"אני רוצה לומר משהו על התמונה הגדולה", אמר הרב משה האוור לקראת סיום פגישת ועדת הקונגרס לענייני חינוך, שהתקיימה ימים ספורים אחרי הטבח הנורא שחוללו מחבלי חמאס בישראל. המחוקקים האמריקנים התכנסו בה כדי לדון על האנטישמיות שהרימה את ראשה המכוער בקמפוסים בארה"ב, לא יודעים עדיין עד כמה יסלים ויחמיר המצב בתוך חודשים ספורים.
"אנחנו עם הספר, ספר שמכיל ערכים ומוסר, ומספר לנו את הסיפור שלנו", אמר הרב האוור לחברי הקונגרס. "וזה הסיפור של העם היהודי: אנחנו קיימים כבר כמה אלפי שנים, ובנדודינו אנחנו מגיעים בכל פעם לארץ אחרת, משגשגים בה, תורמים לה, ואחרי זמן מסוים אותה מדינה יורקת אותנו החוצה. זה הסיפור שלנו. אנחנו חיים אותו, אנחנו מכירים אותו. לא חשבנו שזה יקרה לנו כאן. האמנו שארצות הברית, המיוסדת על עקרונות של חופש, חירות וזכויות אדם, לעולם לא תירק אותנו החוצה. לפני שנה או לפני חמש שנים לא דמיַינו שנשב פה בחדר הוועדה בגלל אנטישמיות שמופנית כלפינו בקמפוסים. וזה בידיים שלכם. אנחנו סומכים עליכם שתגרמו לקהילות שלנו להאמין שוב שארצות הברית תהיה אחרת".
הרב האוור הוא מנכ"ל ה־OU, ארגון הגג של הקהילות היהודיות האורתודוקסיות בארה"ב. ה־OU, "אורתודוקס יוניון", מוכר בכל העולם היהודי בזכות מיזם הכשרות הבינלאומי. 100% מהרווחים ממנו חוזרים לקהילה ומושקעים בשורת מיזמים בקהילות היהודיות בצפון אמריקה, בחינוך יהודי בלתי פורמלי בישראל ובארה"ב, ובלובי מדיני למען ישראל.
בשיחת זום מישראל אני שואלת את הרב האוור עד כמה, בפרספקטיבה של החודשים האחרונים, התיאור שלו בקונגרס הוא מציאות שיכולה להתרחש. "צריך להיות עיוור וטיפש כדי לחשוב שזה לא יכול לקרות", משתמש הרב האוור במילים קשות, יחסית לדמותו המעונבת וקולו הרגוע. "ויחד עם זאת, המשימה שלנו היא לעבוד קשה ולהמשיך במאמצים שזה לא יקרה. יש הבדל עצום בין גרמניה של שנות השלושים ובין ארצות הברית של 2024. וההבדל הוא שמי שנושאים באחריות בתוך הממשל וברשויות החוק, דוחים לחלוטין אנטישמיות ומעשים אנטישמיים. הם מגנים אותם, הם שונאים אותם, הם מובכים מהם. עבורם, כל ביטוי של אנטישמיות הוא לא אמריקה.
"אומר לך בכנות: מספר הפגישות שקיימתי בוושינגטון ושבמהלכן חברי קונגרס בכו, ממש בכו, בדמעות, בנוגע להתרחשויות האחרונות בארה"ב – הוא גדול. הם הזילו דמעות בגלל האנטישמיות, בגלל מחזות האנרכיה בקמפוסים, בגלל הקריאות שנשמעו ותמונות הסטודנטים המוכים. הם מבוהלים מהתמונות הללו, וזה לא מגיע רק מצד פוליטי אחד. דמוקרטים ורפובליקנים כאחד מבוהלים מהמראות הללו. יש אנשים רבים בממשל שעובדים על הנושא יום ולילה. יש לנו ביקורת רבה על האפקטיביות של העבודה שלהם, אנחנו דורשים מעשים ודורשים לראות שינוי מוחשי במציאות – אבל האהדה שלהם אמיתית לחלוטין", הוא אומר.
