, לדוגמה, לא עוזבים את הילדים אף פעם בשבתות. אבל אני לא אוותר על חופשה זוגית שלנו. אנחנו לוקחים את הספר איתנו, הוא נוכח. לא כתבנו שום דבר שלא עשינו וניסינו בינינו לפני כן. כל המשימות בספר נוסו היטב. אנחנו מחפשים איך להיות יצירתיים, הכול כדי שנוכל לפגוש משהו מהאינסוף של בן הזוג".

הסדנאות הזוגיות שקיימו הזוג שפירא נולדו לאחר ששרה אליאש ("שיש לה הרבה זכויות בספר הזה") ביקשה ממירב שתביא לידי ביטוי את נושא הזוגיות בבית מדרש בקדומים, שם לימדה. "שרה שאלה אם אני רוצה לעשות משהו בעניין הזוגיות", נזכרת מירב, "ועניתי שאם כן אז עם שמואלי. התחלנו שם סדנאות לזוגות. ושמואלי והלימוד המשותף היו חלק מרכזי שם".

הזוגות שהגיעו לסדנא נדרשו להתחייב למסע בן שמונה מפגשים, שבמהלכם למדו טקסט משותף ויצרו מרחב זוגי ייחודי. "אלה היו מפגשים בלי שיתוף אישי בכלל בין הזוגות, אלא רק הנחיה ועבודה זוגית", מסביר שמואלי. "לפעמים אנשים רצו לשתף ואנחנו לא רצינו את זה. אחרת הצד הגברי בזוגיות לא ירצה לבוא, ואני כגבר יכול לומר: ובצדק. האינטראקציה הזוגית היא משהו מאוד אישי, והוא צריך להיבנות במקום מוגן, בלי השוואות לזוגות אחרים".

"דווקא מבוגרים, בני חמישים פלוס, רצו יותר לשתף", אומרת מירב. "זה מביא המון חיות כשמשתפים, אבל ויתרנו על זה בגלל שאנחנו מאוד מאמינים שהזוגיות צריכה להישאר פנימה, בין השניים".

מקדומים לבית קפה

ואחרי כל זה, מה עם התפתחות אישית של כל אחד מבני הזוג בפני עצמו? אמנם אנחנו חיים בתקופה שמקדשת יותר מדי את האני, אבל האם אין בכל זאת מקום לזה בתוך הקשר?
"ודאי שיש ערך לכך שכל אחד מקדיש זמן לעצמו לעיסוקיו ולהתבוננות שלו על עצמו, כיצד הוא פועל ברמה האישית ומוציא לפועל את כוחותיו החיוביים", הם אומרים.

איך מתמודדים כשהרצונות של ההתפתחות האישית הזו מתנגשים עם זה של בן הזוג?
"כשיש סתירה בין האישי לזוגי, זה הזמן להתכנס למרחב הזוגי ולעבד יחד את דרכו של כל אחד ואת ייעודנו הזוגי המשותף בעולם. כל זאת מתוך רצון כן שהשני יתקדם ויגלה את כוחותיו כחלק מהמטרה המשותפת של שנינו. המשימה הזו בהחלט באה לפתחנו פעמים רבות. גם בספר ישנה התייחסות ועבודה זוגית על קונפליקטים כאלה. בשורה התחתונה אנחנו זקוקים לאכפתיות, לאמון בבני הזוג ולאמון בקב"ה שאפשר לתקן.

"עם הזמן עברה הסדנה מקדומים לבתי קפה, כשכל מפגש עומד בפני עצמו ופתוח לקהל, כי התענוג המשותף בונה את הזוגיות", אומר שמואלי. "זה מביא לחוויה שהיא לבדה מעצימה וחיובית. נפגשים במקום שהוא נינוח וטוב לנו בו. משם נוצרו מאות מפגשים בבתי קפה תחת הנהגתה של שרה אליאש, שגם תמכה כלכלית. הסתובבנו בכל הארץ למפגשים חד פעמיים, אבל חמישים אחוז מהנוכחים היו זוגות חוזרים. הם רכשו את המיומנות, את השפה ואת היכולת לבנות שיח. הספר הוא חוב שלנו לזוגות האלה".

באילו נושאים טיפלתם במפגשים הללו?
"היה לנו מפגש על חופשות – על המתח סביב זה ועל רצונות סותרים של בני הזוג סביב חופשה. לפעמים היו נושאים שעלו בינינו והבאנו אותם איתנו למפגש. לדוגמה, חלוקת תפקידים בימי שישי: הרבה זוגות התחברו לזה, למעט זוג חילוני אחד שלא הבין מה הלחץ המיוחד בימי שישי. אבל זה כמובן מגיע לכל אחד. אצלם, מתח סביב לחץ זמנים יכול לבוא סביב התארגנות לחתונה, נניח".

