השיטה הייחודית שפיתח דוידי אורי סייעה לילדים בעלי קשיי קשב וריכוז

"בית הספר לא צריך להיות בייביסיטר או מכון ללימודי לוח הכפל, אלא מקום שבונה את האישיות של הילד. שהוא יגדל ויהיה מענטש, שיפתח אישיות אמיתית ולא מפלסטיק, כדי שיוכל לעמוד באתגרים במישור החברתי והאינטלקטואלי. הרבה פעמים רואים אצל ילדים מחוננים שאם החוסן הזה לא נבנה אצלם הם יתפרקו באוניברסיטה, כי הם אף פעם לא למדו להתאמץ"

מרחב מוגן

השינוי המשמעותי והמהיר שהתרחש אצל אותם תלמידים הוכיח את יעילותה של הגישה החדשה. הפתרון שנבנה עבור כמה ילדים התמסד והפך לתוכנית חינוכית "מרכז מרחב", שמתקיימת היום ביותר מ־30 בתי ספר, ומעסיקה 40 עובדים ו־40 בנות שירות. התוכנית יוצרת עבור הילדים "אזור בטוח", מקום שבו ירגישו חזקים ובטוחים ושיאפשר להם לעבור שינוי. יום אחד בשבוע יוצאים הילדים מכיתותיהם ומתכנסים לפעילות ייחודית במשך שלוש שעות, המתחלקת לשלושה שלבים: קבוצתי, אישי ומליאה.

בשלב הקבוצתי הילדים עובדים יחד על פרויקט משותף, למשל בניית טאבון או משחק משותף, מה שמעניק להם תחושת שייכות ומאפשר להם לעבוד על תקשורת בין־אישית. "מנהל בית־ספר אמר לי שרוב התלמידים שנושרים זה בגלל פערים בתקשורת, סמכות ומסגרת", מספר אורי. "אלה התחומים הכי מורכבים. בעיקר בעיות בתקשורת בין־אישית והבנת סיטואציות".

לאחר מכן, בחלק האישי, כל אחד מכין יצירה מסוימת, מה שמחייב אותו לארגון וסדר ומייצר תחושת הצלחה. "לחלק גדול מהילדים שאנחנו עובדים איתם לוקח חצי שעה לנעול נעליים. כשיש להם משהו שהם אחראים ליצור אותו, אפשר להתאמן בלבצע דברים בצורה מאורגנת ולא אימפולסיבית".

בשלב הבא, שמכונה מליאה, "אנחנו מדברים ויוצרים שפה שמסוגלת לחולל שינוי", מתאר אורי. "למשל שואלים כיצד נגיב למשהו מעצבן, מדרגים את התגובה מ־1 (להיכנס מתחת לשמיכה, למשל) עד 10 (לזרוק כיסאות), ועובדים על יצירת שליטה ותגובה מתאימה. אנחנו מסבירים שכשכועסים ברמה עשר אז מתאים אולי להפוך שולחן, אבל לרמה כזאת מגיעים פעם בחודשיים, ולא כל פעם צריך להפוך שולחן".

במסגרת התוכנית הילדים מקבלים שמות לתחושותיהם, ולומדים מהיכן נובעות ההתנהגויות שלהם. "יש ילדים שרגילים לשמוע עשרים פעם ביום 'די, תפסיק'. זה לא עוזר. כשאני נותן לילד כלים ושפה, הוא יכול להתחיל להבין את הסיטואציה ולהתמודד איתה אחרת. חלק משמעותי בעבודה זה לאמן ילדים בדברים האלה, לתת להם מקום, כבוד ותחושת ערך במקומות שהם טובים בהם. אני לא פותר את הבעיות כשהן קורות, אלא נותן לילדים את הכלים להתמודד איתן ואז שולח אותם להתאמן על זה בבית. למשל למצוא שלוש פעמים שהייתי אימפולסיבי".