"לפני שבועות ספורים הייתה לי שיחה עם בכיר ב־FBI. התלוננתי על כך שהם מהססים להתערב באלימות שהתחוללה בקמפוסים במהלך השבועות האחרונים לשנת הלימודים. לארה"ב יש ניסיון היסטורי רע מאוד, משנות השישים, עם מעורבות של ה־FBI בקמפוסים, והם מאוד זהירים בעניין הזה. דיברנו על זה. אמרתי לו: אתה יודע שבכל שבוע בחודשים האחרונים אנשים פונים אליי ואל אחרים כמוני, בעלי תפקיד בקהילה היהודית, ואומרים 'אתם לא מבינים מה קורה? אתם לא מבינים שזה כמו גרמניה בשנות השלושים?'
"אמרתי לאותו בכיר 'תבין, אני צריך שיהיה לי מה לענות לכל הפונים. וזו תחושה נוראית להישאל את השאלה הזו שוב ושוב בארצות הברית של אמריקה'. הוא השיב לי שזה לא יקרה כאן. 'בגרמניה של המאה שעברה, המשטרה הייתה הבעיה, הממשלה הייתה הבעיה. הם אלה שעמדו מאחורי האנשים שביצעו את המעשים האנטישמיים. כאן, אנחנו כולנו מחויבים באופן מלא שלא לתת לזה לקרות. וזה ההבדל'. אז כמובן שזה לא יעזור אם הם רק יביעו אהדה אבל בפועל יעמדו בזרועות שלובות בגלל חשש מהפרת זכויות אזרח וכדומה, וייתנו לזה להתפוצץ. העבודה שלנו היא לוודא שהם פועלים. אבל זה באמת הבדל גדול. אנחנו פוגשים הרבה מחויבות של הגופים הרשמיים להתמודד עם הנושא, גם אם היא עדיין לא אפקטיבית מספיק".
האוניברסיטאות בארצות הברית יחזרו להיות יום אחד מקום בטוח לחלוטין עבור סטודנטים יהודים?
"צריך לחכות ולראות. ימים יגידו".
וואו.
"תראי, אני יכול לשבת פה ולומר 'יהיה בסדר'. אבל המציאות היא שאנחנו זקוקים עכשיו להרבה יותר הוכחות לכך שהמצב משתפר, מאשר להפרחת תקוות. אנחנו עובדים קשה, הממשל עובד קשה, הם רואים את המצב כבלתי נסבל. הם מחויבים להפוך את האוניברסיטאות חזרה למקום בטוח. אנחנו מעודדים, מצפים, מקווים, חוברים אליהם כדי שהם יצליחו בכך. 'נחיה ונראה, בינתיים לא רואים'", הוא משחיל כמה מילים בעברית לרצף השיחה באנגלית.
אם אוניברסיטאות מליגת הקיסוס היוקרתית הן לא מקום בטוח יותר עבור סטודנטים יהודים, זהו סוף עידן באמריקה.
"השאלה היא אם ליגת הקיסוס תמשיך להיות ליגת הקיסוס. יש הרבה אשליות בעניין הזה, לא רק עבור היהודים. אם השאלה הייתה רק אם ילד דתי עם כיפה יכול עדיין ללמוד בקולומביה, או אם מישהו ששמו גולדשטיין ועונד שרשרת 'חי' יכול ללמוד שם – זה אכן היה סוף עידן. אם היה ברור במקביל שהאוניברסיטאות הללו הן אלה שימשיכו להצמיח את חברי הקונגרס, אנשי האוצר ואנשי הנשיא, את המנהיגות האמריקנית שכמעט כולה מורכבת היום מבוגרי ייל, הרווארד ופרינסטון, והיחידים שלא מתקבלים שם בברכה הם יהודים – זה אכן סוף עידן. אבל, כנראה זה יהיה סוף עידן לא מהבחינה הזו, אלא מכיוון שהרווארד תפסיק להיות הרווארד וייל תפסיק להיות ייל, לא רק עבור יהודים.
"חברת הקונגרס וירג'יניה פוקס, יו"ר ועדת החינוך והעבודה של בית הנבחרים, היא אישה מדהימה. קתולית מווירג'יניה, אישה קטנה עם שיער לבן. אין הרבה יהודים במחוז שהיא מייצגת, אבל היא אשת אמת. היא זימנה לוועדה את ראשי הרווארד, ייל, קולומביה ו־MIT, והיא אומרת שכבר אי אפשר להשתמש במונח 'השכלה גבוהה' כדי לתאר את המוסדות הללו. והיא לא לבד. אם אלה אכן היו המקומות המכובדים ביותר, שכעת לא מקבלים יהודים, זו אכן בעיה עצומה. אבל אם בשל האנטישמיות הם מאבדים את היוקרה שלהם, אז בסופו של תהליך זה דבר טוב. זה אומר שהאינסטינקטים של ארה"ב עדיין חדים ואמיתיים וצודקים. ומקום שלא יהיה מסביר פנים עבור יהודים, לא יהיה זה שיגדל את המנהיגים של הדור הבא".
