אתחיל את דברי בקטע משל "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה, בתרגומו של יהודה אבן תיבון. בחרתי בקטע שבו המחבר מבחין בין חובות האיברים (המצוות המעשיות) לבין חובות הלבבות, ומביא כדוגמה לחובות אלה – "שלא נחמוד ולא נקום ולא נטור… שלא נהרהר בעברות ולא נתאווה ולא נסכים לעשותם, ומה שדומה לזה". הוא מוסיף שאלו הם דברים הנמצאים "במצפון האדם", תחום אנושי נעול, אשר "לא ישקיף עליו" שום אדם "זולתי הבורא". המונח מצפון משמש בימינו במשמעות מוסרית. במקורו הוא התייחס לחלק רחב יותר, למה שמתרחש בתוך עולמו הפנימי של האדם, ב"רשות היחיד" שלו, ביטויו המופלא של המאמין העמוק ישעיהו ליבוביץ. זו רשות היחיד שרק ההסתכלות הפנימית האנושית יכולה לחדור אליה.
אני של האני
מה יש בתוך רשות היחיד הזאת? אולי אינסוף מציאויות. האמנות הסוריאליסטית מנסה לשכנע אותנו שהיא מצליחה לתאר אותה. הפסיכולוגיה לגווניה מנסה לפתוח דלת אליה, ובייחוד לפתולוגיה שעלולה להתפתח בה. אני מעוניין להציג בפניכם אסכולה של חכמי ישראל שניסו להבין מה יש בה כמפתח להתנהגות האנושית בכל הנוגע ליחסים הבין־אישיים והדתיים.
כוונתי היא לתורת המוסר שפיתח רבי ישראל סלנטר (רי"ס, 1810־1883), המציג לפנינו עולמות שלמים המצויים שם, אך כדי שנוכל להציץ בהם אבקש לחזור לעבר הרחוק, ולהציג את עמדתו של הפילוסוף היווני הדגול אפלטון שניסה לבנות דגם שיתאר את הקיום המסתורי הזה. אפלטון פיתח מודל משולש של הנפש האנושית. לפיו פעילות האדם מתרחשת על רקע מאבק של נפשות שונות המצויות בו. התמונה הפסיכולוגית שאפלטון הציג צוירה על ידו כמרכבה הרתומה לשלושה סוסים בעלי צבעים שונים, המייצגים את התאווה, הרצון והתבונה. המאבק ביניהם קובע את התנהגות האדם.
אבל חסר משהו בציורו של אפלטון. נניח שאתם מתלבטים בדילמה קשה. בסופו של דבר אתם מחליטים. מי החליט? הבה נעלה היפותזה, ונחשוב שיחד עם שלושת הסוסים שבתוככם יש "מישהו" או "משהו" – נגיד "מישהו" – המסוגל להחליט. כאילו בתוכי, בתוך "אני", מסתתר אני פנימי יותר. זה מה שרי"ס קרא "האני" בה"א הידיעה. זה היסוד העמוק שבאדם. הוא גם מי שיש לו המפתחות של התודעה העצמית. הוא היחיד המסוגל לומר באמת "אני".
רבים יחשבו שהאני הוא המכלול של ישותם. אך אל תרמו את עצמכם. כן, כתבתם אינספור פעמים "אני" אבל לא כתבתם "ה־אני" בה"א הידיעה. הייתם מודעים מרגע מסוים בחייכם שאתם מעין תאים עם פרוטופלזמה פילוסופית, אבל לא הייתם מודעים שיש לכל אחד מכם גרעין כלשהו שהוא המרכז. הפילוסופים של העבר לא תפסו שיש גרעין כזה, מעין אני של האני. גם אריסטו וגם אפלטון ראו מכלולים של איברים הפועלים יחד או זה כנגד זה, ללא הגרעין. רעיון הגרעין לא הופיע אצל הפילוסופים של העבר שראו את האדם כמכלול כוחות, ללא מרכז, מעין תא ללא גרעין. המודלים שקדמו לנו הסבירו אכן את המלחמה המתקיימת בתוכנו, אך איך היא מגיעה לידי הכרעה?
ה"אני" יכול להופיע היום במלוא פעולתו. הוא מופיע כאמור בהגות החדשה, המיוצגת בפונקציה כפולה. הוא מבטיח את אחדותו של האדם, דהיינו את תודעת ה"שלי", בברירות הוודאית שכל מה שמתרחש בעולמי הפנימי, כל השגה ופעולה אנושית, מלווים בתודעת ה"אני". הנאתי וכאבי שלי הם. גילינו את גרעינו של עולמנו הפנימי, ואנו יכולים להניח שגרעין זה הוא גם מוקד ההכרעה. המרכבה האפלטונית השתנתה שוב. יש בה עדיין שלושה סוסים בני צבעים שונים, התאווה, הרצון והתבונה, אך יש לה גם רכב הנוהג בהם ולא ידעתי. זה האני של האני.
תוספת בדויה
כעת מתפלא אני על הפוסטמודרניות. נניח שאפשר למחוק ולשלול טענות על קיום כל שהוא שמעבר לחומר. נניח שנחזור אל מושג שדה הכוחות השולטים באדם כמו בפילוסופיה של אפלטון ואריסטו, אך האם אפשר לקבל גם את הטענה המשתמעת מכך שהתודעה העצמית, תודעת "האני", אינה אלא מרמה עצמית? גישה זו כבר בוטאה על ידי פרידריך ניטשה, כשדיבר על האדם בתואר הכבוד "סובייקט", ואמר: "סובייקט" איננו נתון, כי אם איזו תוספת בדויה, השתלה שבדיעבד (הרצון לעוצמה, ס' 481). גישה זו של ניטשה מחזירה אותי אל דבריו של ליבוביץ שהבאתי קודם, שניסה להיאבק כדי להציל את עולמי הפרטי, הזקוק להגנה.
לפנינו תופעה פרדוקסלית. ההסתמכות על ה"אני" מלווה בכתבי רי"ס בגילוי הבלתי מודע. אבל על כך בפעם הבאה. את דבריי כאן אסיים בקטע דתי־עקרוני של רי"ס (אור ישראל, מכתב ו). הוא מסביר את מושג ה"אני" ומוסיף מונח אחר שמתאר אותו:
הוא האדם אשר אין בידינו לכנותו רק [=אלא] – אנכי.
אם אני מבין נכון, הרי"ס משתמש כאן ב"אנכי" ככינוי ל־"האני" הנסתר:
האנכי הוא המדבר הוא החושב… הוא המתאווה, הוא המתעמל להשיג תאוותו, הוא מתחבא בחומר הגופני אשר בהתבטל כוחותיו – היא המיתה… התקשרות הנפש – הוא האנכי, עם החומר – הוא הגוף, בתכונה אשר האנכי הלזה מוכשר לצער ועונג, לטוב לו או לרע [בעולם הבא] … גבוהים למעלה הרבה נגד הצער והעונג אשר מוכשר האנכי הלזה בעולם הזה.
