על דלת בית המדרש בעיירה קלם הליטאית נתלתה במשך כל חודש אלול מודעה זו, תחת הכותרת "הערה נוראה":
הנה מהידוע אמרו ז"ל: "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". וכאשר נתבונן על תוקף קיום המלוכה של בשר ודם הוא רק כאשר עבדיו כולם כאיש אחד לעבודת המלך, וזהו קיום המלכות. על כן חובה עלינו קודם יום הדין לקבל על עצמנו לעסוק בכל השנה במצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך' ובזה יהיה אחדות בין עבדי ה' יתברך ויעלה יפה בידינו מלכויות ויבוא זכרוננו לפניו לטובה.. ואם ח"ו עוון בידינו של שנאת הבריות, איך לא נבוש ולא נכלם להיות דובר שקרים נגדו יתברך ולבקש "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".. טוב לייחד מקום לחשוב מזה המאמר בכל יום בתפילה, במילים "על שפת הים יחד כולם", הוא אהבה ואחדות, ואז הודו כולם והמליכו ואמרו. ובלא זה – ח"ו אין קבלת מלכות שמים שלמה…
חודש אלול הוא אכן הזמן להיזכר בתנועת המוסר הליטאית, וביותר ב"בית התלמוד תורה" של אסכולת "קלם", שתפקד כבית מדרש למורי התנועה, והשריש בישיבות את יסודות הגישה כלפי חודש אלול וימי הדין והסליחות.
אחת התגובות המסורתיות למשבר המודרנה בחברה היהודית המזרח־אירופית הייתה "תנועת המוסר" ("מוּסֶר" במלעיל, בלשון הישיבתית) – תנועה לתיקון רוחני שהוקמה בליטא במחצית המאה ה־19. התנועה הקימה ישיבות מיוחדות לצעירים ואף השפיעה על חינוך המבוגרים בקרב האורתודוקסיה היהודית. המוסד שהוקם בעיירה קלם שבצפון ליטא בשנת 1876 בידי "הסבא מקלם", רבי שמחה זיסל זיו, עסק בפדגוגיה ברוח המוסר, והושפע מן הפילוסופיה ומתרבות המערב. במשך עשרות שנים, עד לשואה, תפקד המקום כזירה חינוכית יוצאת דופן בסביבתו, והכשיר את מחנכי תנועת המוסר.
מדוע הציבה קלם את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" במרכז עבודת ימי הדין? בימינו נתפסת הודעה זו כקונבנציונלית למדי. רבים כיום בתי הכנסת, ואפילו רפורמיים וקונסרבטיביים, הפותחים את התפילה בשירת "הריני מקבל עליי את מצוות הבורא – ואהבת לרעך כמוך". אולם לצורך הבנת ההוראה הזו בקלם של המאה הי"ט ועוד תחת כותרת "הערה נוראה", יש להבין מהי קלם ומה ביקשה לחדש בתנועת המוסר.
דומה לכהן פרוטסטנטי
ר' שמחה זיסל זיו, "הסבא מקלם" (1824–1898), נחשב למס' 2 בתנועת המוסר אחרי מורו ורבו ר' ישראל סלנטר. זירת גידולם ופעילותם הייתה דומה: קהילות זמוט וקורלנד שבצפון ליטא, הסמוכות ללטביה, שהתנהלו תחת השפעה חזקה של תרבות גרמנית־מערבית. רעיונות רבים מן הפסיכולוגיה המערבית דאז השפיעו במידה רבה על הלכי החשיבה של רבי ישראל סלנטר ותלמידיו. על פי תיאורו של אחד התלמידים "הוא היה דורש מתלמידיו כי בחוץ לא יבדלו ולא יצטיינו משאר אנשי־אירופה המנומסים בהליכותיהם ובבגדיהם. הוא לא דרש מיהודי־דתי לא פאות ארוכות ולא קפוטה ארוכה, כי אם לב תמים ונפש זכה".
גם ביחס לסבא מקלם נכתב: "במלבושיו היה דומה לכהן פרוטסטנטי. פאותיו, אשר שיבה זרקה בהן, היו סרוקות לאחורי אזניו וגם זקנו לא היה גדל אצלו פראי. מלובש בבגדים אפורים־כהים, במנעלים מצוחצחים, בצוארון מושכב־כפול לבן, אשר מתחתיו היתה נראית עניבה שחורה על גבי חושן לבן, – היה עושה רושם של איש אירופי שיש לו יחס אל הכנסיה הנוצרית או אל איזה סעמינר שלהם. תנועות גוו היו שלוות ומדודות, עיניו האפורות הביטו נכחן בידידות ועל פניו היתה נסוכה בת־צחוק של ענוה" (י' אלישוב, "בעל מחשבות").