צורך מעושה באיזון
איך החיים השתנו עבורך כמנהיג קהילה מאז שבעה באוקטובר?
"מה שהשתנה באופן משמעותי הוא היקף הזמן והמאמץ שצריך להשקיע בנושאים שקשורים להגנה על מדינת ישראל ובהתמודדות עם הגאות של האנטישמיות פה. מלכתחילה", הוא משתמש בעוד מילה עברית, "העבודה שלנו נוגעת להידוק הקשרים בין העם היהודי לתורה ומצוות, למדינת ישראל. אבל עכשיו אנחנו בשעת חירום, ולכן הקדשנו זמן רב להתרחשויות וכדי לעשות כל שביכולתנו כדי לעודד את תמיכת הממשל האמריקני בישראל".
תמיכה שבישראל חשים לעיתים כי היא נשמטת, או בלתי מספיקה.
"אני חושב שכולם מסכימים שבהתחלה ודאי שהייתה תמיכה משמעותית. יש גם אלמנטים מדאיגים, וזה חלק מהעבודה שלנו – לחזק את המקומות החיוביים ולהביע מחאה כשצריך. לנסות להניא את הממשל ככל יכולתנו מההחלטות המוצלחות פחות.
"האנטישמיות בארה"ב, בקמפוסים וברחובות, קשורה מאוד לטבח בשבעה באוקטובר. כשהממשל מותח ביקורת על ישראל, למשל כאילו היא יורה באופן רנדומלי על פלסטינים או מפעילה אלימות שחורגת מכללי המוסר, אז גם אם במעשים שלו הממשל תומך, הנרטיב המדובר הזה מזין את ההפגנות בקולומביה. אנחנו חשים שהמילים כאן מאוד חשובות, ולכן אנחנו, ולא רק אנחנו, מנסים שישמעו אותנו. מנסים להציג בפני הבית הלבן והקונגרס צד נוסף של הדברים, שהם לא תמיד שומעים.
אם אוניברסיטאות יאבדו את היוקרה שלהם בשל האנטישמיות, אז בסופו של תהליך זה דבר טוב. זה אומר שהאינסטינקטים של ארה"ב עדיין חדים ואמיתיים וצודקים, ומקום שלא יהיה מסביר פנים עבור יהודים, לא יהיה זה שיגדל את המנהיגים של הדור הבא
"אחד הנושאים שהממשל עשה ממנו עניין גדול הוא 'אלימות המתנחלים', שהסנקציות בגללו עלולות להפוך לעניין בעייתי מאוד. תחושתנו הייתה ועודנה כי מוקדשת לסוגיה הזו הרבה יותר מדי תשומת לב מצד הממשל. זה חלק מהצורך המעושה שלהם להיות מאוזנים, במציאות שבאופן בסיסי אינה מאוזנת. ניסינו שקולנו יישמע בנידון. לפעמים השמענו אותו באופן שקט, לפעמים באופן רועש יותר. אמרנו שבעינינו ישראל לא בהכרח הגיבה באופן מושלם לתופעה הזו שאכן קיימת, אבל לצייר את התופעה כמיינסטרים, כדבר שהוא שיטת הפעולה של הממשלה בישראל – זה לא נכון ומאוד לא מסייע לתהליך השלום ספציפית, וגם לא בנוגע לאירועים שאנחנו חווים בארה"ב. זה המסר שניסינו להעביר".
