הלב על המוקד

שרפת שדות כפעולה אנטי־ציונית אינה רעיון חדש. בימי המרד הערבי (1939־1936) חזרו המראות הללו על עצמם שוב ושוב, בעיקר באזורי העמקים. תושבים תיארו כיצד מראה השדות הנשרפים, עם כל מה שהם סימלו וכל העמל שהושקע בהם, שברו את ליבם.

וכאן חשוב להבהיר: שרפת שדות ועקירת עצים לא היו דרך מאבק שכוונה רק נגד הציונות. זו הייתה דרך נקמה מקובלת במריבות בין כפרים ובין חמולות. אבל בתגובות היישוב לשרפות ניכרת ייחודה של תגובת הציונים. המוקד עבורם לא היה בהפסד הכלכלי הרב. השדות הבוערים תוארו כמראה שובר לב, כסמל לרצון להותיר את הארץ בשיממונה וכפגיעה בנשמתה של הציונות.

יזכור לעצים

במאמר מערכת בעיתון דבר מ־5.5.1936 שאל הכותב (כנראה ברל כצנלסון) מה התועלת במאמץ הציוני, אם כולו עולה באש:

ההצתות אינן פוסקות, עקירות העצים אינן פוסקות – הן הולכות ומתרבות – הולכות וגוברות, זה ימים, זה לילות, חבלות בקנין היהודי. מה לנו קנין זה? האם לשם כך שמחנו שמחת גאולה לכל עץ, לכל נטיעה, לכל גרעין, לכל אבן בנין? האם לשם כך חלינו וקדחנו וסיכנו את חיינו בעבודה מפרכת זאת? האם לשם כך הרווינו בהתמכרות ללא גבול, באהבה אין קץ, את שדות הארץ השוממה הזאת? האם לשם כך הלכנו, עשרות בשנים, מיהודי ליהודי לאסוף מפרוטות העם כדי לנטוע עצי תרבות על פני סלעי הארץ הזאת? האם לשם כך קם כאן דור עברי עובד, כדי שיעלה קנין זה – כלום קנין הוא זה? נשמתנו היא זאת! – באש? ("דבר היום")

בשנת 1937 יצא "ספר מאורעות תרצ"ו", ספר זיכרון להנצחת שנת המאורעות הראשונה, בעריכת ברכה חבס ובהוצאת "דבר". פרק שלם מן הספר הוקדש לשדות הבוערים. הוא ביקש להנציח את השדות כחלק מפגעי התקופה וחלליה. נכתבו בו שירים וזיכרונות היכולים לשקף מעט מהכאב, הזעזוע ואפילו תחושת האובדן, נוכח מראה השדות העולים באש.

המשורר שמשון מלצר אף ביקש להוסיף את השדות והעצים לרשימת חללי התקופה, וחיבר להם מעין תפילת "יזכור" סמלית:
יזכור א־לוהים הקמה הניצתת לוהטת בעמק יזרעאל!
יזכור א־לוהים צעירי השתילים, עקורים בזרועות הזדון!
יזכור הנטעים התמימים וטהורים עם שאר קדושי ישראל!
(ש' מלצר, "מפני שהורגלנו לראות", מאורעות תרצ"ו, עמ' 499).

משה טבנקין בן ה־19 מעין חרוד תיאר את התחושה המוזרה נוכח נוף ילדותו העולה באש. גם הוא ביקש לזכור את "נשמת היערות" ו"אנקת הפרדסים" יחד עם חללי התקופה:

נוף ילדות מוזר כל כך
לאור שדות עולים באש –
הוד־זועה, עוטה יגון,
לעמק, זר ומתכחש.
ההר, בחיק תימרות עשן,
מקדיר סלעיו, זעום־נקרות,
ושחק מתנכר, לנגה
שלהבות שטן פרועות – ־
קטועי אגרוף, קפואי תוגה,
נביט דומם במתרחש,
בנוף מולדת מתאכזר,
לאור שדות עולים באש.

נתחום נא בלבבנו, חברים, עם זכר
נפשות אדם, טרופות בידי פראים –
גם את נשמת היערות הבוערים,
ואת אנקת הפרדסים הנגדעים
(שם, עמ' 495).

תושב עמק חפר אמר כי חלקות היער הניזוקות "דומות לשדה קטל, והעצים – לחללים" (א. מש, "שוועת עצים בעמק חפר", שם, עמ' 499). ישראל מכפר החורש סיפר על תחושת האבל בסיום כיבוי שרפה ביער: "האש כובתה, אולם 12,000 עצי אורן בני שנתיים עלו על המוקד. הכבאים התיישבו על האדמה, שחורים ורטובים – ושתקו. איש לא הוציא הגה מפיו, אך כולם הרגישו שנעשה דבר איום והוא צועק חמס" ("להבה ביער כפר החורש", שם, עמ' 498).