תחילת הקריירה החינוכית של הסבא הייתה בבית הספר לנערים ברוח המוסר שהקים בעיירה גרובין שבלטביה, בשנות השבעים של המאה הי"ט. במוסד זה למדו לימודי קודש אינטנסיביים, ספרי מוסר ושיחות מוסר, ולצד כל אלה לימודי חול, רוסית וגרמנית מפי מורים לא יהודים. התלמידים התגוררו בבית הספר בתנאי פנימייה מלאים, הייתה בו חלוקה לכיתות, משמעת חזקה, סדרי זמנים מוקפדים וחלוקת תפקידים. היה זה מוסד יוצא דופן באורתודוקסיה הליטאית, שלא אהבה את הרעיון של שילוב קודש וחול.
מבחינת קלם היה זה אילוץ, אך גם הבעת עמדה. האילוץ היה מצד הממשלה ומצד ההורים. בסביבה גיאוגרפית זו, מרבית ההורים, גם אם היו מופלגי תורה, תמכו במתן השכלה בסיסית לילדיהם. אולם גם הבעת עמדה הייתה כאן. הסבא מקלם היה מחנך עצמאי שבטח בדרכו החינוכית, שגרסה כי בכוחו של המוסר להחזיק את האדם ביראת שמים למרות החשיפה ללימודים כלליים. גם לבנו ר' נחום זאב העניק הסבא השכלה רוסית וגרמנית, ואת כל צאצאיו חינך להתפרנס מיגיע כפיהם ולא מן הצדקה.
ברור שהסבא נמנה על חוגי האורתודוקסיה והאליטה התורנית, ובכל זאת לאנשי המוסר מסוגו הייתה תודעת בידול ועליונות על פני סביבתם. ה"איגוף מימין" שביצע לחינוך האורתודוקסי ברוח המוסר הנוקשה אפשר לו "איגוף משמאל" בתחום ההשכלה הכללית, למורת רוחם של רבנים וחוגים אחרים ביהדות ליטא. הוא לא חש מחויב לשום נורמה ממסדית כלשהי. מורו ר' ישראל סלנטר ידע על מתכונת החינוך במוסד שבגרובין, תמך בתלמידו תמיכה שקטה, אך חשש מלפרוס חסות על המקום, בפרט לאור עמדותיו הפומביות האנטי־משכיליות מימי העימות עם משכילי וילנה.
אריסטוקרטיה אירופאית
באמצע שנות השמונים של המאה הי"ט נסגר מוסד הנערים בגרובין, והסבא פנה לחינוך מבוגרים. "בעלי בתים" ו"פרושים" החלו להסתופף בצלו ב"בית התלמוד־תורה הגדול דקלם". למרות שמו של המקום, לימוד המוסר היה בו לעיקר, הוא לא הפך ל"ישיבה" במובן המלא של המונח, וקשה למנות אותו בתוך זרם ישיבות המוסר. מאידך, חשיבותו הייתה רבה כ"בית ספר למורים" של תנועת המוסר, שבוגריו השפיעו בישיבות המוסר. מספר הלומדים בבית התלמוד תורה לא עלה מעולם על כמה עשרות, מרביתם נשואים ומיעוטם רווקים. הוא תפקד כבית מדרש אקסקלוסיבי, ונשא אופי של מסדר נזירי, "קומונה" סגורה שקשה היה להתקבל אליה.
"כל מי שבא מן הדרך, לא נתנו לו ליכנס ל'בית התלמוד' הקלמאי שלושה ימים, עד שיתיישב בדעתו", מסר לימים התלמיד ר' שלמה בלוך. המוטו היה חינוך עצמי נוקשה, באמצעות התבוננות פנימית ועבודה מוסרית מעשית, תחת הנחייתו הצמודה של מדריך רוחני, הסבא או ממשיכיו. כל מצטרף נכנס לתוכנית עבודה ארוכת־טווח בתיקון המידות, במסגרת קבוצתית ממושטרת וקפדנית.
