תנועת צידוד הראש לצדדים ולאחור בבית הכנסת הירושלמי של ילדותי, עם הישמע סופה של ההכרזה "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", זכורה לי היטב. היא לוותה ברעד קל לאורך עמוד השדרה. מילה קשה, עבריינים. מפחידה. שמורה בימים כתיקונם לבאי בתי המשפט ולמאכלסי בתי הכלא. ממחוזות דמיוני הספרותי־טלוויזיוני באו והציעו את עצמם לפניי אז שתי דמויות: אלימלך זורקין מחסמבה של מוסינזון, ומגוויץ', האסיר הנמלט, מ"תקוות גדולות" של דיקנס. צידדתי את ראשי בזהירות רבה בחשש שאתקל במבטו מטיל האימה של מי מהם.
שנים ספורות לאחר מכן, תנועת הצידוד נותרה כאינסטינקט. בוגר יותר, הייתי פטור מצמרמורת ומדמיון של אלבום פושעים, ויכולתי לאשר לעצמי בנחת את זהותי וזהות חבריי ובני משפחתי הצדיקים, אל מול זרים בבית הכנסת. אורחים ליום אחד בשנה, שלבושם, ומבטם המעט תוהה ונבוך, ובעיקר הכיפות שעל ראשם, חרוצות בקווי־קיפול אופייניים לכיפות־תא כפפות, סימנו אותם בעבורנו. והנה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, מותר לנו להתפלל עימם. ובגרתי עוד קצת והמשכתי לצודד את הראש ולתור אחר העבריינים. ובפסקאות הבאות אנסה לאתרם ולהניח עליהם את ידי.
צווארון שחור ולבן
במקרא אין עבריינים. יש חוטאים ופושעים ואנשי עוון. אמנם, שורש המילה במשמעותה המושאלת קיים: לעבור את פי ה', לעבור את בריתו, אבל העבֵרה היא חידוש של חז"ל. וכבר אמר בן עזאי: "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העברה" (משנה, אבות ד, ב). וכן אמרו: "עברות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר; עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא ח, ט). והגמרא נוקטת לשון עבריין: "ורבי אמי אמר: נקרא עבריין. שכך אומנותו של יצר הרע – היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד עבודת כוכבים – והולך ועובד" (בבלי, נדה יג ע"ב). ובלשון הקודים של חז"ל, פעמים רבות כשהם נוקטים "עבֵרה" סתם, הרי הם מכוונים לעברה שמתחום הניאוף. יש אפוא ללכת אל מקורות חז"ל כדי לאתר את העבריינים.
הדעת נותנת שסיפורי האגדה של חכמים, שהם סיפורים דידקטיים המבקשים לאלף מוסר, יציגו בפני קוראיהם דמויות צדיקים ודמויות רשעים, דמויות שומרי ברית ודמויות עבריינים, כדי שאפשר יהיה ללמוד מהם ולדעת בעקבותיו של מי ללכת ומאיזה דגם אנושי להתרחק. והנה, לא זו בלבד שנתקשה למצוא דמויות חד־ערכיות וחד־ממדיות כאלה במעשי חכמים, אלא שלפעמים נדמה שמחברי הסיפורים מהתלים בנו ומערבבים היטב את צבעי השחור והלבן הצפויים.
ואם פתחנו בצבעים, סיפורו של רבי ברוקא יהווה פתיחה ראויה לאיתור הספרותי של העבריינים. רבי ברוקא מבי חוזאי (מחוז בבלי), מספר התלמוד הבבלי במסכת תענית (כב ע"א), זכה לגילוי אליהו, וכששוטט עמו בשוק שאל אותו: "יש בשוק זה בן העולם הבא?". והנה, "בין כה וכה ראה אדם אחד שהיה נועל נעליים שחורות, ולא הטיל חוט של תכלת בבגדו. אמר לו (אליהו): זה בן העולם הבא הוא". מסקרן ביותר. האיש בשוק שמראהו מרוחק ביותר ממראה של אדם מהוגן ומצורה של יהודי, לובש שחורים (אי־אז לבישת שחורים ונעילת שחורים הייתה אופנתם של עובדי עבודה זרה דווקא), בנעליים שחורות, שהן חוקות הגויים, ואין ציצית בגלימתו – דווקא הוא בן העולם הבא?