"ההתרחשות המרכזית בבית הספר איננה הלמידה אלא הקשר בין אנשים, האינטראקציה. המדיום, עצם החיים בחברה, הוא המסר המרכזי. כך ילדים לומדים איך נראים יחסים תקינים בין אנשים, איך להתמודד עם אנשים שונים"

עם הזמן הוכרה חשיבותה של התוכנית, ועשרות בתי הספר המשתתפים בה מקדישים לה מקום מסודר וייעודי. המקום אינו משמש רק לתוכנית השבועית שהוזכרה, אלא למתן מענה בכל עת שמתעורר צורך. "בחדר נמצאת מישהי מטעם 'מרחב' שמוסמכת לבוא ולקחת את הילדים שבאותו רגע הפריעו לכיתה. במקום שהם יתסכלו את עצמם ואת החברים הם יוצאים החוצה, לא סתם כדי להסתובב עד שיירגעו. ב'מרחב' הם פורקים את הכעס ומתעלים אותו למקומות פרודוקטיביים תוך כדי היצירה. זה מקדם את הילד וגם את הכיתה שלא סובלת מהפרעות, וזה פתרון שיכול לעזור לו גם בבית בהמשך. זה לא מרחב לכיבוי שריפות אלא מקום שמחכה לשריפות ורואה בהן הזדמנות ליצור שינוי.

"אנחנו שואפים לכך ש־10־15 אחוזים מהילדים יגיעו לחדר שמכשיר ילדים לעבודה בקבוצות, בלי לחכות שיהיה פיצוץ, ולפי לו"ז קבוע מראש. אנחנו עובדים כל הזמן על הטמעת השפה שלנו. החזון הוא שנהיה בבית־ספר במשך שלוש שנים, ואחר כך הוא יהפוך את זה לדבר שלו. בסוף התהליך לא יכול להתבסס על משאבים חיצוניים, זה צריך להיות אינהרנטי לבית הספר. הוא זה שצריך לחשוב איך לעזור לילד שיש לו בעיות בבית, ושיוצא מהבית בלי אוכל כי אין מי שיכין לו ארוחת בוקר. אני יכול לרחם עליו ולדאוג לו לסנדוויץ', אבל השאלה היא האם אני יכול ללמד אותו להכין חביתה בבוקר. זה מה שישנה את החיים שלו ויהפוך אותו מילד נתמך שגר בהוסטל לילד שמסוגל לקחת אחריות על החיים שלו".

מה עושים עם ילד כזה?

"הוא מגיע לחדר הפרואקטיבי, משמונה בבוקר יש שם מישהי, ומכין לעצמו סלט וחביתה. אם אני מרחם עליו אז אני פוגע בו. יש המון סיבות לרחם עליו אבל זה לא יעזור לו ואפילו יגרום לו להיות נתמך לכל החיים. אם הוא מסוגל להפיק מעצמו עבודה משמעותית, זה מה שייתן לו כבוד כאדם מתפקד".

חינוך לעשירים

אם עד היום הייתה השיטה בגדר תורה שבעל פה, השמורה לבתי הספר, בשנים האחרונות החליט אורי להעלותה על הכתב, ולהעניק להורים ומורים כלים חיוניים להתמודדות עם קשיים חינוכיים גם בבית. ספרו החדש, "צעדים – נקודות לעבודה חינוכית", מיועד למחנכים, להורים ולעובדים במרכזי מרחב, והוא מכיל מאה נקודות מבט על ילדים, שהן כלים להפוך את החינוך למשמעותי ומשפיע. הספר מלמד כיצד לסייע לילדים לבנות אישיות שמתמודדת עם אתגרי העידן הנוכחי – הצפת גירויים, אחריות וחופש בחירה, השתייכות חברתית ויצירת תחומי עניין.

"בסוף, בכל בית יש התמודדות רציפה עם קשיים רבים ומגוונים", מסביר אורי את המניע לכתיבת הספר. "בעולם יש נטייה להפנות כל שאלה למומחה, אבל רובנו כלל לא מגיעים לפסיכולוגים, ורוב מי שמגיע לטיפול אחד לא מגיע לטיפול השני. אין לנו ברירה אלא לתת כלים מעשיים להורים ולמחנכים כדי שהם יובילו את השינוי בחיים של הילדים. אם ההורים מצליחים להתבונן על הקשיים לא בפריזמה של היום ומחר, אלא בפריזמה של איך אני עוזר לילד הזה לבנות חוסן ותפקוד, איפה נקודות ההתמודדות המצמיחות ומה הכלים האפשריים לצמיחה – הם והילד נמצאים במקום אחר לחלוטין".

