השנה זה באמת היה קשוח. הנגיסה של אוגוסט באלול הייתה נחרצת, חסרת כל חמלה והתחשבות. השופר כבר החל להריע, סתיו יהודי בארץ אבותינו כבר שלח בנו רמזי אלול ועדיין החופשה הגדולה הייתה בשיאה ולמי היה זמן ופנאי לשמוע את הקולות.
ועכשיו להתאפס: אלול. ראש השנה.
ראש השנה נזכר במקראות בשני שמות. האחד בסדר המועדות שבפרשת אמור כ"זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד), והשני בסדר המוספים שבפרשת פינחס כ"יום תרועה" (במדבר כט, א). המרכז הוא התרועה, אך חז"ל בחרו דווקא בשם "יום הזיכרון" והשמיטו את התרועה המייצגת את עניינו של היום משמו של היום. וניתן לתמוה על כך, אך הכרעה זו של חכמינו מבקשת להעיד על אופיו של היום – זיכרון. כיצד מגיע הזיכרון? "אמר הקב"ה: אמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" (ראש השנה טז, א). תקיעות החג אינן כתקיעות היובל שעניינן שחרור ושכחה של השעבוד, אלא להפך – זיכרון.
אנו מזכירים למלך באמצעות השופר את מלכותו, את תחילת מעשה האדם בעולם. זיכרון ליום ראשון. ועצם ההזכרה הזאת היא ההיזכרות לפניו, ההזכרה לעצמנו את היותנו ממליכים. אנו, בני האדם, יצורים שלא מפסיקים לשכוח, ודווקא בשל כך נבחרנו להיות אלו שמזכירים לו יתברך, "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך". והאנוש הזה הוא זה שאומר לו: "אתה נגלית". הזיכרון האנושי מאפשר את ההתגלות הא־לוהית, חושף כי הם דבר אחד. וכבר אמרו חז"ל "שופר כיוון דלזיכרון קאתי, כבפנים דמי" (ראש השנה כו, א) – השופר, מאחר שהוא בא לזיכרון, הרי שהוא נחשב כעבודה הפנימית שבמקדש. הזיכרון מתחוור כהתגלות הפנימית ביותר.
השפה חדלה מלתפקד
יום הזיכרון הוא רגע של זיכרון לנקודה עמוקה יותר מרצף חיי היום־יום שבו עברו חיינו השנה. נקודה שבה אנחנו נזכרים בהתחלה, ברכיבי הראשית של חיינו. אנו נזכרים בראשית הקשר בינינו – האדם עם עצמו, האדם עם זולתו והאדם עם זה שלמעלה ממנו – שכבר הלך ודהה בתוך טרדות הקיום, כי "זכירה וזכרון הוא העומק ראשית וההתחלה, כמו ראש השנה נקרא 'יום הזכרון'" (מחשבות חרוץ, טו).
ברגעי הקצה של חיינו, בשמחה גדולה או בעצב תהומי, השפה חדלה מלתפקד. ואנו נזכרים בגוף, ברגליים הרוקדות או במבט המוצף הזה אל מול הכאב. גם בראש השנה אנו עוזבים את כל המילים שהצבנו כאן כדי לעשות סדר, כדי להציב סמלים בכאוס של חיינו, וחוזרים להתחלה, לקולות הראשוניים, לגניחות וליללות שהיו בנו עוד לפני שידענו לדבר אותם נכונה ובצורה ראויה. אל רגעי בקשת הפנים הפשוטים ביותר.
עכשיו, ומחדש, אנו נזכרים ומבקשים "לעורר התגלות מלכותו יתברך עלינו על־ידי זיכרון הברית וההתקשרות שבין ה' ובינינו. והיינו על ידי השופר, שהוא בחינת צעקת הקול מעומקא דליבא, מנקודת פנימית הלב עד שאין כלי הדבור יכולים להגבילה מפני שהיא קול בלבד" (רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, ניצבים מד, ב). הדיבור רוצה להגביל את הלב, שכבר יהיה מפוענח, שיהיה ברור, שישלח מכתב בשלושה העתקים ושיתאזר בסבלנות, אבל הלב צועק. ואין שום אותיות או מילים, רק צעקה פשוטה.
