את סדר הברכות לשבטים שבפרשה האחרונה בתורה פותח משה דווקא בשבט ראובן: "יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר" (דברים לג, ו). ברכה זו שונה מאוד בסגנונה מברכתו של יעקב לבנו ראובן בסוף ספר בראשית. שם הוכיח אותו על שבלבל יצועיו, באמרו: "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה" (בראשית מט, ד). בברכת יעקב נראה כאילו ראובן הודח מבכורתו ובמקומו קמים לגדולה שני שבטים, יהודה ויוסף. מדוע אם כן בוחר משה להציב את ראובן בראש מקבלי הברכות בין שבטי ישראל?
מסתבר פירושו של הרמב"ן, שלפיו פתח משה בראובן "כי לקח נחלתו בראשונה, ועוד כי הוא הבכור, ומשה התפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו ולכן נתן לו בברכתו משפט הבכורה". לפירוש זה, נראה כי משה משלים מהלך של התפייסות עם ראובן ומתקן את מה שנאמר עליו בידי יעקב, כדברי הרצי"ה קוק:
משה רבנו הוא הממשיך הפנימי של יעקב אבינו. יש פגישה בין משה רבנו לבין יעקב אבינו, "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". לכן פתחון הפה הראשון של יעקב אבינו הולך ונמשך וב"וזאת הברכה" – מופיעה ההתפייסות, "יחי ראובן ואל ימת". משה רבנו הוא הבנין השלם של כלל־ישראל, לכן התעוררות זו של רחמים ותחנונים, התפייסות זו של משה רבנו, היא ביחס לכל ישראל כולו. מכאן החשיבות של "יחי ראובן ואל ימת" ביחס לראובן עצמו, ומתוך כך בנוגע לכל כלל־ישראל, שהם בנין אחד שלם.
יתכן גם שהתפייסות זו של משה הועילה לכפר לראובן "על מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם", כהסברו של הרמב"ן "על דרך האמת".
אך מדוע התפייסות זו עם שבט ראובן נעשית דווקא עכשיו, בסוף חייו של משה ובסיומה של התורה?
ביטחון החלוצים
הסבר אחד לכך הוא שבני ראובן הם אלו שמיועדים להיות חלוצים במלחמת כיבוש הארץ, כפי שהבטיחו למשה "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה" (במדבר לב, כז). על כן בירכם משה שישובו מהמלחמה בשלום וכך הגביר את המוטיבציה שלהם להילחם. ויפה הסביר הנצי"ב מוולוז'ין, שהעיתוי של הברכה לראובן ומטרתה קשורים למעבר להנהגה טבעית עם הכניסה לארץ ישראל, וכדבריו "ראשית ההנהגה טבעית בהשגחה נסתרת היה ראובן דחלוצי צבא היו שלו ראשונה". על כן בירכם "ואל ימות – משום דבדרך מלחמה טבעית אפילו המנצחים לא ינקו רשע לאבד כמה נפשות במלחמה. על כן ביקש משה שראובן 'יחי', יצליח במלחמה, 'ואל ימות', שתהיה ההשגחה עליו לטובה שאל ימות כלל".
באופן דומה פירש הרמב"ן בפירושו השני: "ויש מפרשים כי הברכה הזאת על כיבוש הארץ, יאמר שיחיה ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל, והטעם שיתגברו ולא ינוצחו". לפי גישה זו מפרש הרמב"ן את המילים "'ואל ימות', שלא יפלו מהם במלחמה, 'ויהי מתיו מספר', שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם ישראל". על עניין זה ניתן להוסיף סיבה נוספת לכך שראובן צריך שמירה מיוחדת, כפי שכתב בפירוש ה"כלי יקר": "כי ראובן שהיה יושב על הספר היה צריך לכל זה שיהיו אנשיו רבים וגבורים כי אז לא ימותו במלחמה".
סיים בבעלי תשובה
ואולם, מעבר לשיקולי הביטחון ניתן לומר כי בבוא משה לברך את ראובן בפתיחת כלל הברכות לשבטים עמדו לנגד עיניו גם שיקולים חינוכיים ודתיים. עם כניסת השבטים לארץ ישראל יש למשה חשש גדול שאותם שבטים, בראשם ראובן, אשר יגורו מעבר לירדן מזרחה לא יישארו באותה מדרגה רוחנית־דתית כאחיהם הגרים ממערב לירדן, ועל כך באה ברכתו של משה, המחנך הגדול, אל השבט הגדול: "יחי ראובן", וכדברי הספורנו: "אף על פי שבחר ראובן מעבר לירדן שאינה מארץ ה', ולפי זה אינה כל כך מוכנת לזכות בה לחיי עולם, מכל מקום יחי לבבו לעד".
עוד יובן מדוע כלל משה יחדיו את ראובן ויהודה ("יחי ראובן… וזאת ליהודה"), ודווקא בהם פתח את פרק הברכות; הואיל ושני שבטים אלו הקימו עולה של תשובה. ראובן ויהודה הם בעלי התשובה האידיאליים:
יהודה הודה ולא בוש במעשה תמר, ראובן הודה ולא בוש במעשה בלהה, ומה היה שכרם? בשכר זה זכה ליהודה למלכות נצח ונטלו שניהם מן הנחלה חלקם ולא גורשו מן הנחלה בעוונם מאחר שהודו, ולא עבר זר בתוכם כשבא משה לברכם, שנאמר יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה (רש"י איוב טו, יח־יט).
הנה כי כן, גם בסופה של התורה, שאותה קוראים בסוף חגי תשרי, לאחר המלכת ה' בראש השנה והתשובה והתפילה ביום הכיפורים, אנו ממשיכים ללמוד מה כוחה של תשובה וכי אין דבר העומד בפני התשובה והפיוס.
אנו נפרדים השבת מפרופ' יובל סיני, נשיא מכללת אורות ישראל, שעיוניו ליוו אותנו במהלך ספר דברים