מתוך כך פתחו השניים בביתם קליניקה שבה הם מטפלים בזוגות באופן פרטי. "לפעמים, כשזוג נתקל בקושי, הוא זקוק לעזרה חיצונית, מבט אחר שייתן זווית חדשה על הקונפליקט", אומרת מירב. "החברותא הייתה כלי להעמקת התקשורת, מעין תחזוקה שוטפת. הטיפול בקליניקה הוא כשנתקלים בבעיה שבה נדרשים כלים הרבה יותר רחבים מסיטואציה מסוימת. כמו ברפואה מונעת, גם במקרה הזה אפשר למנוע הרבה קונפליקטים אם מטפלים בזוגיות בשוטף. כשיש לנו עוגנים חזקים מספיק, אנחנו מצליחים להתמודד טוב יותר עם מהמורות בדרך. וזו המוטיבציה לכתיבת הספר: להגיד שאפשר לבנות המון לבד. במקום לפנות לעוד זוג ועוד זוג, אנחנו מבקשים לפנות לקהל רחב יותר".

"אין מישהו שלא יכול לפנות שעתיים שבועיות לטובת הזוגיות שלו, ואין מישהו שיכול להרשות לעצמו שלא לפנות את הזמן הזה לטובת הזוגיות שלו", אומר שמואלי. "אי אפשר שזוגיות תהיה שיחות על המצב בבנק בלבד, הקניות והילדים. צריך זמן למפגש שמעמיק אותנו. הספר הוא הצעה אחת מה לעשות בשעתיים האלה. אבל מה שבאמת חשוב זה פשוט להיפגש ולחזק את הביחד. ולהיפגש דרך תורה זה באמת משהו שפותח ומעצים".

השניים מבהירים שלמקורות היהודיים שהם מביאים למפגשים יש תפקיד כפול: הראשון הוא לחבר בין בני הזוג סביב מפגש מסוים; השני: להכניס ממד רוחני בין בני הזוג. "אנחנו באמת מאמינים בקדושה שבתורה ובברית שיש בין בני הזוג דרך השותף השלישי שנותן את הכוח להתגבר על הקשיים – בורא עולם", אומר שמואלי. "מהמקורות הללו אנחנו לומדים מהי ברית ומהי נאמנות. והתוקף של החיים שלנו הוא לא רק אנושי. יש רובד אלוקי שהוא פקטור משמעותי בתוך הקשר. יש ברית בינינו, ויש ברית בינינו ובין הקב"ה. החתן שלי שאל אותי – נו, אז אפשר לעבוד על זוגיות וללמוד גם מטקסטים של פו הדב. נכון, אבל אלה לא השורשים שלנו. החכמה שם מוגבלת ולא קשורה לכריתת ברית".

"כך בנינו את החברותא וכך בנוי הספר", מוסיפה מירב. "אנחנו עוברים משיח קליל, תרגיל פתיחה שמזמן את המפגש, ואז מגיע הלימוד – למשוך חוט כלפי מעלה. זה כבר לא רק את והוא, זה משהו שמעליכם ואם תסכימו הוא יישא אתכם. ב'חברותא בקפה' ראינו שמי ששהו בלימוד ולא דילגו עליו, גם אם הם לא מורגלים בזה, הצליחו להגיע לזוגיות בצורה יותר מרוככת; גם להרחיק במשהו את הסיטואציה הזוגית וגם להגביה אותה. וזה החידוש כאן".

תהיה גרסה חילונית?
"אנחנו מאוד מקווים שתהיה גרסה מתאימה לחילונים וגרסה מתאימה לסגנון החרדי".

המימדניקית עברה ליצהר

מירב ושמואלי, שניהם בשנות הארבעים לחייהם, חובקים נכד ראשון אחרי תשע בנות משלהם. "כשהילד מתחתן זה מלווה בהמון תפילה", אומרת מירב. "המון רצון שיבנו את שלהם. שיעבור אליהם הכיף הגדול של הביחד הזוגי, וההבנה שזה המעיין שממנו הבית מרווה. כמו בכל דבר, זה במידה מסוימת תלוי בנו ובמידה רבה לא. נראה לי שהילדים חווים אותנו כפי שהזוגיות שלנו חשופה. הם חווים אותנו רבים בימי שישי כשהוא עושה קציצות שאני לא אוהבת או איך שהוא שוטף או איך שאני, ורואים גם את הדבק הגדול בינינו. אותי לא לימדו הרבה על זוגיות אבל למדתי הרבה על זוגיות והערכה וכבוד מצפייה בהורים, וכך גם שמואלי".

"כל דבר טוב אני משייך להורים שלי", מאשר שמואלי.