כלפי חוץ נראתה קלם כמסדר של אריסטוקרטים בעלי הליכות אירופיות. המקום התאפיין בכובד ראש קיצוני, במתינות הליכות, דיוק בזמנים, סדר וניקיון. הקלמאי נדרש ל"מנוחת הנפש והדעת", לשקול את מעשיו ודבריו בפלס, לבקר את עצמו ללא הרף ולחיות באופן מוחשי את שכרו ועונשו של הקדוש ברוך הוא. כמו בקומונה או מסדר, היו בקלם תקנות וחלוקת תפקידים במשק הבית, לא היו הבדלי מעמדות, וכולם קראו זה לזה בשמות פרטיים כולל ב"עליות" לתורה. לימוד המוסר בקלם היה כמיטב המסורת בהתעוררות ובקול, אולם על שיחות המוסר של הסבא ותלמידיו ניכרו גם השפעות מודרניות. היו להן אופי עיוני וניחוח פילוסופי, והן באו בצורת סדרות, כעין קורסים פדגוגיים.
הסבא נפטר בשנת 1898 ולאחר מותו עברה ההנהגה לבנו ר' נחום זאב ולחתנו ר' צבי ברוידא. לאחר פטירתם של השניים בתקופת מלחמת העולם הראשונה התנהל "הבית" בקלם תחת הנהגת הדור השלישי, ר' דניאל מובשוביץ ור' גרשון מיאדניק. "בית התלמוד" התקיים עד לתקופת השואה, לא כישיבה כי אם כמעוזה של משפחה, שבצילה הסתופפו "פרושים" מבקשי מוסר.
סדר צריך להיות
בכתבי הקלמאים ניתן להבחין במידה בלתי מבוטלת של הערכה עצמית גבוהה, בהיותם נמנים על תלמידי "הבית הנשגב", "בית החכמה" ו"מלון ה'", כהגדרתם. כך מתואר בית התלמוד הקלמאי בזיכרונותיו של אחד התלמידים:
…הבית בפנים הצטיין בניקיונו ובסדר המופתי ששרר בו, איש לא הרהיב להיכנס בהיכל הת"ת כשערדליים לרגליו או במנעלים מאובקות, הרצפה שהייתה עשויה לוחות עץ הבהיקה מניקיון… היה שם מבנה מיוחד לתלות מעילים ולמטה תאים קטנים להניח שם את הערדליים. המעיל היה צריך להיות תלוי על המתלה שלו ולא על הצווארון, וכן הערדליים היו צריכים להיות שניהם בתוך התא המיועד לו, והייתה הקפדה על הסדר הזה. כאשר שאלתי פעם על כך, הסבירו לי שמדברים חיצוניים הללו מתחילה העבודה האמיתית של קנין שלימות ומהלך מחשבה מתוקן כראוי. אדם שאינו מסודר בעניינים חומריים משמע שגם ברוחניות הבלבול והערבוביא שולטים בו (מפי ר' זלמן סנדר קרמרמן).
גם במכתביו השונים מתאר הסבא את "יסודות הבית", כגון: "הבית נוסד על יסודות נשגבים מאד והכל על פי התורה בהשכל ודעת, כפי מה שקלטה דעתי העניה מבית מדרשו של הגדול בענקים אדמו"ר ז"ל [ר"י סלנטר] וממנו יראו וכן יעשו…"; וכן: "הבית נוסד על יסודי הדת, להשריש בישראל יסודי הדת בדעת והשכל… לידע כוחות הנפש, לפי ערכינו הפחות, כי חכמה גדולה היא. וכבר הביא רבנו בחיי ב'חובות הלבבות' יש מי שאומר כי יסוד הפילוסופיא – ידיעת עצמו, ואמר החכם 'היודע נפשו – יודע אלוקיו, ומי שאינו יודע נפשו איך ידע אלוקים?'…" .
לימים יספר הרב א"א דסלר, בן המשפחה ותלמיד ותיק של קלם, שהאביזר המקודש ובעל הסמכות בבית המדרש הקלמאי היה השעון שעל הקיר. זמן זה זמן, לא דקה לפני ולא דקה אחרי. מספרים שגם בשנות מלחמת העולם הראשונה, כאשר המקום שבת והתלמידים התפזרו, נהג אחד התלמידים המתגורר בסמוך להתגנב לבית המדרש, ובשעה שבע בדיוק הכה בידו על הבימה לאות תחילת "סדר מוסר". גם כאשר אין איש במקום יש לקיים את הריטואל הקדוש. משהו בדומה לפעמון המגדל בפראג או לתותח הרמדאן בהר הבית.
