רחמן בוניירי, עיתונאי פקיסטני גולה, לא העלה על דעתו בעבר שיום יבוא והוא ישב בבית קפה ירושלמי לשיחה נינוחה עם עיתונאי ישראלי. "כל חיי למדתי שישראל מנסה להשמיד את העולם", הוא אומר. "ידעתי שישראל היא מדינה אכזרית שלא נותנת למוסלמים להיכנס למסגד אל־אקצה, ועוסקת ברצח פלסטינים תמימים. החל ממה שלמדנו בבית הספר ועד הדרשות ששמענו במסגדים, זה תמיד היה אותו הנרטיב – ישראל היא הבעיה. בביקור כאן ראיתי דברים אחרים לחלוטין".
לצידו משתתפים בשיחה עוד שניים: מוחסין סעיד, עיתונאי תרבות ואופנה המתגורר בעיר הנמל קראצ'י בדרום המדינה, ומהר חוסיין, עורכת העיתון השמאלי־ליברלי של פקיסטן, "פריידי טיימס". הם הגיעו לישראל לאחרונה כחלק ממשלחת ייחודית של ארבעה־עשר עיתונאים ומשפיענים ממוצא פקיסטני. מאחורי המשלחת עומד ארגון "שראכה" ("שותפות" בערבית), שקם בתקופת הסכמי אברהם ומעודד שיתופי פעולה בין ישראל למדינות ערב ומדינות מוסלמיות בכלל. בשנים האחרונות השיקו ב"שראכה" תוכנית ל"עידוד סובלנות דרך לימודי שואה ורצח עם". התוכנית כוללת הרצאות מבוא בזום, סיור בן שבוע בישראל, ומסע משותף לפולין באוקטובר הקרוב.
"קראתי על השואה לפני כן, אבל מעולם לא הייתי 'בתוך החוויה' כמו שקרה לי כאן", משתף מוחסין סעיד. "באחד הלילות חלמתי שאני נמצא ליד תא הזכוכית במשפט אייכמן. הבנתי לראשונה את הזוועות שיהודים חוו בהיסטוריה שלהם". "מעולם לא ידעתי שהשואה הייתה עד כדי כך נוראית", מודה בוניירי. "במהלך הביקור ביד ושם פשוט הלכתי הצידה כדי לבכות לבדי. הסרטונים עם מאות הגופות בתוך בור באדמה זעזעו אותי. זה רוע בסדר גודל שונה לחלוטין".
מהר חוסיין: "כשעלינו לאל־אקצה זו הייתה הפעם הראשונה ב־38 שנותיי שהשתתפתי בתפילת יום שישי במסגד. להיות במקום שגדלנו על כך שמוסלמים מדוכאים בו ולא יכולים לבטא את הדת שלהם, ואז לראות את ההמון המוסלמי סביבי – זה גרם לי להמרה פנימית בנוגע לישראל"
אבל לא רק את שואת העם היהודי רואה כעת בוניירי באור אחר, אלא גם את תקומתו. "ישראל היא אחת המדינות הנפלאות בעולם", הוא פוצח באוזניי בנאום ציוני נלהב. "עמים רבים גלו מארצם, ואף אחד לא הצליח לעשות מה שאתם הצלחתם לעשות דרך הציונות. הצלחתם כי הגעתם לכאן מאוחדים. בפיתוחים הטכנולוגיים שלכם אתם עוזרים לעולם ומקדמים אותו".
אני מזכיר לו את התפיסה המקובלת בעולם הערבי, שרואה בציונות גורם בעייתי ומאשימה אותה בחוסר היציבות במזרח התיכון. "זה נכון שיש לכם הרבה עימותים עם השכנים שלכם", הוא משיב, "אבל למדינות רבות יש סכסוכים עם שכנותיהן. לפקיסטן למשל יש עימות רב־שנים עם שלוש מדינות – הודו, אפגניסטן ובנגלדש. ובניגוד למה שקורה אצלנו, ישראל באמת מנסה לעשות שלום עם השכנים שלה ועם המזרח התיכון כולו".
