התערוכה של הילה טוני נבוק ב"אטליה שמי" בקיבוץ כברי היא עניין מרענן בנוף האמנות הישראלי. נבוק הקימה סט עבודות שלם שמתייחס במישרין לעבודותיו של יחיאל שמי, פסל שזכה להערכה רבה בישראל, ושבחלקן הוא אף מתערב באופן פיזי. הרשימה הזאת עוסקת לכאורה בתערוכה של נבוק, אבל בפועל מדובר כמעט בתערוכה זוגית עם יחיאל שמי, ובמצב כזה ראוי להתחיל מדיבור דווקא עליו.
פיסול בברזל החלו
יחיאל שמי (1922־2003) הוא אמן קצת נשכח. כאמור, מדובר בפסל שזכה להערכה רבה: פסליו הוצבו באתרים רבים בארץ, הוא זכה לתערוכות רבות במוזיאונים החשובים בישראל ואף קיבל את פרס ישראל לפיסול בשנת 1986. אבל הישגים אלו ואחרים לא תמיד עוזרים להישאר במרכז השדה התרבותי, ושמי, שלא לימד בבתי ספר לאמנות (ולכן לא השאיר דור המשך של אמנים) ואת עיקר עבודתו אי אפשר להזיז לעיתים מזומנות לתערוכות אוסף קבוצתיות, נשאר מעט בצד.
שמי התחיל את פעילותו האמנותית בתחילת שנות ה־40. הוא הושפע בתחילה מהפיסול הכנעני מבית מדרשו של יצחק דנציגר. לאחר זמן קצר נסע כשליח תנועת "החלוץ" לארה"ב ופגש באמני המופשט האמריקאי והושפע גם מהם. בשנות החמישים המאוחרות החל לזנוח את הפיסול הפיגורטיבי והנרטיבי באבן ובעץ ועבר לפסל בברזל מרותך (שמוכר היום בעיקר בצורתו החלודה). בתחילה הוא "קרע" את הברזל באמצעות פיצוץ תחמושת ישנה, ויצר פסלים "פצועים" ורבי הבעה. בהמשך עבר לחיתוך באמצעים מכניים ופסליו הפכו לגיאומטריים ונקיים הרבה יותר.
למרות הצורות הסטריליות כמעט של הפסלים החדשים, פסליו של שמי נשארו בעלי נוכחות חזקה מאוד במרחב. הנוכחות הזו הושגה כמובן בעיקר בגלל האיכות הצורנית של שמי והיכולת שלו להביע תחושות והלכי רוח באמצעות צורות פשוטות מאוד, צורות שלא נושאות איתן מטען נרטיבי. בכל מקרה, שחקן משמעותי בפיסול של שמי נשאר הברזל החלוד. החומר עצמו. אם ניקח את הפסלים הגדולים שלו משנות השבעים והשמונים ונצבע אותם, אפילו בצבעים "טבעיים" למתכת, הם יאבדו הרבה מכוחם. הברזל הערום והחלוד, שנפוץ גם בעבודתם של פַּסלים ישראלים נוספים כמנשה קדישמן, יגאל תומרקין ואחרים, מתריס כנגד המציאות היום יומית המיופה והמצוחצחת ומעלה אל פני השטח את ה"שלד" הלא סטרילי של הקיום.
פסלי הברזל של שמי מופשטים ונמנעים מכל אמירה פיגורטיבית. שמי הסתייג מפורשות מהקריאה של פסליו כאנדרטאות, ובשלב מסוים אף החליט לא לפסל יותר אנדרטאות בארץ. אך מיקום גן הפסלים שבכניסה לאטליה שלו, הצופה על מיקום אתר ההנצחה לשיירת יחיעם שנפלה במלחמת השחרור, כמעט דורש השוואה חומרית וצורנית בין משורייני השיירה שנמצאים במרחק של קילומטר אחד בלבד לבין לוחות הפלדה החלודים שמהם עשויים פסליו של שמי. בשנות השישים אף הוזמן שמי לתכנן את אתר ההנצחה במקום בעצמו, אך העביר את העבודה לחברו האדריכל חיליק ערד, שהיה אחיו של אחד הנופלים בשיירה.
עובדת בחומרים גלויים
הילה טוני נבוק היא אמנית שונה מאוד משמי. שניהם אמנם רשמים ופסלים מופשטים, אך החומרים וההקשרים שלהם שונים בתכלית. עבודותיו של שמי, בכל גלגוליו האמנותיים, לא התעסקו בצבע כמעט בכלל. הפסלים שלו מונוכרומטיים וכמעט תמיד שומרים על הצבע המקורי של האבן, הפלדה והעץ, ואפילו לא משחקים עם גוונים שונים של חומרים אלו. בפסלים וברישומים של נבוק, לעומת זאת, הצבע הוא אלמנט מרכזי תמידי. נבוק בונה פסלים או מיצבים מחומרים זולים, יומיומיים ותעשייתיים, אך בעיקר מחומרים צבעוניים. עדיף בצורה מוגזמת. מעין גלגול עכשווי של אמנות הפופ האמריקאית.
החומרים שנבוק עובדת איתם כנים גם הם בדרכם. במקום ללכת לשלד המכוסה, נבוק בוחרת לעבוד דווקא עם החומרים הגלויים מעל פני השטח, החומרים שמהם בנוי המרחב הציבורי: יריעות השמשונית והפי־וי־סי המשמשים לקירוי זול וזמין לסגירת מרפסות ובתי עסק. אם הברזל של שמי מתקשר למשורייני הברזל הנטושים באתר הקרב של שיירת יחיעם, הרי שהפלסטיק של נבוק מקיף אותנו מכל עבר ומתקשר לכל תחנת דלק, קיוסק ופיצרייה במרחב הקרוב והרחוק.
