בכמה מרשימותיי בזמן האחרון הבאתי דברים משל תנועת המוסר מחד ומשל החסידות מאידך. ארשה לעצמי לומר בצורה כוללנית שבין תנועת המוסר לחסידות יש מעין "חלוקת עבודה" מיוחדת במינה. לפי תנועת המוסר, המצפון לפעמים אינו עובד כראוי; הוא מוכן לטהר בק"ן טעמים את השרצים שבנו. ובעצם, האדם מרמה את המצפון. אולם לפי החסידות, דווקא הסכנה ההפוכה עלולה להתרחש. המצפון עובד לפעמים יותר מדי, ויוצר פעמים רבות אשמה לא מוצדקת.
משל למה הדבר דומה? למערכת החיסונית. לפעמים היא איננה מתקיפה את הגורמים הפתולוגיים אלא מתייחסת אליהם בכפפות של משי ובוחרת דווקא בפוליטיקה אוטו־אימונית ההורסת את האדם. לפי ההגות החסידית אחת ממטרותיו של היצר הרע היא להביא את האדם לידי ייאוש ואומללות. הכול קורה כאילו המצפון מרמה את האדם, ובכך יש בחסידות גישה שאיננה מאוד רחוקה מהביקורת הפסיכולוגית הפרוידיאנית. זאת, כאמור, כנגד תנועת המוסר, המאשימה שהאדם הוא זה המחפש לעצמו הקלות ומרמה את המצפון.
הפיתוי לעצבות
נראה לי שקל להבין כיצד אנו מנסים לרמות את המצפון, אך העמדה השנייה, החסידית, קשה יותר להבנה. כדי להדגים זאת אביא קטע בשמו של רבי ישראל בעל שם טוב, מהספר צוואת הריב"ש (מד):
לפעמים מטעה היצר הרע לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה אף על פי שאינו אלא חומרא בעלמא, או שאינה עבירה כלל, וכוונתו שיהא האדם בעצבות מכח זה ויבוטל בעצבותו מעבודת הבורא יתברך. וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר להיצר הרע איני משגיח על החומרא שאתה אומר לי, שכוונתך לבטלני מעבודתו יתברך, ושקר אתה דובר. וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא משגיח על החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבה אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל גדול כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי, רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך, ואם כן אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לא יקפיד הבורא עלי, כי כל עיקר שאיני משגיח הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו יתברך, ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא יתברך שיזהר מעצבות כל מה שיוכל.
ובספר מאור עיניים (פרשת מקץ דרוש לחנוכה) אמרו החסידים: "כי מחמת עצבות אי אפשר לקבל את התורה שהוא עולם התענוג וזהו ויבאו מרתה (שמות ט"ו, כ"ג) היינו מרה שחורה".
להרחיק את המשפט
לעומת החסידות, תנועת המוסר חשדה תמיד במניעיו האמיתיים של האדם, אפילו כאשר הם נראים כביכול "אציליים". מתחת ליצר הטוב עלול להסתתר היצר הרע, אינטרסים, השפעות זרות ועוד. בעלי המוסר חזרו לאמרה העתיקה: "אם אין אני לי – מי לי?", ופירשו אותה באור חדש: אני מסוגל אולי לרמות את האחרים אך בסופו של דבר איני מסוגל באמת לרמות את עצמי. המצפון, פירושו לפי זה הניסיון לשמור על טהרת הלב. כך מפרש הסבא מסלבודקה את דברי הנביא מיכה: "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ". יסוד זה של טהרת הלב מתייחס אמנם לעולמו הפנימי של האדם אך חייב ללוות גם את הפעולות הפומביות ביותר. זו היא הדרישה מהאדם, אפילו כשהוא עושה מעשה של חסד, להישמר מלערב בזה "רגש של אהבת עצמו או בקשת התועלת לעצמו". מכאן, "שמידה זו אינה מעלה פרטית, אלא תכלית השלמת האדם, עבודת ה' בלב שלם וטהור".
אולם כוח זה של המצפון מוליד גם מלכודות. על ידי המצפון האדם שופט את עצמו, ולא תמיד זהו משפט צדק. המקרא מלמדנו שכדי שזה יתאפשר, צריך האדם להתרחק מעצמו. לאחר שהביא נתן הנביא בפני דוד את המקרה המדומיין של כבשת הרש ונתן לדוד לשפוט, הוא צועק לעברו: "אתה האיש" (שמ"ב יב, ז). כך הוא מבטא את האמת שלפיה רק אם האדם לא יהיה נוגע בדבר, רק אם נרחיק את המשפט ונשנה את שמות הגיבורים, יהיה האדם מסוגל לשפוט את עצמו בצורה הוגנת. כי ייתכן שהמצפון עושה את מלאכתו רמייה. סכנה גדולה אורבת לאדם המוכן ללמד על עצמו סניגוריה מתמדת, ובלשון חז"ל: להורות לעצמו היתר.
מוסר עודף
רעיון קרוב אך לא זהה לזה מפותח על ידי הראי"ה קוק. בספרו "עין אי"ה", המוקדש לפירוש לאגדות של מסכתות ברכות ושבת, מפרש הראי"ה מדוע נאמרת התפילה ביציאה מבית המרחץ. סכנה קשה איימה על בתי המרחץ שהיו בנויים על רצפה (אם תרצו – תקרה) של עץ. רצפה זו נשענה על עמודי עץ שיצרו חלל שבו הכינו את המים החמים. יותר מפעם קרסה הרצפה והמשתמשים נשרפו חיים. המתרחצים היו מודעים לסכנה. באחד הימים, שבו התרחץ במקרה רבי אבהו, קרסה הרצפה. רבי אבהו הצליח להחזיק באחד מעמודי העץ, ובעקבותיו המתרחצים ניצלו כי החזיקו אחד בשני במעין שרשרת אנושית. מאז נהגו המתרחצים להוסיף קריאה קלה בהיכנסם: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ־להֵינוּ שֶׁתַּצִּילֵנִי מִזֶּה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ". בצאתם אמרו בעקבות רַבִּי אַחָא, "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱ־לֹהַי שֶׁהִצַּלְתַּנִי מִן הָאוּר" (ברכות ס, א).
הראי"ה בפירושו מסביר את הקריסה ההנדסית כאלגוריה לבעייה הפסיכולוגית שבאה בעקבות האשמה וייסורי המצפון. בית המרחץ מייצג את ניסיון הטהרה של האדם: "דומה לזה יתגלה במקרים הנפשיים הבאים לרגלי ההתנקות הנפשי". רבים הם האנשים הקורסים בניסיון זה, ניסיון שיש בו משום סכנה: "מוסר הכליות של גדולי בעלי הנפש, ברצותם להסיר מעליהם כל סיג וחלאה נפשית, לפעמים תתגבר יותר מהמידה, כי אין מעצור לרוח האדם. ההתגברות הזאת תביא לפעמים למאוס בעולם בחיים ובכל המעשה הנעשה תחת השמש".
מי צודק משלוש העמדות? לדעתי כולן. הכול תלוי בסיטואציה ובכל מקרה לגופו. כמובן שאתם יודעים בכל רגע מה לעשות. או שמא לא?