מוחסין סעיד מעיד גם הוא על השינוי שעבר ביחס לישראל. "אצלנו ישראל נחשבת אויב של פקיסטן ושל האסלאם. והאמת, אני חושב שישראל אחראית לזה", הוא אומר בחיוך. "אני מגיע לכאן ומגלה דברים שמעולם לא ידעתי עליכם. מדיניות ההסברה של ישראל היא כנראה הדבר הגרוע ביותר שקיים. ואני עוד אדם שמתעניין במה שקורה בישראל, ולמרות זאת לא ידעתי שישראל עושה גם דברים טובים וחיוביים. אנחנו אף פעם לא שומעים על זה". מהר חוסיין מסכימה: "הדבר הראשון שהייתי עושה בישראל זה לפטר את מי שאחראי אצלכם על ההסברה".
יו"ש, לא מה שחשבתם
כאשר אני מבקש מהם לציין חוויה עיקרית שגרמה להם לשנות את המבט על ישראל, כל השלושה מזכירים את העלייה להר הבית וההשתתפות בתפילת יום השישי במסגד אל־אקצה. סעיד: "תמיד ראיתי תמונות של חיילי צה"ל נכנסים למסגד, וחשבתי שהמקום הקדוש נמצא תחת כיבוש ישראלי. הבנתי שמוסלמים מעטים זוכים להיכנס אליו, אם בכלל. ואז הגעתי לעיר העתיקה וגיליתי שאל־אקצה לא נמצא תחת ריבונות ישראלית אלא תחת ריבונות הוואקף. לא האמנתי למראה עיניי. הניגוד הזה בין מה שאומרים על ישראל ובין מה שאתה רואה בשטח הוא פשוט לא ייאמן".
הפתעה נוספת ציפתה לחברי המשלחת כשגילו כי המדריכה היהודייה לא יכולה להמשיך איתם לקרבת המסגד. "מצאתי את זה כל כך מוזר. אף אחד מאיתנו לא ידע שהכניסה לאל־אקצה אסורה ליהודים", אומר סעיד, ובוניירי מוסיף: "הבנתי שהיהודים לא מורשים להתפלל על הר הבית, שגם להם הוא בסופו של דבר מקום קדוש. אתם ממש לא לוקחים בכוח את אל־אקצה כמו שמספרים בעולם, וזה מעיד על סובלנות".
התנהגות הפוכה מסובלנות חווה סעיד במהלך הביקור במסגד. "אני רגיש למקרים שבהם מעירים לי איך לנהוג על פי הדת שלי. כשהלכתי להתפלל באבן השתייה לא היו לידי מים. כשאין לנו מים אנחנו מנגבים את הידיים על דבר אחר כמו קיר או רצפה. מתפלל מקומי פנה אליי בתקיפות ושאל אם אני מוסלמי, ומה אני עושה עם הידיים. הסברתי לו מה עשיתי, אז הוא אמר שהוא רוצה לראות שבכניסה לאל־אקצה אטול ידיים כמו כולם. אחר כך בכניסה לאל־אקצה אמרו לי להגיד את השהאדה (הצהרת האמונה המוסלמית; מ"ח). בכניסה נוספת ביקשו ממני לומר את ה'פאתיחה' (הסורה הראשונה בקוראן, מעין 'קריאת שמע' של המוסלמים). וכאילו כל זה לא מספיק, באל־אקצא עצמו שוב ביקשו ממני לומר אותה – כל זה כדי לראות אם אני מוסלמי או לא. לא הבנתי את זה בכלל, וזה פגע ברגשות שלי".
