מרדכי עדיקה נולד בתרפ"ט, נפצע פעמיים במלחמת השחרור, נפל בשבי הירדני בגוש עציון ובילה במשך עשרה חודשים במחנה שבויים בירדן עם 700 לוחמים נוספים, ביניהם הרב שאר־ישוב כהן. בשנה שעברה זכה על כל פועלו זה בתואר יקיר ירושלים. במשך 15 שנים, מאז הצתת מסגד אל אקצה בידי האוסטרלי מייקל רוהאן בקיץ 1969 ועד פרישתו לגמלאות בשנת 1984, שימש עדיקה רס"ר נקודת המשטרה בהר הבית.
"אחרי המשמרת האחרונה ירדתי מההר לכותל דרך שער המוגרבים, הנחתי תפילין והודיתי לה'. אמרתי לא־לוהים: תודה שפטרת אותי משם בשלום. זה לא היה קל. כשנפצעתי בגוש עציון לא פחדתי כפי שפחדתי בהר. זה לא היה פחד מפיגוע שיתרחש שם, כמו זה שאירע לפני שנה ורבע. מזה לא פחדתי כלל, אלא רק מכך שאחד מפקודיי הערבים ינסה לשחד אותי וכך יפיל אותי בפח".
בפיגוע ההוא בשנה שעברה נרצחו בהר שני שוטרים וניכר על עדיקה כי הדבר הכאיב לו מאוד. לדבריו, מצב הביטחון במתחם הידרדר ללא שיעור מאז ימיו במקום. "אנחנו רוצים לחיות עם הערבים בשלום אבל אצלם קיימת הקצנה".
מה אפשר לעשות בעניין הזה?
"להיות חזקים".
אולי יעזור אם נוכיח להם במעשים שהר הבית הוא גם שלנו?
"אנחנו רואים מה קרה כשרק הציבו בשערי ההר גלאי מתכות. כל העולם עמד על הרגליים. כשיהודי רק מתנועע בהר ירדן כועסת. מה אפשר לעשות?".
לדעתך גלאי המתכות בהר נחוצים?
"בזמני בהר לא היו גלאי מתכות כלל, גם לא בשער הכניסה ליהודים. אין לי דעה בעניין. זה נושא להחלטה של ראשי ממשלה. מה שאני יודע הוא שאני אוהב את הארץ. אני עשיתי מה שיכולתי לשם כך, ואת השאר תקבע הממשלה.
"השוטרים הערבים בהר כינו אותי 'רס"ר'. מעולם לא פנו אליי בשמי הפרטי. הייתי מדבר איתם בערבית. הם ידעו שאי אפשר לרמות אותי כי אני יליד ירושלים ומכיר את המנטליות שלהם. הם באו מחברון, מרמאללה, משועפט, מבידו, מאל־חאדר ומהעיר העתיקה בירושלים. היו שם שוטרים ששימשו בתפקידם עוד מזמן הירדנים ואפילו מימי המנדט. אלה היו ימים אחרים. הם שמחו אז כל כך שכבשנו את מזרח ירושלים וסיפקנו להם עבודה. היה לי פקוד שסיפר לי שבתקופה הירדנית הוא התחנן לאמא שלו שתלווה מהשכנים שני גרושים ירדניים כדי לקנות סרדין לאכול, ואילו היום – כך סיפר לי השוטר – הוא מרוויח מעבודתו במשטרת ישראל סכומים גדולים לאין שיעור. ההר היה אז שקט לחלוטין, והשוטרים הערבים בו היו מלאי הערכה והתפעלות מהיהודים. הם נחשפו לפתע לעולם פתוח, לכסף, לעבודה. היום הכול השתנה. וישמן ישורון ויבעט".
בימיו בהר ישב עדיקה בנקודת המשטרה בצפון רחבת כיפת הסלע, אותה נקודת משטרה שקיימת עד היום. ב־2014, בתקופת מבצע "צוק איתן" הציתו את נקודת המשטרה הזאת פורעים מוסלמים. בימי עדיקה בהר זה לא קרה. למוסלמים עוד לא הייתה התעוזה לעשות זאת.
"מפעם לפעם היו באים להר אנשי גרשון סלומון, שרצו להתפלל במקום. אמרתי להם: 'חבר'ה, הכניסה אסורה'. לפי ההוראות שניתנו לי לא הורשיתי להכניס אותם למתחם. היה בא איתם עורך הדין שבתי זכריה ז"ל, אדם טוב שהכרתי עוד מזמן שהיה פרקליט ואני הייתי מלווה עצורים לבית המשפט. אמנם היינו חברים, אבל בכניסה להר הייתי אומר לו: 'אני מצטער, אדון שבתי, אסור להיכנס'".
הוא כעס?
"לא. הם ידעו שאנחנו עושים את תפקידנו. ליהודים היה מותר אז לעלות להר באופן חופשי, אבל כשיהודים באו בקבוצה כדי להתפלל ועוררו את כעס המוסלמים, מראש היינו אומרים להם לא להיכנס למקום".
כבר חמישים שנה מתגורר עדיקה בדירתו הנוכחית, ברחוב רבי חסדא הירושלמי הסמוך מאוד למקום שבו נפצע בפעם הראשונה במלחמת השחרור. ארבע בנות יש לו ולאשתו שושנה שנפטרה לפני יותר משלושים שנה, וגם שמונה נכדים ושבעה נינים. ילדותו עברה עליו בשכונת זיכרון־יוסף, סמוך לשוק מחנה יהודה. הוריו, שרה ואליהו עדיקה, עלו ארצה מזכו שבכורדיסטן בשנת 1925. בצעירותו למד אצל מי שהפך לימים לנשיא המדינה, יצחק נבון ז"ל, בבית הספר למל.