וכשרבי ברוקא מתעניין בו, מספר לו האיש שהוא סוהר. לכאורה, בשפתנו, סוהר נמצא בצד השני של המתרס, כנגד העבריינים. מייצג את החוק. אלא שבסיפור חכמים סוהר הוא מקצוע בזוי. הוא ידו הארוכה של השלטון הזר, החוטף ואוסר את נתיניו בשרירות לב, לשם כופר, עבדות או זנות. אבל המשך הסיפור מגלה את מה שמעבר למשלח ידו – את שליחות לבו. כסוהר, מתברר, הוא נזהר בכבודן של האסירות ומפריד אותן בגופו מן האסירים הגברים. והוא מוסר את נפשו ממש כדי להציל "בת ישראל שנתנו נוכרים עיניהם בה". רבי ברוקא משתאה ושואל מה שמציק לו: "מה הטעם שאין לך חוטי ציצית ואתה נועל נעליים שחורות?". אני מסתערב, עונה האיש. מרגל חרש מוסווה: "אני נכנס ויוצא בין נוכרים כדי שלא ידעו שיהודי אני, כאשר הם גוזרים גזרות אני מודיע לחכמים והם מבקשים רחמים ומבטלים את גזרותיהם".
כך האיש, שגם חיצוניותו וגם תפקידו המקצועי מעידים על זרותו, שלא לומר אכזריותו, מתגלה כבעל לב רחום וכמי שמוסר נפשו להציל את נפשותיהם של ישראל. המראה חשוב מאוד, אומרים חכמים. אבל לא מראהו החיצוני של האדם, אלא המראה שרואה אדם שוחר טוב לנגד עיניו, באמצעות לבו. ראיית הזולת בצרתו. העוול והרשע שהוא מזהה ונכונותו לפעול כנגדם. נכשל אפוא ניסיוננו הראשון לתפוס את העבריין בסביבתם של חז"ל. "אל תבט אל מראהו… כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב".
מיטתם של צדיקים
ניסיון שני. שנת בצורת בעולם. תפילותיהם של רבי אבהו וחבריו מקיסריה, רבנן דקיסרין, לא פעלו כנראה פעולתן. עד שנראה לו בחלום שאדם אחד יש, בשם פנטקקה, וכשהוא יתפלל – ירדו גשמים. כך מספר התלמוד הירושלמי במסכת תענית (ד, ה ע"א־ה ע"ב). רבי אבהו לא מכיר את האיש, אבל מכיר במי שמשגר לו את חלומותיו ומבקש שיביאו את אותו האיש לפניו. הוא שואל אותו לעיסוקו. והלה עונה במילים אלה: "חמש עבירות אותו האיש (כלומר, אני) עובר בכל יום!". בינגו. תפסנו את האיש המעיד על עצמו שהוא עבריין, ועוד עבריין סדרתי ומחומש (כפי שכבר העיד עליו שמו), ומשתמש בלשון עברה ממש. והוא מאריך ומפרט בדבר בית הבושה המפואר שהקים והשכרת הנשים שבו ושאר שכלוליו. נמצא האיש המצוי בתחתית חבית הסחי והמאוס של החברה האנושית.
"ומה טובה עשית?!", שואל רבי אבהו בתימהון הולך וגובר. ומספר הסרסור על אישה אחת שבאה פעם אחת והתחבאה מאחורי העמוד ובכתה וביקשה להציל את בעלה מידי השלטונות שחטפו ואסרו אותו ולשלם כופר כדי להתירו. והאיש מבין מיד מדוע באה אצלו, אבל מפתיע בתגובה הפוכה למצופה ממנו: "ומכרתי מיטתי וְהַכִּילָה שעל מיטתי ונתתי לה דמיהם, ואמרתי לה: הא לך והתירי בעלך, ולא תחטאי". "אמרתי לו", מספר רבי אבהו, "כדאי אתה שתתפלל ותיענה".
הזנות, אומר התלמוד הירושלמי במסכת קידושין, עוצרת גשמים: "בעוון ארבעה דברים הגשמים נעצרים… 'ותחניפי ארץ בזנותיך'". והנה, אותו האיש, המרבה זנות בעולם, תופס עצמו ברגע אחד של חמלה. רגע שבו אינו חושב כיצד לנצל מצבים ונשים ולמקסם את רווחיו. אבל המעשה שהוא עושה אינו נתינת צדקה. מטבע או שטר כסף שאנו נותנים לפעמים לנזקקים המצויים בצרה. הוא מוכר את המכשיר המרכזי של עיסוקו הבזוי, מקור הכנסתו, מחולל העברה – המיטה וכילתה – והופך אותן למכשיר של מצווה.