מהר חוסיין, שגדלה בבריטניה להורים ממוצא פקיסטני, איננה מגדירה עצמה כאדם דתי. "כשעלינו לאל־אקצה זו הייתה הפעם הראשונה ב־38 שנותיי שהשתתפתי בתפילת יום שישי במסגד", היא מספרת. "אחרי שהתגברתי על החום והדוחק, זה היה מדהים. להיות בישראל, מקום שגדלנו על כך שמוסלמים מדוכאים בו ולא יכולים לבטא את הדת שלהם, ואז לראות את ההמון המוסלמי סביבי במסגד – זה גרם לי לחוויה שאפשר לתאר כהמרה פנימית ביחס לישראל".
רחמן בוניירי: "כינון יחסים עם ישראל זה במידה רבה עדיין טאבו. אם ממשלה פקיסטנית תנסה לעשות שינוי בנושא, נראה שזה יהיה אסון עבורה מבחינת הפופולריות. ועם זאת, מאז שאיחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו נרמלו את היחסים עם ישראל, אני חושב שזה כבר באופק"
הביקור בערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון מוסס גם הוא את דעותיהם הקדומות של משתתפי המשלחת. "תמיד חשבנו שזה מקום לגמרי שכוח אל, מחנה פליטים ענק עם מחלות ורעב", אומר סעיד. "והנה אנחנו רואים מסעדות יוקרה, בתים ענקיים. ראיתי שיש שם גם אנשים עשירים, רכבים חדישים". במסגרת הסיור השקיפה החבורה על בית־לחם, שוחחה עם קצין ישראלי וצפתה באחת מנקודות המעבר בגדר ההפרדה בין שטחי הרשות הפלסטינית לשטח ישראל. "חשבנו שפלסטינים מעטים, אם בכלל, יכולים לעבור לישראל. הופתענו לראות איך מאות פלסטינים עוברים את המחסום ונכנסים. למה לא שומעים על זה בעולם?"
טעימה מהפרי האסור
ארגון "שראכה" הוקם בעקבות כינון הסכמי אברהם בין ישראל למדינות המפרץ, שנחתמו בבית הלבן בספטמבר 2020. "תוך כדי שההסכמים קרמו עור וגידים, נוצרו דרך הרשתות החברתיות חיבורים עם פעילי שלום ותומכי נורמליזציה במדינות הללו", מספר עמית דרי, מייסד הארגון. "המשלחות הראשונות שהבאנו לישראל הגיעו מבחריין וממרוקו, ובהמשך יזמנו משלחות נוספות של עיתונאים ומשפיענים ממדינות שאין לנו איתן יחסים דיפלומטיים, כמו פקיסטן. החזון של שראכה הוא להגדיל את מציאות השלום במזרח התיכון, לקראת הרחבת הסכמי אברהם למדינות נוספות. כרגע אנחנו מתמקדים בהבאת משלחות ממדינות שדעת הקהל בהן על ישראל היא שלילית".
זוהי המשלחת הרביעית שהארגון מביא לישראל מפקיסטן. "השנה היו לנו שלוש משלחות – שתיים ממדינות ערב, שכללו משתתפים ממרוקו, ממדינות המפרץ וערבים מאירופה, ואחת מפקיסטן", מספר ישעיה רוזנמן, ראש פרויקט דרום אסיה ב"שראכה", ומי שמלווה את הקבוצה לאורך הביקור בישראל. "בשנה הבאה אנחנו מצפים להרחיב את הפעילות ולהכפיל את המספר לשש משלחות. המשלחות הערביות השתתפו ב'מצעד החיים' שמתקיים בפולין ביום השואה הישראלי. מטרת התוכנית היא לעודד סובלנות, מתוך הבנה ששנאה דתית־עדתית יכולה לצאת משליטה. שלא כמו במערב, 'גזע' הוא לא האלמנט הקריטי בשיח עם הפקיסטנים, מאחר שהעימותים באזור שלהם הם לרוב על רקע דתי ושבטי".
שתיים מהמשלחות הפקיסטניות הקודמות של "שראכה" נפגשו עם נשיא המדינה יצחק הרצוג, שאף התייחס לכך בנאומו בשנה שעברה בכנס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס. "זו הייתה חוויה מדהימה", אמר הרצוג. "מעולם לא הייתה לנו לפני כן קבוצה של מנהיגים פקיסטנים בישראל, וזה הכול בזכות הסכמי אברהם".