יום עשירי קודש
בכל הזדמנות הזכיר הסבא את "ההשכלה והדעת" כהכרחיות לצורת החינוך המוסרי וההנהגה הדתית בכלל. לא רבים יודעים שמייסד התנועה רבי ישראל סלנטר גיבש את רעיונותיו הפסיכולוגיים־חינוכיים דווקא בסוף ימיו בעת שהותו בקניגסברג שבפרוסיה ובערים נוספות במערב אירופה. הוא לא למד במוסד אקדמי, אך את הרעיונות הפסיכולוגיים שספג מן הסביבה ומ"חכמי הזמן" כהגדרתו תרגם למונחים יהודיים מסורתיים והשפיע פנימה על יהדות ליטא השמרנית.
קלם השקיעה הרבה מאוד בחשיבה פסיכולוגית ובבירור וזיקוק של הרעיונות על אודות טבע האדם והעולם, וגם בכך ניכרו רוח התקופה, ואימוץ – אם כי מאוד סלקטיבי − של רעיונות מודרניים. אנשיה ראו את עצמם מתמחים ב"תורת הנפש", והרבו להשמיע רעיונות בעלי אופי אוניברסלי על תכונותיו של האדם, לאו דווקא של היהודי. כתביהם ספוגים בתודעה אקסקלוסיבית של אוונגרד חברתי, שבידו המפתח הבלעדי לתיקון אדם ועולם. לצד השיח התובעני על אודות תיקון המידות והעבודה הקפדנית, הקלמאי נדרש "לעשות כל דבר בחשבון", לפתח "הרגשים" ולשכלל את "כוח המחשבה". כמו כן הוא הורגל להתבונן בכל מילה מן התפילה או חז"ל, ואם היה זה משפט שדיבר אל נפשו הוא אימץ אותו כמנטרה מדיטטיבית, לשינון שוב ושוב במשך כל היום.
כמו בכל קומונה, גם בקלם פעלה תוכנית סגורה והדוקה למתקדמים שנקראה "דבק טוב". חבריה התאמצו עוד יותר בעבודת המידות, התכנסו לעיתים מזומנות וחיזקו זה את זה, והקפידו על יום "עשירי קודש" שבו עושים פעולות מיוחדות של חשבון נפש תוך תענית דיבור וחתימה על "קבלות" ותרגילי חינוך.
עקב מחלתו נהג הסבא מקלם לצאת תכופות למקומות מרפא או להסתגר במקומות שונים, משם ניהל קשרי מכתבים עם תלמידיו. מסיבה זו יש לנו יבול ספרותי רב מאת הסבא וגדולי תלמידיו. הרעיונות נמסרים מאיש לרעהו כמשהו אזוטרי וסודי שזר לא יבין, והכותבים מוסיפים אזהרות שאין להעבירם הלאה אלא למי שעבר הכשרה מוסרית ראויה. מכתביהם של הקלמאים מתאפיינים בתיאורים מפליגים לכל רעיון מוסרי חדש הנולד בבית מדרשם ובסופרלטיבים מפליגים כלפי כל הגיג כ"נורא", כ"מבהיל על הרעיון" וכ"מרעיש". יש שיראו בזה הפרזות גרידא, אולם כיוון שהתובנה הכתה ביוצרה ברגעי התעלות והתרגשות הוא חש חובה לעטר אותה ב"הוראות קריאה" שידמו במשהו להתרגשותו בעת היצירה. ואכן, התלמידים שיננו את הרעיונות והרחיבו בהם, הפכו אותם מצד לצד וחזרו עליהם פעמים רבות, בכדי להגיע לאותם "הרגשים" שאחזו ביוצר בעת היצירה.
למרות עמידתה האקסקלוסיבית של קלם מחוץ לממסד הישיבתי, ואולי דווקא בשל כך, היא זכתה למעמד ייחודי בקרב עולם הישיבות הליטאי, שראה בה את מעוז המוסר האותנטי שהתנהל לגמרי ברוח ר' ישראל סלנטר. הסבא מקלם הוכתר כ"אפוטרופוס למוסר", ובניגוד לישיבות ואסכולות מוסר אחרות, שנטו קצת לזלזל בהן, לסבא מקלם ולבוגרי בית מדרשו שמור מקום של כבוד והערכה בעולם הישיבות. רבים היו ה"פרושים" והבחורים הוותיקים מישיבות ליטא שבאו לתקופת־מה לעבור "השתלמות" או סדנה פדגוגית בקלם.