פסליה של נבוק באטליה שמי בעיקר מסמנים. השמשוניות שהיא משתמשת בהן לא מצליחות (ולא מנסות) ליצור לא צל ולא מחסה, אבל הן ממקדות את המבט והופכות את הפסלים למיצבים. רוב הפסלים בתערוכה כוללים כיסא פלסטיק בצבע תואם. ספק נקודת שהייה והתבוננות, ספק אלמנט פיסולי שנועד לתצוגה בלבד. כיסאות הפלסטיק, שלקוחים גם הם מעולם הצריכה ההמוני, מכניסים אל העבודות גם ממד של נופש בחוף הים או של עצירה רגעית להתרעננות עם פחית קולה. שמה של העבודה המוצבת בחלל המרכזי של האטליה, "מפגש שמי", מזכיר דבר ראשון שם של בית עסק בשולי צומת נידח, אך מעלה הזמנה אמיתית למפגש – הן בין שמי לנבוק והן בינינו לבין שמי.
בנוסף לפסלים גדולי הממדים, המוצבים בעיקר בגן הפסלים מחוץ לאטליה, נבוק מציגה בתערוכה גם את יכולותיה בתחום הקולאז' – הן בעבודה רגישה מאוד וגדולת מידות המבוססת על צילום ישן של פסל של שמי, והן בקיר שלם שעליו תלויים בערבוביה עבודות קולאז' של שמי ושלה. העבודות של שמי גדולות וחמורות סבר, משחקות על מנעד צבעוני קטן מאוד של גוני חום ומינימליסטיות מאוד במחוות הצורניות שלהן. רובן, אגב, נוצרו בקריעה ידנית, ומזכירות משום כך את שולי הברזל בפסלי הברזל המוקדמים שלו.
העבודות של נבוק קטנות וקורצות. מכניסות אל החלל גוני טורקיז (אולי בקריצה למי שהכניס את שמי אל המיינסטרים של האמנות הישראלית – יוסף זריצקי) בנוסף לחום. כאן כבר יש עומס צורני גדול יותר, אך הן שומרות על המינימליזם בעזרת חיתוך גאומטרי ומדויק בסכין. נבוק לא צריכה לעבור דרך פיצוץ תחמושת ישנה בסטודיו, היא יכולה להגיע ישר אל הנקיות המאוחרת של שמי.
בין אמנות קדומה ועכשווית
ייתכן שהקריאה הראשונית שלי של הפסלים של שמי הייתה אנכרוניסטית. נולדתי וגדלתי בתקופה ובסביבה שבה פסליו של שמי נמצאים בכל מקום, כך שפסליו במידה רבה הפכו אצלי להגדרה הבסיסית של מהו פיסול. במציאות כזאת הגודל של פסליו והחומריות הקשוחה שלהם גרמו לי להסתכל עליהם כעל פסלים "נשגבים" – כאלו הקוראים תיגר על הטבע עצמו וחוגגים את הישגי הציוויליזציה האנושית.
אבל הבחירה של שמי להתעסק בברזל, גם אם היו בה האלמנטים האלו, החלה בכלל במרידה שלו בחומרים ובטכניקות הפיסול המסורתיים. הוא זנח את האבן והעץ (אל האחרון חזר בשלב מאוחר יותר בצורת עבודה שונה לגמרי), דילג על הברונזה על שלל המטענים שלה, והיה מהראשונים בעולם ליצור פיסול מברזל מרותך – חומר בנייה זול המוסתר בדרך כלל בתוך שלד הבניין ונטול כל הילה אמנותית. הבחירה של נבוק "להרחיב" את פסליו של שמי דווקא ביריעות שמשונית צבעוניות מדלגת על שלב הבניין עצמו (שאמור להסתיר את פרופילי המתכת) וקופצת ישר לחיפוי החיצוני ביותר, ולכן גם הנצפה ביותר.
החומר שנבוק משתמשת בו אינו יכול לעמוד בפני עצמו, הוא חייב להתבסס על מסגרת מתכת כדי להחזיק מעמד. ובכל זאת יש לה ולשמי מכנה משותף. הפיסול של שניהם משתמש בחומרים "שימושיים" אך יוצר מהם אמנות לא שימושית בעליל. אמנות לא כלכלית.
לכאורה, פסליו של שמי הם פסלים שיעמדו לנצח. הם חזקים מאוד ועמידים בפגעי הזמן ומזג האוויר, אבל אצלנו כידוע הזמני הוא הקבוע. דווקא יריעות הפלסטיק הזולות הן פה כדי להישאר. הן אמנם מתלכלכות ומתבלות, אך כמעט תמיד נשארות במקומן למרות הכול. הפסלים החלודים של שמי הם עצמות שנשארו בשטח מעידן קדום באמנות הישראלית, הם לא ייעלמו כל כך מהר, אבל קשה להגיד שרישומם ניכר היום בדורות הבאים של אמני ישראל. העבודות של נבוק הן שיא העכשוויות הישראלית. הן משתמשות בחומרי יום יום וב"רדי מייד", אבל משקפות לחלוטין את רוח התקופה, את תרבות הצריכה ואת חיי המדף של מוצרים ורעיונות.
ואולי דווקא לא. אולי המפגש של אמנים עכשוויים עם שמי (נבוק אינה היחידה, אירית חמו הציגה לאחרונה עבודה גדולה בעקבות שמי ואני מניח שישנם נוספים) יתרום למפגש מחודש איתו. מפגש שיחזיר אותו אל קדמת הבמה לא רק בצפייה רגעית ברחוב, אלא גם בהשתהות.
הרחבות
הילה טוני נבוק
אוצרת: סמדר שינדלר
אטליה שמי, קיבוץ כברי
נעילה: 10.11.18
