אין צורך להציג את ספרה החדש של שהרה בלאו, "האחרות". שִמעוֹ בפי כול. סקירות לעשרות מספרות בשבחיו המוצדקים – שבחי מותחן איכותי, אפל, שנון, ולא פחות מכך מעורר דיון בטאבו חברתי. המחברת בעלת הפרופיל הציבורי הגבוה התראיינה על ספרה מעל כל עיתון נטול־עץ רענן, גם בכתבה מקיפה ב"מקור ראשון". קיצור הסיפור, בכל זאת: ארבע חברות גמרו אומר יחדיו, בהיותן סטודנטיות, שלא תלדנה לעולם, וקראו לעצמן "האחרות" – והנה כעבור עשרים שנה שתיים מהן, מרצה למגדר ושחקנית, נרצחות בזו אחר זו ובובת תינוק מוצמדת להן. השלישית, המספרת, חוששת לחייה. מי הרוצח?
הדיון התקשורתי בספר עומד על רגל אחת: הנה לנו יצירה המעלה על נס את האל־הורות, כלומר את ההימנעות האידיאולוגית מהולדה; לאו דווקא מטיפה לה, אבל נותנת לה קול. המחברת אף מספרת על המניע האישי: התגלגלות חיים, לא אידיאולוגיה, שרשרת החלטות קטנות שהובילה אותה אל אמצע העשור החמישי לחייה בלי שהקימה משפחה או הרתה בדרך אחרת – והובילה אותה אל ההבנה: זו אני, זו דרכי בדיעבד.
גיבורות אל־הוריות שהן פמיניסטיות המממשות את עצמן, רוצח אלמוני מתועב שמן הסתם מגלם בהקצנה את רתיעתה של החברה הישראלית מחירות האישה להחליט לא להיות אֵם – הדיון סגור והמסקנה ברורה: נפל דבר בספרותנו, מניפסט אל־הורי אמיץ הקורא תיגר על אתוס חובת־האימהות השורר בחברה הישראלית כולה, גם החילונית. תיק סגור.
הדיון סגור – אבל הספר עוד פתוח. שכן זהו מותחן בלשי, שהעונג בקריאתו נובע מאי־ידיעת הפתרון עד לקראת הסוף – והדיון סביב הספר עוסק משום כך בתחילתו בלבד. בלי קלקלנים, ספוילרים בלועזית מקולקלת. אלא שכמקובל בספרי בלש, עד לקראת הסוף הוא מוליך שולל את קוראיו. האפשר לסכם ספר על סמך חלקו המטעה בלבד? עברה תקופת־מה מאז צאת הספר, ונרשה לעצמנו להיות קלקלנים; מי שמתעתד לקרוא את "האחרות" ייפרד נא מאיתנו לעת עתה.
***
ובכן, דבר הקלקלן: בניגוד לכוונתה המוצהרת של המחברת, ספרה רואה את האל־הורות כאפשרות מפוקפקת ביותר. הוא אפילו מזהיר מפניה. זה מתחיל בעצם כבר בחלקים המוקדמים בספר. כל בנות אחוות "האחרות", ובכלל זה המספרת, מתגלות כטיפוסים בעייתיים, אולי מלכתחילה, אולי משום שהאי־האימהות הסלילה אותן לכיוון רע. שילָה, שהיא גם המספרת ברומן, חסרת הרגלי ניקיון ומעוטת כישורי חיים; הנרצחת הראשונה מתנשאת ונבזית; והשנייה גסת לב.
אם את זאת עוד אפשר לפרש גם כתימוכין לאל־הורות, כטענה שמוטב לא ללחוץ להרות על נשים שאינן מתאימות לכך, הנה כאשר מתחיל הפתרון להסתמן, העלילה חותרת בבירור תחת האל־הורות. מתברר שאחת אחת ובאין רואות בגדו "האחרות" בהתחייבותן והתקינו עצמן ללדת. צעד אחר צעד אנו מקבלים את המסר האולטרה־שמרני: בעצם, מתחת לכל הדיבורים והאידיאולוגיות, כל אישה כמהה להיות אם. בפסקת הסיום גם שילה מממשת כמיהה זו בדרך סוטה משהו, ונעשית מעין אם מאמצת לַרוצחת הכלואה.
בפתרון תעלומת הרצח עצמה, מסר זה מתחזק. הרוצחת הסדרתית היא הבת שנולדה לנעמה, הראשונה בבנות ברית האַל־הורות שנשברה. מתברר שיתר "האחרות" עשו לנעמה את המוות בגלל בגידתה זו, ובכך דחפו אותה להתאבד. הבת שבגרה תכננה את מסע הרציחות כנקמה על כך, וגם משום שראתה כיצד אותן צבועות עושות לבסוף כמעשה אמה שהן כה התנגדו לו, ונכנסות להריונות. כמובן, הרציחות נתפסות בספר כנפשעות; ובכל זאת, בעקיפין, מתגלה שהגורם להן, ולהתאבדות שקדמה להן, הוא ברית האל־הורות.
נותר רק להתלבט אם בלאו התכוונה לכתוב ספר אנטי אל־הורי בתחפושת של מניפסט אל־הורי – או שזה פשוט קרה לה, כמו שתשוקת האימהות קרתה לגיבורותיה.
האחרות
שהרה בלאו
זמורה־ביתן, 2018, 223 עמ'