עבודת התשובה
חודש אלול בקומונה האריסטוקרטית של קלם היה השיא כמובן. בבוקר הראשון של ראש חודש ניגש אחד החברים אל הבימה שבמרכז האולם, היכה עליה בעוז והכריז: "מודים אנחנו לפניך ה' אלוקינו, שנתת לנו את חודש אלול הקדוש הזה". הייתה זו יריית הפתיחה לארבעים ימי מרתון של רעיונות, עבודת הנפש ואווירת יראה קיצונית כהכנה לימי הדין. "פחד הדין" אפיין את הקלמאי, ועל רבי יחזקאל לוינשטיין – תלמיד נודע שלימים שימש משגיח בישיבות מיר ופוניבז' – סיפרו שבליל התקדש ראש השנה לא היה מסוגל לצאת מביתו אל התפילה, עד שבאו תלמידים למושכו ולסייע בידו להיכנס אל היכל הישיבה, הוא היכל המשפט מבחינתו.
בקשות רבות זרמו אל ההנהלה להצטרף בחודש זה אל "בית הת"ת" ולא כולן נענו בחיוב, אם מחוסר מקום ואם מהעדר התאמה לרוח המקום ולזירה התובענית. אולם אלה שזכו לטעום אפילו פעם אחת טעם אלול בקלם, נשאו עימם את השפעתה לשנים רבות והנחילוה לתלמידיהם. משום כך תורתה והנהגותיה של קלם חדרו היטב לעולם הישיבות בחודש אלול. בראש ובראשונה ההקפדה על "בין אדם לחברו" וגמילות חסדים, תוספת זמן ללימוד המוסר, קבלת "קבלות" עצמיות בתחום תיקון המידות, תפילה "על דרך המוסר", הקראה יומית של קטע מתוך ספר ההנהגות "אורחות חיים להרא"ש", אימוץ "עצות לזכות בדין" ועוד. בישיבת פוניבז' הישראלית לא הושמעו שיעורים בין כסה לעשור, על פי הוראתו של רבי דוד פוברסקי הקלמאי, שכן "פחד הדין" לא אפשר לו צלילות הדעת להכנת שיעור, ואף התלמידים צריכים לעסוק בכל רגע פנוי ב"עבודת התשובה" ופחות בלמדנות.
מכאן ל"הערה הנוראה" שנתלתה על דלת בית המדרש בקלם. ראשית, היא מלמדת על כך שכל השנה התקיימה שם הכנה לקראת ימי אלול. שנית, הלכידות החברתית כתנאי להמלכת ה' בראש השנה היא חידוש של קלם, וכרגיל בקלם הרעיון הוא "נורא" ו"נשגב" עד מאוד. אמנם כלפי כל יהודי בכל מקום ישנה חובה לשפר את הנהגת "בין אדם לחברו", אך בקלם הייתה לכך משמעות מיוחדת בהתייחס ללכידות החברתית הקומונרית של המקום. כל חבר עסק בתרומת זמן ומאמץ למען הכלל, וכגודל הלכידות כך גודל ההכנה לימי הדין.
אין בישיבות ימינו קומונת חברים הדוקה שכזו, המכינה את עצמה לימי הדין ועובדת על ה"צוותא" כאתגר ייחודי לתקופה זו. אולם משהו מן האחווה המסדרית הקלמאית בימי הדין והסליחות ניכר עד היום. רבים מבוגרי קלם ששימשו בבגרותם משגיחים בישיבות נהגו להיאנח מול תלמידיהם על כך ששום דבר אינו דומה ולא ידמה לקלם שלהם. אנחה שהיה בה מן התביעה לנסות ולשחזר בכל זאת את העוצמה ההיא שאבדה. אולי דואליות זו היא שעומדת מאחורי האמרה הישיבתית המפורסמת: "אלול" כבר נפטר מזמן, רק בישיבות עדיין משמרים איכשהו את היארצייט שלו.
ד"ר שלמה טיקוצינסקי הוא היסטוריון של ישיבות ליטא, תנועת המוסר והחברה החרדית. ספרו "למדנות מוסר ואליטיזם: ישיבת סלבודקה מליטא לארץ ישראל" ראה אור בהוצאת שז"ר בשנת 2016