על הדרך אומרים לנו חכמים, למה נצרכה אותה עלובת נפש להגיע עד לדיוטה תחתונה, לבית הוללותו של אותו רשע למכור עצמה לכל דורש? איפה הייתה הקהילה הקדושה, היכן היו מנהיגיה, מדוע לא ראתה בהם כתובת לעזרה בצרתה? אולי יש סיבה לכך שבמשתמע תפילתם לא נשמעה?
שוב חכמינו מאכזבים. גדול העבריינים, שנותר כזה (לשאלת רבי אבהו "מה אומנותך?", הוא עונה בלשון הווה מתמשך: "חמש עברות אני עובר בכל יום"), מועלה על ידם לדרגת הצדיק שהקב"ה מתאווה לתפילתו, ורק היא זו שתיענה על ידו בהצלת נפשות והורדת הגשם. ראייתו הפנימית את הזולת בשעת מצוקתה חושפת את פנימיותו, ומנצחת את ראייתו על ידינו (ועל ידי עצמו!) כמי שמוגדר על־ידי העברות שבידו.
מלאי של רחמים
ניסיון שלישי. הציבור בימיו של רבי תנחומא נדרש לתענית. אך הגשם ממאן לרדת. "אמר להם: בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים". הלכו לחלק צדקה לעניים. וראו "אדם אחד נותן מעות לגרושתו". באו אל הרב ואמרו לו: "מה אנו יושבים פה והמעשה שם?!". "המעשה", "העבֵרה", קוד מובהק. הציבור הקדוש תפס עבריין בשעת מעשה (בזמן המדרש חל איסור על גרוש להתרועע עם גרושתו). הנה לנו עבריין. כפי שאמרו רבותינו בתוספתא קידושין (א, יא): "עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה". אנחנו פה עוסקים בתפילה ובתעניות ובצדקה, ואדם אחד מקלקל לכולנו בזמן שהוא מקלקל עם אשתו לשעבר ומעביר אתנן לידיה?! רבי תנחומא קורא לזוג לשימוע.
אמר לו: מפני מה נתת מעות לגרושתך? אמר לו: ראיתיה בצרה גדולה ונמלאתי עליה רחמים. הגביה רבי תנחומא פניו למעלה ואמר: ריבון כל העולמים, זה שאין לזו עליו מזונות – ראה אותה בצרה ונתמלא רחמים עליה, אתה, שכתוב בך חנון ורחום ה', ואנו בניך בני ידידיך, בני אברהם יצחק ויעקב – על אחת כמה וכמה שתימלא עלינו רחמים! מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם (בראשית רבה פרשה לג, ג).
לא זו בלבד שהעבריין (אמנם עבריין, לפי הלכות התקופה) אינו זה שבעטיו מסוכלים מאמצי העם לזכות ברחמי שמים, אלא הוא־הוא, אומרים חכמים, שבזכותו נתרווח העולם כולו. בשעה שצפצוף הזרזיר של הציבור – פרוצדורות מלאכותיות של תענית וצדקה – מותיר את השמים סגורים ומסוגרים ללא זרזיף, באה ראייתו הספונטנית, ראיית הלב והעין הטובה, המתעלמת ממוסכמות ומעינם הרעה של אנשים, וחודרת לכיסא המרום ופותחת שערי שמים. שוב טופחת אגדת חכמים על פני הציבור הקדוש ועל פנינו שלנו, ציידי העבריינים.
עברייני השכונה
ניסיון נוסף מעלה כינוי קרוב מאוד לכינוי עבריינים. "בריוני", בריונים. אותם בריונים שהיו בשכנותו של רבי מאיר, בבבלי ברכות (י ע"א), והיו מצערים אותו הרבה. "היה מבקש רבי מאיר רחמים עליהם שימותו". המשנה (סנהדרין ח, ה) קובעת כי "מיתתן של רשעים, הנאה להם והנאה לעולם" והגמרא מוסיפה: "רשע אבד מן העולם, טובה באה לעולם, שנאמר 'ובאבוד רשעים רנה'" (בבלי, סנהדרין קיג ע"ב).