מזה 25 שנה, הארגון שבראשו הוא עומד מחזיק משרד פעיל בוושינגטון, שמתחזק את קשרי הארגון עם הממשל. "מחלקת המדינה קיימה איתנו כמה שיחות בחודשים האחרונים. שוחחנו עם מזכיר המדינה בלינקן ועם אנשי הצוות שלו. אנחנו באמת מאמינים שהממשל עשה הרבה טוב עבור ישראל בחודשים האחרונים, ואנחנו לא מתבטאים כך רק מתוך זהירות פוליטית. ולצד זה, יש גם הרבה לחץ שהם הפעילו על ישראל בנושאים שהיינו מעדיפים שייתנו לישראל להחליט לבדה ובקצב הרצוי לה. מזכיר המדינה הקדיש זמן רב לוודא שסיוע נכנס לעזה, אבל גם הזכיר בנאומיו שהאשם במצב הוא חמאס. זה עולם מורכב. אין חולק על כך שבתוך הממשל יש קולות רבים, קולות משפיעים, שהרבה פחות מחבבים את ישראל מאשר הנשיא ביידן או מזכיר המדינה בלינקן. לכן אנחנו רואים את זה כחזית שלנו בקרב, לנסות לחזק את הקולות בממשל שהם חיוביים, חזקים ותומכים בישראל – ולעמוד מול האחרים".
לאחרונה נמנעתם מלקחת חלק בפגישה עם נציגי ממשל שנכחו בה גם נציגי ארגונים יהודיים אנטי־ציוניים. יש גם יהודים בלב ההפגנות הפרו־חמאסיות בקמפוסים. עד כמה זה מפתיע או מאכזב?
"זה יותר ממאכזב, זו אכזבה מרסקת, אבל זה לא מפתיע. אין פה הפתעה. במובן מסוים זו התצוגה האולטימטיבית של גלות. הזדהות עם אחיך ואחיותיך אמורה להפיק ממך רצון טבעי לעמוד לצידם, להגן, להיות גאה. הצבא הישראלי לא מושלם, הוא עושה טעויות, אבל מדובר בצבא מדהים עם אתיקה מדהימה, שהעולם צריך להסתכל עליו כדוגמה. איך יהודים יכולים רק למתוח ביקורת על הצבא הישראלי? אנחנו לא מבקשים שתגנו עליו בכל מצב, אבל תהיו גאים.
"בעינינו, מה שעומד בלב הדברים הוא הכישלון בטיפוח זהות יהודית. כך אנחנו מרגישים. אנשים לא אוהבים לשמוע את זה, הם אומרים שזהותם היהודית היא שמביאה אותם לעמוד לצד הצדק לכאורה. אנחנו עומדים עם הצדק, החיים שלנו סובבים סביב צדק, אבל אנחנו גם עומדים אחד עבור השני, וזה הלך לאיבוד בקרב הקבוצה הזו. ברוך השם הם עדיין שוליים בקרב הציבור היהודי. כשאנחנו עומדים היום להגן על מדינת ישראל, אנחנו עושים זאת עם ספקטרום רחב של ארגונים יהודיים, לא רק אורתודוקסיים. יהודים משלל קבוצות, שמבינים באופן עמוק את הצורך להתייצב לצד העם היהודי ומדינת ישראל באופן שהם ראויים לו, במיוחד בעת הזו".
הסטודנטים אינם חיילים
נתונים מדידים מעידים על כך שאחת מהשפעות הטבח בישראל על יהדות ארה"ב, היא חיפוש רב יותר אחר משמעות לזהות היהודית. הרב האוור מציין את הנתונים הללו, ומספר כיצד חשים זאת גם בארגון שהוא מנהל. "יש לנו ארגון לנוער, NCSY, שהרבה מהפעילות שלו נעשית בבתי ספר ציבוריים, לא יהודיים. ב־6 באוקטובר היו לנו כ־300 מועדונים, ומאז קיבלנו בקשות להקים יותר ממאה נוספים. בינתיים פתחנו 60. אנשים מחפשים את הקשר. מול כל מה שמתרחש הם אומרים לעצמם שיש משמעות ליהדות שלהם, ומרגישים צורך להתחבר לבני עמם. אנחנו מרגישים את זה באופן חזק מאוד, ועלינו לוודא שאנחנו לא מניחים לזה להיעלם.
"אנחנו חשים שבישראל צריכים לקחת בחשבון את יהודי התפוצות ובעיקר את יהודי ארה"ב, את התחושות והדעות שלהם. זו הקהילה הגדולה ביותר מחוץ לישראל, והיא קהילה חשובה. בישראל צריכים להבין שעבור רבים מיהודי ארה"ב, מדינת ישראל היא העוגן של הזהות היהודית. ליהודים שנאמנים לתורה, שהולכים לבית הכנסת ושולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודיים – יש עוד עוגן זהותי. אבל מי שלא מחובר לתורה ולבית כנסת, שהם מרבית יהודי ארה"ב, העוגן של זהותם היהודית הוא מדינת ישראל. והיכולת להזדהות עם מדינת ישראל היא חשובה מאוד.