ומי שלא היה לו מודל כזה בבית וזו לא הגרסא דינקותא שלו?
שמואלי: "כתבנו בהקדמה לספר שהכול משל ההורים שלנו ובאמת זכינו במשהו מיוחד. אבל חוץ מהנדוניה שיש לכל אחד מהבית שלו, יש איזה אשראי שהזוג מקבל מהמפגש ביניהם. השותף השלישי שם משהו בקופה. וזה גם אחד הנכסים שאנחנו מקבלים. אנחנו מקבלים אשראי לפתוח דף חדש. אם נעבוד במרחב הזה הרבה, נוכל להגיע להישגים מאוד גדולים".

"המודעות שאני משחזר משהו מהבית, הערנות לכך, היא חשובה בפני עצמה", אומרת מירב.

לפני 14 שנים העתיקה משפחת שפירא את מקומה ליישוב יצהר. המימדניקית לשעבר לא הצליחה בשנים הראשונות להודות שהיא גרה ביישוב הזה, אבל היום היא גאה בכך. מחצר ביתם ניתן להבחין היטב בצד אחד במגדלי הקומות של תל־אביב ומהצד השני בירדן השכנה, כשרוחות עזות מנשבות באוויר הפתוח ובמרחב עוצר הנשימה. "האכפתיות שנושבת מהספר היא האכפתיות שנושבת מאנשי יצהר", אומרת מירב. "אותה יצהר שמצטיירת כל כך הפוך בתקשורת. הדאגה לעם ישראל באה כאן לידי ביטוי בשיא של תרומת כליות, בעושר אנושי של יוצרים, אנשי עסקים, מוזיקה, וכמובן לימוד תורה. כשבנינו את הבית אמרנו שחייבים שיהיו בו חלונות גדולים לנוף המרהיב ופותח הלב, וכך גם בקליניקה שלנו. הפועלים שבנו כאן קראו לזה 'בית חלונותיי'".

אתם זוג שעובד כל כך הרבה ביחד, ועוסק גם במסגרת עבודתו בזוגיות – איך זה משפיע עליכם בסופו של דבר?
שמואלי: "אנחנו לא לוקחים את הזוגיות באופן קשה, אלא בהרבה הומור. לפעמים זה בא לידי ביטוי בקליניקה בבדיחות פנימיות שלנו. וזה בהחלט יכול להיות עיבוד למשהו שהיה בינינו".

"לשנינו יש מתנה אלוקית של חיבור לאנשים, סקרנות לפגוש אנשים, ואנחנו משתאים בהתרגשות לראות איך כל זוג הוא ייחודי", אומרת מירב. "הפעילות האלוקית היא לא נורמלית. איך הוא לקח את הבחור הזה והבחורה הזו והוא בדיוק מושיב אותם יחד. ואיך בדיוק מה שאני הכי חסרה בו לך יש בשפע, ולפעמים בדיוק מה שאני צריכה אין לך אפשרות לתת. איך אלוקים מסדר את כל העסק המורכב הזה".

"אף פעם אנחנו לא רואים שיש את אותן בעיות ואף פעם אנחנו לא מוצאים את אותם פתרונות", אומר שמואלי. "אנשים מחדשים לנו בפרשנות שלהם למדרשים שאנחנו לומדים. וזה מדהים. דברים שלא נאמרו מבריאת העולם".

גם בקליניקה וגם במפגשים, אומרים השניים, הם מביאים גישות שונות זה מזה. "אני באה מתחום פסיכולוגי", אומרת מירב, "ושמואלי בא ממקום… לא מהאקדמיה. מאיפה אתה בא?", היא פונה אליו. "אני בא מהבית", עונה שמואלי. "ההורים שלי עסקו בחינוך עם עומקים נפשיים גדולים. אני בא משם ולא ממקום אחר. מה שהיה מוצלח המשכתי איתו, ומה שלא – העפתי קדימה. מה שפיתח את זה אצלי מאוד הוא תורת הנפש של הרב גינזבורג".

אחרי הספר והמפגשים, מה היעד הבא?
"אנחנו בונים בימים אלה מערך של ליווי זוגות, כך שהוא לא ישכח להביא לאשתו מתנה ביום ההולדת", מחייך שמואלי. "אנחנו רוצים לתת מענה דומה לזה שיש בספר בצורה רחבה יותר. לדאוג שאתם תשבו שעתיים בשבוע, לרדוף אחריכם ולוודא שעשיתם את זה. אנחנו מבקשים להגיע בכך להיקף רחב של אנשים וזוגות, להביא את בשורת הזוגיות הזו לכמה שיותר אנשים כמערכת שדואגת שקשר כזה יתממש, שמפגשים כאלה יתקיימו ושיהיה בהם תוכן מעצים ומקרב".