רגעי הזיכרון האלו הינם רגעי חג אדירים, שיבה אל המקום שממנו חששנו כל השנה. הרי קבענו לנו, פעם אחר פעם, לדבר על הדברים האמיתיים, לגעת בעומק הקיום, לחלום ללא חשש, ותמיד איכשהו דחינו את זה ועסקנו בזוטות. והנה הרגע: יום הזיכרון. ויש בכך דין, פחד לגעת במקום הראשוני הזה. אפילו אימה. בשל כך מובן המנהג (שנדחה בידי רוב הגאונים. ראו שיבולי הלקט, רפד) של תענית ביום הזה, הימנעות מהעולם הזה כדי להצליח לגעת ולו מעט בעולם הבא. אבל אנחנו לא צמים, אנחנו מבקשים להצליח להיזכר מתוך הקיים, מתוך הגודש של היש ולא רק מתוך ההתבטלות אל האין.
תודעה של ברית
כל השנה אנחנו מחפשים אחר קול משלנו. אך הוויתור על השפה, והשיבה, באמצעות השופר, אל הקול הקמאי מאפשרים לנו גם לפתח יחסי חברה חדשים. כל השנה נאבקנו, היינו בתחרות, התעקשנו על העמדה שלנו וזיהינו בעמדת הזולת את השלילה. וטוב שכך. אדם נדרש לקדם את אמונתו, והעקשנות והבידול הם כנראה כלים חשובים בדרך למימוש האמונה שלנו. אבל בראש השנה אפשר להיזכר שניתן ונדרש לכונן יחסי חברה אחרים. יחסים שנובעים מזיכרון האחדות הראשונית של נשמה אחת וראשונה, שממנה השתלשלו במשך הדורות כל מיליארדי הנשמות וריבוי הדעות שלהן. הזיכרון הזה מאפשר ליצור יחסי חברה וזהות שאינם רק יחסי פחד, חשש ואיבה, אלא כאלו המצליחים לראות גם בצד השני את הנוכחות הא־לוהית, את החסד שבעצם היותו.
כך כותב על כך ר' שניאור זלמן מלאדי, בדרשתו לראש השנה:
שיש יתרון ומעלה בכל אחד ואחד שגבוה מחבירו וחבירו צריך לו, וכמשל האדם שהוא בעל קומה בראש ורגלים שאף שרגלים הם סוף המדרגה ולמטה והראש הוא העליון ומעולה ממנו מכל־מקום הרי בבחינה אחת יש יתרון ומעלה להרגלים שצריך להלך בהם וגם הם מעמידי הגוף והראש, וגם כשאירע כובד בראש מקיזין דם ברגלים ונרפא ומקבל חיותו ממנו, ונמצא שאין שלימות להראש בלתי הרגלים – כך הנה כל ישראל קומה אחת שלימה. ונמצא אפילו מי שמחשב בדעתו שהוא בחינת ראש לגבי חבירו הרי אין לו שלימות בלי חבירו וימצא חסרון בנפשו מה שחבירו משלימו ועל־ידי־זה יהיה בטל ושפל רוח לגבי חבירו, מבלי ימצא האדם ראש וסוף, ועל־ידי ביטול זה יתאחדו להשראת יחודו יתברך (שם).
השנה הוצפנו מכל עבר במילים של חרדה: "הדתה" ו"גזענות" מצד אחד, ו"הרס המשפחה" ו"רפורמה" מצד שני. אבל ראש השנה הוא רגע הזיכרון בכך שיש יתרון ומעלה בכל אחד ואחד. אין מדובר בפלורליזם או באהבה סכרינית ובלתי מחייבת, אלא בתודעת אמונה יהודית עמוקה של ברית: אני על משמרתי אעמודה ולא אוותר, אבל מתוך הבנה כי שנינו נשאים של אינסופיות, של השראה א־לוהית, המתגלה בהכרח על ידי השונות שלנו. איני מאמין באמונתך, אך בהחלט מאמין כי אתה מאמין בה.
התודעה הזאת דורשת בגרות. כשישנה תודעה עמוקה של אלול – "אני לדודי ודודי לי" – הרי שממנה מפציעה גם תודעת אחריות של "איש לרעהו ומתנות לאביונים", ואף כזו של אהבה גדולה "אני לו והוא לי". ושלושתם כנודע משמשים ראשי התיבות של חודש אלול.
*
פרויקט ראש השנה שלנו מבקש לגעת בנקודה שבה שני אנשים המייצגים קטבים בזהות היהודית־ישראלית שולחים זה לזה איגרות שנה טובה אישיות, וזאת מבלי לראות מה הזולת כותב להם. מבקשים לגעת בנקודת השלמות שמביא לעולם בר הפלוגתא שלהם. משך כל השנה קשה לראות את הנקודה הזאת, אבל ביום הזיכרון אנחנו נזכרים. שנה טובה.