לאחר שנודע בפקיסטן על קיום המשלחות הללו, נשמעה שם ביקורת חריפה. בין השאר התקיימה הפגנה אנטי־ישראלית בעיר הבירה אסלמבאד, ונישאו בה שלטים נגד "שראכה". ראש הממשלה דאז, עימראן חאן, תקף עיתונאים שהשתתפו במשלחת, וחבר פרלמנט מטעם האחים המוסלמים קרא "לשלול את אזרחותם של המשתתפים" וכינה אותם בוגדים. "מטבע הדברים יש זרמים שמרניים יותר בעולם המוסלמי שלא מעוניינים בנורמליזציה עם ישראל. אנחנו פונים לאלו שפתוחים לשמוע ומוכנים לקחת את היחסים איתנו למקום אחר", אומר על כך עמית דרי.
מלבד לימוד על השואה ושיח על סובלנות, התוכנית של "שראכה" כוללת גם עיסוק בשיח בין־דתי וביחסי אסלאם ויהדות. לדברי רוזנמן, "הארגון שלנו מייצג את המגוון המלא של האוכלוסייה הישראלית, ובין השותפים לתוכנית יש דתיים ושומרי מסורת. כך אנחנו מצליחים לתקשר עם המוסלמים שבאים אלינו מחברות מסורתיות גם באמצעות הדת והאמונה כשפה אוניברסלית. הדת היא כוח אמיתי במדינות הללו, שאי אפשר להתעלם ממנו ושלא עומד להיעלם. חשוב שהוא יהיה כוח חיובי ולא שלילי. אנחנו מנסים לעודד את ערכי הסובלנות והאחריות האישית מתוך מבט דתי. אחד המסרים של השבוע הזה הוא שגם אם כולם סביבך עושים דברים נוראים, תדאג שאתה, משפחתך וקהילתך לא תיקחו בכך חלק, כי כולנו נידרש לתת דין וחשבון בפני הקב"ה".
מה האינטרס שלהם, כעיתונאים פקיסטנים, להגיע לכאן?
"סקרנות בריאה של עיתונאים, שלרוב מגיעים מהחלקים היותר ליברלים של החברה הפקיסטנית", משיב רוזנמן. "יש פה גם מעין טעימה מפרי אסור, אחרי שישראל הייתה עבורם כל השנים סוג של מפלצת ושטן. חלק מהמשתתפים מציינים גם שההגעה לאל־אקצה היא עלייה לרגל בשבילם. בשתיים מהמשלחות שלנו השתתפו גם שייח'ים סוּפים שמרנים, ששמחו על ההזדמנות להתפלל באל־אקצה".
"מחפשים אותך, אל תחזור"
דרך העיסוק במקרה היהודי־ישראלי, הפקיסטנים מקבלים הזדמנות לבחון מחדש את הטראומות הלאומיות שלהם. "מיום היווסדה ב־1947, פקיסטן סובלת משאלות זהות לא פתורות", מסביר רוזנמן. "הסופר המוסלמי־הודי סלמן רושדי כתב שפקיסטן היא מדינה 'שלא דומיינה כל צורכה'. הוא התכוון לכך שכאשר חילקו את הודו כדי להקים מדינה למוסלמים בתת־היבשת ההודית, אף אחד לא עסק באופי הלאומי שלה. התנועה הלאומית למען פקיסטן החלה את פעילותה כהרף עין לפני חלוקת הודו. הפעם הראשונה שראש התנועה, מוחמד עלי ג'ינה, דיבר במפורש על התביעה לפקיסטן היה רק בוועידת להור של הליגה המוסלמית ב־1940, שבע שנים בלבד לפני ייסוד פקיסטן.