"חשוב שהישראלים, הפוליטיקאים הישראלים, הממשלה הישראלית, יבינו שהאופן שבו מדינת ישראל נראית הוא קריטי כדי לשמר את הזהות של יהודים ברחבי העולם. והם לא תמיד מבינים זאת. לא תמיד מבינים או מזהים שבכך שהם ממשיכים בוויכוחים פוליטיים מסוימים, הם מייצגים פנים של ישראל שמקשים על יהודים אמריקנים לומר 'זו ארצי'. ואם הקשר ייחלש עוד, תהיה לנו בעיה גדולה יותר. לכן אנחנו חשים אחריות גם מהצד הזה – לעזור לישראל להבין איך הקול שלה נשמע באמריקה. לא באופן פוליטי, אלא בהקשר של זהות יהודית ואיך נראים נושאי דת ומדינה, באופן שמקדש שם שמיים".
התיאור הזה נתפס בישראל לא פעם כאהבה על תנאי. יהדות ארה"ב אוהבת דימוי מסוים של ישראל, ואם הוא משתנה – יש לכם בעיה איתנו.
"אני מבין את זה. אבל כשזה מגיע למשל לסטודנט יהודי באוניברסיטת קנזס שלא למד בבית ספר יהודי והוא לא חלק מבית כנסת – זה לא עניין של אהבה על תנאי עבורו, אלא של היכולת שלו להתחבר. הוא צריך משהו שהוא יכול להזדהות ולהיקשר אליו. צריך להיות מודעים לכך. רוצים לכעוס עליו? אפשר. אבל מבחינתו, אם הוא רואה משהו שהוא חושב שהוא בלתי ליברלי ביסודו, הוא לא יתחבר אליו. אז כן, זה סוג של אהבה על תנאי. אבל לישראל יש תפקיד חשוב, קריטי, בשימור הקשר של צעירים כאלה לזהות היהודית שלהם. מערכת היחסים הזו חלשה, אבל היא מתקיימת כל עוד יש תחושה של זהות. לעולם לא נטען שישראל צריכה להתפשר על מהותה, על ביטחונה, כדי למצוא חן. אפשר לפעול באותו אופן שפועלים, אבל לשים לב גם לאופן שבו הדברים מוצגים. להיות מודעים לכך שאנשים מקשיבים, מסתכלים. וכשאתה נוטה להיות בלתי מובן באופן תדיר, אתה עלול להפסיד את תחושת הקשר עם אותם אנשים".
לפני פסח קרא הרב אלי ביוקלר, הנציג שלכם באוניברסיטת קולומביה, לסטודנטים יהודים להתרחק מהקמפוס עד שהוא ישוב להיות בטוח. זה לא היה קצת צעד של כניעה?
"אנחנו מאמינים שכקהילה יהודית עלינו לא להדיר את עצמנו מהאוניברסיטה או מכל מקום אחר. בהצהרה של הרב היו שני מרכיבים. הראשון הוא שלא מדובר כאן בצבא. הסטודנטים בקולומביה אינם חיילים, הם סטודנטים שהולכים לבית הספר, וזה לא התפקיד שלהם להיות גיבורים. אם הם רוצים להיות גיבורים, אם הם רוצים לעמוד מול ההפגנות, זה בסדר, זה נהדר. אבל אנחנו לא יכולים לומר להם שהם צריכים לבלות את כל חג הפסח כשהם שומעים קריאות נוראות כאלה כפי שנשמעו שם במשך שעות היום והלילה. שהם צריכים ללכת למפגש ליל הסדר כשהם מלווים במאבטח. כקהילה יהודית אנחנו לא בורחים. לנו יש אחריות. אבל אנחנו לא חשים שהאחריות היא על הילדים שלומדים באוניברסיטאות.
"וגם", הוא מוסיף, "לפעמים כדי לא להיכנע, מחביאים את הכאב. אבל לפעמים מבחינה אסטרטגית צריך דווקא להחצין את הכאב. לומר קבל עם ועדה: תראו, כך נראה היום־יום עבור הילדים שלנו באוניברסיטה הזו. הם לא צריכים לסבול את זה במהלך החג. וכשאנשים ראו מה באמת קורה שם, הם התחילו להבין מול מה כולנו מתמודדים".