בראשית מלחמת השחרור, בעת ההגנה על שכונת מקור־חיים הנצורה בבירה, נפצע עדיקה בעינו. "הייתה בשכונה הזאת מובלעת ישראלית כפי שהייתה בהר הצופים. כשנסענו בדרך בית־לחם עמדו ערבים משני הצדדים וזרקו עלינו אבנים. כתוצאה מכך נפצעתי בעין ושכבתי במשך שבועיים בהדסה. עם תחבושת על העין יצאתי לליווי שיירות".
בהמשך המלחמה, בשיירת נבי דניאל המפורסמת, הגיע עדיקה עם יחידתו לגוש עציון הנצור בט"ז באדר ב' תש"ח. בבונקר של קיבוץ רבדים, פצוע מרסיס שעוד נותר בגופו עד היום הזה, נפל עדיקה בשבי הירדני שלושה ימים לפני קום המדינה ונלקח עם 700 לוחמים נוספים למחנה שבויים באום־אל־ג'מאל שעל גבול עיראק. אחד השבויים האחרים במחנה באותה עת היה כאמור הרב שאר־ישוב כהן. את אביו, הרב דוד כהן "הנזיר", זוכר עדיקה עוד מילדותו בירושלים. "סקרן אותנו שקיים רב כזה, בעל שיער ארוך". כשהיה בשבי הירדני נהגה אמו לצום פעמיים בשבוע למען החשת שיבתו. את המים בבור שבחצרה חילקה אז לכל דורש למרות מצוקת המים שהעיר היהודית הייתה נתונה בה בשל המצור.
רק כעבור עשרה חודשים, באביב 1949, שוחררו הלוחמים מהשבי הירדני. עדיקה ניסה אז לעבוד בבניין והיה שותף לבניית שכונת הקטמונים, אבל כעבור זמן לא רב בחר להתגייס למשטרה. הוא לא גילה למגייסיו שבצלעותיו מצוי רסיס, מזכרת מקרבות המלחמה, כי אם היה מגלה זאת לא היו מסכימים לגייס אותו.
במשטרה שימש עדיקה במגוון תפקידים רחב בטרם הגיע לתפקיד הדגל שלו בהר. בין השאר שירת לפני מלחמת ששת הימים גם במעבר הגבול בירושלים, שער מנדלבאום. רק אחרי ההצתה של רוהאן באל־אקצה הובהל עדיקה להר הבית במסגרת כוח משטרה מיוחד בן שלושים שוטרים שנשלפו מקרב כלל כוחות המשטרה בירושלים. מכל אלו נותרו כעבור זמן לא רב אחדים בלבד, ביניהם עדיקה. "כולם ברחו משם. הם העדיפו לשרת בעיר היהודית ולא להישאר כל הזמן בין המוסלמים. לי עצמי השירות בהר הבית לא היה רע כי גדלתי בין הערבים במחנה יהודה. במקום השוטרים היהודים שעזבו הביאו שוטרים ערבים".
מה דעתך על כך שליהודים אסור להתפלל בהר?
"ההר הוא שלנו מאבות אבותינו, אבל צריך לשמוע להוראות. רק הממשלה קובעת מה מותר ומה אסור שם".
יצא לך להיות בכותל לפני 1948?
"כן, בטח. פעם או פעמיים. היה שם צר".
ולימים כשנדרשת למנוע תפילת יהודים בהר זה לא הזכיר לך שגם הבריטים הפריעו ליהודים להתפלל בכותל ולתקוע בו בשופר?
"נכון, אבל מה אפשר לעשות? אני טיפוס כזה שמקפיד לציית למה שהממסד אומר. אני שירתּי בהגנה, ושלא כמו האצ"ל והלח"י, בהגנה הלכו עם העם ולא נגדו. כדי שתהיה לנו מדינה דרושה משמעת. אם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה, לא תהיה מדינה".
מאז עזיבתו את המשטרה בשנת 84' לא שב כמעט עדיקה אל ההר, אף על פי שכבר עשרות שנים הוא מקיים מדי שבת קידוש בבית הכנסת "איחוד לוחמי ירושלים" הסמוך להר, בישיבת עטרת כהנים שברחוב הגיא, קידוש שהוא טורח עליו ברוב ימי השבוע ושלצורכו הוא מחזיק בביתו ארבעה מקררים. "היום כמעט כל אחד שמגיע להר כבר נחשב לחשוד, וזה לא מתאים לי".
בעידן הנוכחי מקפידים שיהודים דתיים ילכו בהר רק בקבוצות. אסור להם לשתות מים ואסור להתנועע יותר מדי. גם בתקופתך זה היה כך?
"בתקופתי אם היה עולה להר יהודי ומתפלל, היינו משאירים את המרדף אחריו ואת הוצאתו מההר לאנשי הווקף. כשוטרים לא עסקנו בזה. המצב היום נראה לי מוגזם ולא מוצדק. ההר צריך להיות פתוח לכל העמים כפי שקורה בכותל. באים לשם סינים, טאייוונים ואפריקנים ולאף אחד לא מסרבים, אבל מה אפשר לעשות?".