"הכול קרה מהר מאוד. יש אצלם טראומות מכוננות שלא עברו עיבוד. בעת החלוקה היו לפחות 14 מיליון איש שנסו על נפשם מעבר לגבול – מוסלמים שברחו לפקיסטן והינדים שברחו להודו. נהרגו אז קרוב למיליון הינדים ומוסלמים, ובוצעו מעשים מזעזעים כמו אונס המוני, חטיפת נשים והרג חפים מפשע. שאלנו אותם היא האם יש בפקיסטן מוזיאון שמתעד את האירוע הזה. הם אמרו שלא, כי אף אחד לא יכול להסכים על הנרטיב, מה בדיוק קרה שם ומי אשם. זאת מדינה שאין לה נרטיב קוהרנטי. בעיות זהות הן לא עניין תיאורטי, אלא דבר שמתפרץ אל העולם האמיתי באלימות רבה.
"מקרה נוסף שאסור לדבר עליו בפקיסטן הוא רצח העם שהמדינה ביצעה במסגרת מלחמת העצמאות הבנגלדשית ב־1971. לפי חלק מההערכות היו שם כשלושה מיליון הרוגים, והתרחש שם אחד מאירועי האונס ההמוני הגדולים בהיסטוריה. עצם הניסיון לדבר על זה בפקיסטן נתקל בהכחשות – שהמספרים מנופחים, שהאירוע בכלל לא קרה, וכמובן חלילה מלדבר על אשמה. אבל במשלחת הזו היו מאוד פתוחים ויכולנו להעלות שאלות כאלו. הייתי מופתע מהיכולת שלהם לדון בסוגיות הללו בצורה חופשית וביקורתית. אני חושב שחלק מהיכולת הזו נגרמה בגלל העיסוק בשאלת השואה והפרספקטיבה האוניברסלית של הרוע האנושי".
לא קל להיות עיתונאי בפקיסטן אם אינך מעוניין לשמש שופר של השלטון. רחמן בוניירי משתייך לקהילה הפַשטוּנית, קבוצה אתנית שיש המקשרים אותה לצאצאי השבטים האבודים של ממלכת ישראל. הפשטונים סובלים שנים רבות מהתנכלויות של הצבא הפקיסטני וארגון הטליבאן הפועל במדינה. לאחר שלא חדל למתוח ביקורת גלויה על הטליבאן בתוכנית הרדיו שלו, בשנת 2009 הגיעו לוחמי הארגון לביתו של בוניירי בשעת לילה, הוציאו את יושביו ופוצצו את בית המגורים המשפחתי.
"במקרה שהיתי באותו לילה עם אשתי וילדיי בעיר קראצ'י", הוא מספר. "ההורים והאחיות שלי אמרו לי 'מחפשים אותך, אל תחזור'. זה לא שבר אותי, והמשכתי לעשות את עבודתי כעיתונאי ולדווח על עוולות. עד שאנשי הטליבאן הגיעו גם לתחנת הרדיו שממנה שידרתי, כיוונו לי נשק לפנים ולא הותירו לי ברירה אלא לברוח. בתחנה הסכימו שאעבוד מארה"ב, ומאז אני משדר משם. אבל הלב שלי נמצא תמיד בפקיסטן".
במסגרת עבודתה כעורכת עיתון היוצא לאור בפקיסטן, גם מהר חוסיין מתמודדת עם אתגרים בתחום חופש הביטוי. "כשעיתונאים שלי אומרים לי שאיש צבא ביקש מהם להגיע לתשאול, אני אומרת להם שבשום פנים ואופן לא ילכו", מספרת חוסיין, שמתגוררת כיום בדובאי. "עיתונאים פקיסטנים חווים מעצרים והשתקות מצד הממשל, ואיומי מוות מפורשים מצד הטליבאן. מדי פעם המשטרה החשאית עוצרת אותם לחקירה".
הטאבו נסדק
על רקע הסכסוך הישראלי־ערבי, היחסים בין ישראל לפקיסטן, מדינה מוסלמית, עוינים מאז ומעולם, ואין ביניהן ערוצי קשר רשמיים. כך למשל, על הדרכון הפקיסטני של חברי המשלחת נכתב שהוא "תקף לכל המדינות פרט לישראל".