לחורבן ולעבודה

עדויות רבות סיפרו על הבהלה ממראה שרפות רבות, שהתרחשו במקביל. שולמית קרל ממזרע סיפרה על התחושה כי הכול נשרף, מכל הכיוונים. היא תיארה את המאמץ לכבות את האש בידיים ממש, בעזרת שקים, מאמץ שבו השתתפו כולם:

פתאום קריאה מהמצפה: "שומר, אור כאילו אש!" – עברית מרוסקת ידבר הנער, עם עליית הנוער מגרמניה בא. וכבר ממהרת המכונית עם הכבאים לעזרה, וצרה היא מהכיל את כל המתנדבים. אך טרם הספיקו לכבות, והשמים אדמו גם במערב, בשדות עיינות […] מגוש נוריס מבשרות רקיטות: גורן מחנה ישראל עולה באש! מבין הרי אפרים עולות תמרות עשן: דליקה נפלה בחורשת משמר העמק! טרם הספיקה העין להקיף, להבין – והטלפון מגניגר השכנה מודיע: אש פרצה ביער בלפור! […] בחצר נשארו רק נשים הרות. כולם רצו. זה עובר בשער וזה מדלג מעל לגדר בסוחבו את השקים הרטובים. עשרות דמויות מתרוצצות עם שקים רטובים ביד, במלחמה עם הלהבה […] עייפים ומפוייחים ונוגים חוזרים האנשים. אנחנו זרענו – והאש קצרה.
(ש' קרל, "דליקה בשדות מזרע", שם, עמ' 497).

דוד מעין החורש סיפר על השכמה מבוהלת דומה:
השדה בוער! כמהלומת פטיש הלמוני המילים הלוהטות שנפלטו בחיפזון מפי המעיר אותי משנתי. ה־ש־ד־ה ב־ו־ע־ר. שדה הקיבוץ, כל תקוותנו ללחם, עולה באש. רצתי. לפני, שורה ארוכה של חברים ובידיהם שקים, מעדרים וטוריות […] חברי וחברותי מחזיקים שקים בידיהם העייפות ומרביצים בשצף קצף באש […] וכשעייף מישהו, ואם רפו ידיו, עמד לרגע והביט לאחוריו, לשדה השחור השרוף – וביתר שאת ועוז יגביר מלחמתו באש השטן (דוד, השדה בוער, שם, עמ' 498).

כותבים רבים תיארו תחושה כי ישנו הבדל מהותי בין השואפים לבנות את הארץ לאלה השואפים לכלותה. במאמר מערכת ב"דבר" נשאל: "מה נענה לדור זה [הצעיר] כשיגיד לנו: שקר לימדתם אותנו כשדיברתם על לבנו ששכננו זה איש אדמה ואיש עבודה ויש לכבדו, הנה מה עולל לעצינו?" ("דבר היום", דבר 5.5.1936). משה טבנקין מעין חרוד כתב כי עוד יסופר על בני המדבר, שנקמו בארץ נקמת שממה:

אב באזני ילד יספר, על מדרוני הרים
זרועים אודי גזעים, וחררי עפר,
אשר נקם בהם, נקמת שממה,
בסתר ליל, בן המדבר
(משה, מאורעות תרצ"ו, עמ' 495).

שומר מעמק יזרעאל קרא לשומרי העמק:

עורה, איש העמק, יד רשעה מפריעה את מנוחתך. ביום – שרב החמסין הלוהט. בלילה – אל תנומה! עמוד על משמרתך! אתה לעבודה והם – לחורבן. ונהדקות השפתיים בין השינים עד לכאב, האגרופים קפוצים והלב דואב, אינו רוצה להרגע […] להבות אש ותמרות עשן מתאבכות עד לשמים […] לא נזוז מכאן! לא! ובדרכיהם לא נלך. לא נשחית ולא נכלה את ברכת האדמה (א.ח, "בלילות אלה בעמק", שם, עמ' 496).

נסיים בדבריו של תושב עין החורש, לאחר שרפה גדולה במקום:

אל יאוש, חברים! השדה לא יישאר בשממונו. מחר יצא הטרקטור ופלח וחרש. אחריו יבוא הזורע – ותשוב ותעלה חיטת זהב לאור שמש פז. יהיה לחם בעמק חפר (שם, עמ' 498).