ה' אֱ־לֹהֵינוּ ה' אֶחָד. אחדות הא־ל היא אחד ממוקדי האמונה היהודית. על דרך השלילה מבטאת הכרזה זאת את המאבק נגד האלילות: "פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים". לכאורה, בעולם המערבי, האלילות היא נחלת העבר הרחוק, אולם קביעה זאת אינה נכונה. ההיסטוריה הוכיחה שהאלילות פושטת צורה ולובשת צורה אך שומרת על עקרונותיה הפנימיים, והעימותים בין היהדות לבין האלילות היוו תופעות כמעט מתמידות. מעימותים אלה רוצה אני להזכיר כאן שניים, ועוד אחד.
שתי רשויות
העימות הראשון הוא העימות עם האלילות הקלאסית. אלילות זו נולדת מתוך השלכת עולמנו הפיסיקלי והפסיכולוגי על השמיים. כוחות הטבע, השמים והארץ, הרוחות והרעמים הפכו אלים. כך רואה יחזקאל בחזונו את בית המקדש המלא תועבה (ח, יד) ובו "הַנָּשִׁים ישְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז". האלים היו גם השלכה של תחושותינו ורגשותינו האנושיים, של טבע האדם, כמו למשל בדמות האֲשֵרָה, אלת הפריון והקדֵשות, הנפוצה בימי המקרא. זו מהותו של המיתוס המשליך על האלים את עולמו של האדם. באלילות האדם יצר את האלים. כאן נעוץ גם שורש הריבוי. אל הגשם לא יכול להיות גם אל הבצורת. האלילות לא הצליחה לראות את האחדות המסתתרת מתחת לריבוי התופעות שבעולם. עד כאן האלילות הקלאסית.
העימות השני לא התמקד בתופעות הטבע אלא בשאלת הטוב והרע. האמונה הפרסית, הזורואסטריות, ראתה את הטוב ואת הרע כנובעים משני אלים: אהוּרה־מזדא או אוֹהרמזד האל הטוב (הורמיז בלשון חז"ל), יוצר האור והאש, ואהרימַן הרע יוצר החושך. אלים הנאבקים ביניהם. הרוע שבעולם משקף את קיומו של רוע בשמים. ישעיהו (מה, ה־ז) מבטא את העימות עם עמדה זאת בדבריו הקלאסיים: "אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד… יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע". חז"ל מיתנו את ההצהרה החזקה וקבעו בתפילה את הנוסח: "עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא את הכל". אך דברי הנביא ברורים: "אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה".
בימי חז"ל מתפתחת במזרח גרסה חדשה של דואליזם, הידוע בהיסטוריה בשם גנוסטיקה. נראה שזאת הייתה עמדתו של אלישע בן אבויה, בן דורו של רבי עקיבא, שהאמין ב"שתי רשויות". ר' יצחק עראמה [רי"ע], הפרשן הפילוסופי בן המאה הט"ו, מספר על עמדה דואליסטית אחרת:
שבימי קוסטנטיני קיסר עמד איש סָכָל מארץ שנער, שמו מאני, והיה מטעה העולם באמור להם שיש שני אלוהות, האחד שולט על הטוב והאחד שולט על הרע (עקדת יצחק, שער צ).
רי"ע מתייחס כאן למאני, יוצרה של דת שתיקרא על שמו, דת המַניכֵאים, החשובה בין הגישות הגנוסטיות. המקור ההיסטורי שבו השתמש ר' יצחק עראמה אינו מדויק לא בתאריכים ולא בתיאור מותו. ולמרות זאת, ניתן ללמוד רבות מהסיפור שרי"ע מוסר לנו. בעורמה מצליח מלך פרס להביא אליו את מאני ואת עוזריו. אחרי הרגו את עוזריו, פונה המלך למאני באירוניה מרה:
אתה אמרת שהאלוהות הם שנים. האחד מהם, המושל על הרע, ציווה עלי לשחוט את כל אלה [עוזריך] ולתלותם, להודיע לכל באי עולם שגדול כוחו על האלוה השני המושל על הטוב. כמדומה לי שמחלוקת גדולה נפלה ביניהם [בין שני האלים], שזה [הטוב] רצה בשליחותך, וזה [הרע] לא רצה. [ונכון] לאיש כמוך להיותך נתלה עם האנשים המאמינים בו, מפני המחלוקת הבאה בין שני האלוהות. ויצוו וישחטוהו ויתלוהו עמהם.
לפי רי"ע בבסיס תורת שתי הרשויות מונחת טעות פילוסופית עקרונית המכשילה את ההוגים:
והנה זה הסכל [מאני] והפילוסופים אשר עמו, נשתבשו במה שראו שהעניינים ההופכיים חויבו להימשך מהתחלות הופכיות.
המניכאים הניחו שלא ייתכן שמהאחדות הא־לוהית תצא שניות של "עניינים הופכיים" כטוב ורע. מכאן שחייבים להיות "התחלות הופכיות", כלומר שתי רשויות בשמים. אכן, לפני כל הגות דתית עומדת דילמה קשה: לייחס לא־להים את מקור הרע, או להניח שניות, קיומם של שני מקורות, "התחלות" בלשונו של רי"ע, האחד טוב והשני רע? ורי"ע מוסיף: "כנגד הסכלים אשר כמוהו אמר הכתוב… רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ… אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע "(דברים ל, טו). היהדות "בחרה" במונותיאיזם, תוך שהדגישה את אחריות האדם במימוש הטוב והרע בעולם. הגאולה תחשוף את הטוב, ואת סודותיה של ההיסטוריה הטרגית. לדעתו של עראמה "ירידת הרע ממנו יתברך" היא הנושא המרכזי של מגילת איכה, "אשר כל דבריה תעידנה על הענין ההוא". אבל על כך בהזדמנות אחרת.
ללא שלום וסליחה
ועתה הערה אחרונה. יותר מפעם עמדתי על הקשר שיש בין עמדות דתיות־הגותיות לבין הפוליטיקה, במובן הרחב של המושג. יתרה מכך, סבור אני שלפעמים רשמים של האמונות הדתיות העתיקות ממשיכות להשפיע ולפעול בחברות מסוימות, אפילו כאשר העמדה הדתית בכללותה השתנתה. אותן אמונות עתיקות יכולות להמשיך "לחיות" כשהן מתבטאות לפעמים בשרידים הקשורים עם רצח היסטורי או דיני טומאה וטהרה קיצוניים הממאנים להיעלם.
ואכן מבקש אני לקרוא את תשומת ליבנו לקשר האפשרי שבין הפוליטיקה של זמננו, שבו שרד בפרס האל הרע, עם שנאה שנולדה שם לדתות אחרות; שבו לא ניתן להעלות על הדעת שלום, סליחה או אפילו החלשת הניגוד. האם אני צודק בניתוחי? אינני יודע, אולם הכול קורה כאילו אל אחר שגורש בעבר כישף את הפוליטיקאים בקסם עתיק שהתעורר ואינו יכול לנוח אלא בשפיכת דמם של קרבנות אנושיים.