ד"ר ניר בומס, מנהל התוכנית לשיתוף פעולה אזורי במרכז דיין שבאוניברסיטת תל אביב, מציין כי "פקיסטן היא מדינה חזקה ומשמעותית באזור, שלא נמצאת איתנו ביחסים דיפלומטיים רשמיים. לכן, לעבודה הישירה מול החברה הפקיסטנית יש חשיבות רבה. בעבר היו ניסיונות למגעים עם פרבז מושארף (נשיא פקיסטן בין 1999 ל־2008; מ"ח) במטרה להביא לכינון יחסים, ונשמעו קולות במדינה שדיברו בגלוי על אפשרות של כינון יחסים עם ישראל. יש שם קבוצה הולכת וגדלה שמעוניינת בקשרים עם ישראל, בין אם ברמה של חברה אזרחית ובין אם במסחר משותף".
שאלתי את בני שיחי האם בעקבות הביקור כאן הם מזהים אפשרות של קשרים וממשקים בין ישראלים לפקיסטנים. "נדמה לי שעד היום ישראלים לא נפגשו כל כך עם תרבות פקיסטנית או בכלל שמעו עליה, ובכל זאת ישראלים רבים שמחו לשמוע מאיפה אנחנו וגילו בנו עניין רב", משיבה מהר חוסיין. "כל מפגש כזה חימם את הלב. הייתי משוכנעת שישראלים יסתכלו עליי במבט של 'למה את פה' וישדרו עוינות, אבל ממש לא. אנשים היו נחמדים מאוד וממש שמחו לפגוש אותנו. אני חושבת שאפילו אם שלום הוא יעד קצת רחוק, יצירת דיאלוגים בין אנשים זה דבר שהוא בהישג יד. כאן זה מתחיל, ברמה הזאת".
מה הפקיסטני הממוצע יודע על ישראל?
"הידע שלו מוגבל מאוד, והוא מחזיק בדעות אנטי־ישראליות קיצוניות. התפיסה היא שהיהודים בישראל מאיימים על האחווה המוסלמית במזרח התיכון – אחווה שלא באמת מתקיימת משום שבתוך העולם המוסלמי עצמו יש כל כך הרבה קבוצות וחברות, כמו האיבה בין הסונים לשיעים. עובדה עצובה היא שהדבר היחיד שמאחד היום את כל המוסלמים הוא האיבה לישראל".
עם זאת, רחמן בוניירי מתרשם ש"בעשר השנים האחרונות העולם משתנה. בגלל הרשתות החברתיות, כולם נפתחים למקורות מידע חדשים. פקיסטנים רבים כבר לא מחזיקים בדעות הישנות. הרבה מהם שואלים כיום 'למה אנחנו אוטומטית בעד פלסטין', במיוחד כשיש לנו המון בעיות של זכויות אדם בתוך פקיסטן פנימה".
בוניירי: "המולה מוחמד חאן שראני (בפקיסטן מנהיגים דתיים מכונים "מולה"; מ"ח), מלומד מוסלמי גדול ואחד מבכירי המועצה המוסלמית בפקיסטן, הכריז בתקשורת שאין שום בעיה לקיים יחסים טובים עם ישראל. חלק מהפוליטיקאים חושבים שאין שום דבר רע ביחסים עם ישראל. גם רוב הפשטונים במדינה חושבים כך, אבל הם מיעוט. כינון יחסים עם ישראל זה במידה רבה עדיין טאבו. אם ממשלה פקיסטנית תנסה לעשות שינוי בנושא בעתיד הקרוב, נראה שזה יהיה אסון עבורה מבחינת הפופולריות. ועם זאת, מאז שאיחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו נרמלו את היחסים עם ישראל, אני חושב שזה כבר באופק. אחרי שערב הסעודית תלך בדרך הזו, פקיסטן אולי לא תכונן מיד יחסים עם ישראל, אבל לדעתי יתפתח ערוץ חשאי שיוכל להוביל ליחסים רשמיים בעוד כמה שנים".