שמעה ברוריה אשתו את תפילתו של רבי מאיר ולימדה אותו דרשת כתובים: הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" אינו מדבר על החוטאים. אלא על חטאיהם. אין ילד חוטא, יש ילד שחטא לו. אם תתפלל שייתמו חטאיהם, הרי יצאו מגדר רשעים. ואמנם, "ביקש רחמים עליהם וחזרו בתשובה".
ברוריה מלמדת כאן פרק מאלף בתורת החיצוניות והפנימיות. התואר בריון, עבריין, רשע, הוא קליפה חיצונית. פועל יוצא של מעשי האדם. ללא עברות – אין עבריינים. עבודת התשובה היא עבודה פנימית. מה שיש לחשוף הוא אותו גרעין פנימי, ששינויו העמוק מבטל את התואר החיצוני.
סיפור התשובה על הבריונים־העבריינים שחזרו בתשובה הוא סיפור חיצוני (!). מעטפת לסיפור התשובה האמיתי, הפנימי, החבוי בו: תשובתו של החכם, הצדיק, רבי מאיר. תהליך מלא של תשובה ממצב אחד למשנהו, מהשקפה אחת לרעותה, מהמתה להחייאה – הוא זה שעובר הרב. מ"היה מבקש רחמים עליהם שימותו" בתחילתו של סיפור ועד ל"ביקש רחמים עליהם וחזרו בתשובה". כל תפילתו משתנה מתחילתו של יום ועד לסופו המשמח.
תמונת מראה
הביקורת הסמויה בסיפורי חכמים הללו, ועוד רבים דוגמתם, מייצרת את היפוך התודעה המושלם שבין חיצוניות לפנימיות. לא רק מי שנדמה חיצונית כעבריין מתגלה בפנימיותו כבעל זכויות רבות, אלא שמכלל הן אתה שומע לאו. לפעמים מי שרואים בעצמם צדיקים הם הם העבריינים הסמויים, שלא ראו בצרת זולתם, העלימו עין, הצרו עין, הביטו בעין רעה, לא חשו לעזרה, לא היוו כתובת לעת מצוקה. צדיקותם אינה מוטלת בספק, אבל היא חסרה. או שהיא מלאכותית, מצוות אנשים מלומדה, ח י צ ו נ י ת לאדם.
והאלוהים מבקש את הפנימיות. את הראייה הפנימית, המנתצת תדמיות, החפה מגינוני סרק וממכניקה טכנוקרטית של קיום מצוות, ויש בה ספונטניות טבעית מתפרצת של טוב, פתיחה שלמה של הלב כלפי הזולת. רק הפתיחה השלמה של הלב יכולה לגרום לו להתמלא, להתמלא רחמים עד שיגלוש על גדותיו ויעורר, מידה כנגד מידה, את התמלאות רחמי השמים ועלייתם על גדותיהם, עד שחסד יגלוש ויוטח מהם ארצה על בני האדם. "למה לי רב זבחיכם… כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם… חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא. ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שמע… דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה".
בבית הכנסת של ימי ילדותי היו דגמים מועטים של מחזורי תפילה. רובם ככולם מעוטפים בכריכות שחורות או חומות. היום מצוי לנו שפע דגמים בשלל צבעים וגדלים וגדילים וקישוטים. ובשלהי המסע לציד העבריינים, ולאור תוצאותיו בשבילי אגדת חכמים, חשבתי בלבי איך אפשר יהיה למנוע את צידודי הראש בשעת "כל נדרי" לשם זיהוי עבריינים חיצוניים. ועלה בדעתי להציע לאותם מעצבי מחזורים לקבוע מראה קטנה עשויה פלסטיק בעמוד הפתיחה, מתחת למילים "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". שיהיה כל אחד מאיתנו מתכנס בתוך עצמו בשעת איתור עבריינים ומזהה את זה שמותר לו להתפלל עם הקהל על אף עבריינותו, העומדת להתכפר לו בעיצומו של יום. ויהיה כל אחד מאיתנו מביט בחברו, ובאורח הזר שלידו, וקורא עליו בשמחה ובטוב לבב: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".