"למה שנים? למה לא מחר בבוקר?" מגיב סעיד, "בזבזנו כבר כל כך הרבה זמן. אני עייף ממלחמות, מחלוקות ומשנאה. העוינות בין המדינות מיותרת. למה אנחנו לא שותפים עסקיים? אין סיבה טובה בעיניי".
יש לכם תובנות מהביקור כאן שפקיסטן יכולה לאמץ?
מהר חוסיין התרשמה מהסובלנות הדתית שפגשה בירושלים: "אין סיטואציה בפקיסטן שבה נוצרים, מוסלמים ויהודים, יכולים לחיות ולהתפלל יחד בעיר הבירה. נוצרים נרדפים בפקיסטן. יש יהודי אחד שמחזיק באופן גלוי בזהות היהודית שלו, וגם אליו מתנכלים לא פעם". נקודה נוספת שלכדה את תשומת ליבה של חוסיין, היא "האופן שבו הישראלים משמרים את הזיכרון של מי שסבלו עבור הארץ הזאת. במדינה כמו פקיסטן, שידעה רצח המונים ואירועי טרור מזעזעים, תודעת זיכרון כזו היא נצרכת".
רחמן בוניירי מסכים: "חסר לנו בפקיסטן חינוך לאומי כמו שקיים אצלכם בישראל". גם הוא מציין את הסובלנות הדתית שפגש בישראל הדמוקרטית, לעומת המציאות שהוא זוכר ממולדתו. "בפקיסטן יש מאות כתות שונות של אסלאם, וכל אחת חושבת שהאמת אצלה. לפי החוקה של פקיסטן כל אחד יכול לעבוד את אלוהים בדרכו שלו. אבל מה קורה בפועל? אתה יכול לקלל נוצרים, יהודים והינדואים, אתה יכול לחטוף את הבנות שלהם ולאסלם אותן, אתה יכול להתעלל בהם ולחבוט בהם כשהם עוברים לידך ברחוב. למה? כי המוסלמים הם הרוב, והם מלאי כוח. אם אתה חילוני וליברלי, אתה חייב להחביא את הזהות שלך. אתה לא יכול לשתות באופן חופשי בחוץ או ללכת עם החברה שלך ברחוב, ואתה לא יכול לומר מילה רעה על התנהגותם של האימאמים במסגדים.
"כאן, לעומת זאת, אני מרגיש שהדתיים מקבלים ומכילים. למדתי שבישראל יש יהודים משלושה סוגים – חרדים, דתיים וחילונים־ליברלים, וכולם חיים יחד. בפקיסטן אתה לא יכול לחיות עם קבוצה שחושבת הפוך ממך. כאן ראיתי הרבה חרדים, וגם דתיים כמוך. הם מדברים על דת, אבל לא אומרים לך 'אם תגיד משהו לא יפה על משה, נהרוג אותך'. הייתי ליד הכותל המערבי, עישנתי והצטלמתי עם אישה, בזמן שסביבי היו המון יהודים דתיים. בפקיסטן אתה לא יכול לעשות את זה במקום דתי".
מוחסין סעיד, לעומת זאת, התפעל מהקדמה הטכנולוגית שמצא בישראל: "בפקיסטן יש בעיה גדולה של מים. כשביקרנו בקיבוץ נטפים וראינו פיתוחי הייטק שקשורים בחקלאות ובמים, התלהבתי מאוד. יש לנו הרבה מה ללמוד מישראל בכל מה שקשור לטכנולוגיה, הייטק ועשיית עסקים".
ומה יש לנו ללמוד מכם?
"האופנה בישראל ממש משעממת", מחייך סעיד. "תבואו לקראצ'י ותראו סטייל אמיתי. אני רוצה להביא לכאן כמה פקיסטנים שיעשו עם זה משהו".