בעיני אורי, אחת הבעיות העיקריות היא שמנהלי בתי ספר לא יודעים להגדיר מה מטרת המוסד החינוכי שלהם. "בית הספר לא צריך להיות בייביסיטר או מכון ללימודי לוח הכפל, אלא מקום שבונה את האישיות של הילד. שהוא יגדל ויהיה מענטש, שיפתח אישיות אמיתית ולא מפלסטיק, כדי שיוכל לעמוד באתגרים הן במישור החברתי והן במישור האינטלקטואלי. הרבה פעמים רואים אצל ילדים מחוננים שאם החוסן הזה לא נבנה אצלם אז הם יתפרקו באוניברסיטה, כי הם אף פעם לא למדו להתאמץ.

"ההתרחשות המרכזית בבית הספר איננה הלמידה אלא הקשר בין אנשים, האינטראקציה. המדיום, עצם החיים בחברה, הוא המסר המרכזי. כך ילדים לומדים איך נראים יחסים תקינים בין אנשים, איך להתמודד עם אנשים שונים מהם שיש להם רצונות ותחומי עניין מנוגדים, מה מעניין ומה משעמם אותנו, ואיך להתמודד עם הפרעות ואתגרים. אם האינטראקציה נתפסת כנספח שולי או כרע הכרחי, הלמידה תהיה סיוט לכל המשתתפים. אם נזכור שהתקשורת היא המטרה המרכזית, היא תהפוך לשדה שלם של למידת ערכים.

"עם כל הקשיים שיש במערכת החינוך, עבור רבים מהילדים זאת המערכת הכי חזקה שהם יפגשו. המערכת המשפחתית שלהם הרבה יותר מפורקת וכאוטית. אז אם אנחנו יכולים לשים שם משקל שיביא לכך שהילד יקבל את מה שהוא צריך, עשינו משהו משמעותי. זה תפקיד בית הספר. אם לא נצליח, זה יהיה חינוך לעשירים בלבד".

מה הכוונה?

"מי שמתמודד עם בעיות קשב וריכוז, שאצלנו קוראים להן בעיות ויסות וארגון – קרי, הוא לא מסתדר עם סמכות, אין לו תקשורת בין־אישית טובה וקשה לו עם סדר וארגון – אז אם ההורים שלו חזקים כלכלית, הם יכולים לשלוח אותו לריפוי בעיסוק, לפסיכולוגית ולקלינאית תקשורת. לעומת זאת, מי שההורים שלו לא מסוגלים לכך, איננו מטופל ונאלץ להסתפק בפתרונות החלקיים שבתי הספר מעניקים, כמו שעות שילוב. בסופו של דבר ילד שלא מטופל עובר במסלול ישיר למקומות רעים. מחקרים מראים שילדים שלא טופלו צומחים להיות בני נוער עם נטייה גבוהה יותר להתמכרויות, וכמבוגרים הם מתקשים להחזיק עבודה תואמת פוטנציאל ומתקשים בטיפוח זוגיות. זה לא משהו שעובר עם השנים. ילדים ללא הורים חזקים, ישלמו את המחיר גם בעתיד.

"אנחנו צריכים לחשוב באופן שיטתי ומסודר איך לבנות לילדים חוסן ויכולת התמודדות עם העולם. משום מה בתי ספר לא חושבים על עצמם ככה, ואז מופתעים מכך שיש ילדים בסיכון וילדים שנושרים. הם כל הזמן רודפים אחרי רכבת שהם לא יכולים להספיק. אז מבטיחים להם בגרות וזה טוב כי זה מגייס אותם לאתגר, אבל האם הבגרות שלהם שווה משהו? לא".

למה היא לא שווה?

"התפקיד של תעודת הבגרות הוא למיין, וכשילד השיג ציונים נמוכים מהממוצע, המקומות שדורשים תעודת בגרות ממילא לא יקבלו אותו עם הציונים האלה. אז הוא ילך למקום שיקבל אותו עם שלוש יחידות מתמטיקה, או אפילו בלי בגרות בכלל. המטרה היא למצוא מקומות שהם כן יחושו בהם משמעות ויוכלו להתפתח בתוכם. לבנות להם מעמד בתוך המערכת, שאם הם לא מגיעים אז מרגישים בחסרונם. לא לדרוש מהם להתחרות במסלול שלי, כי אז הם לא יצליחו ויגיעו למסגרת רק בתור קישוט וכדי שיהיה אפשר לסמן שהם מגיעים. צריך שבית ספר יהיה מרכז יוצר חוסן, והרבה פעמים זה קורה דרך הלמידה", מרכך אורי את אמירתו על תעודות הבגרות. "הבגרות משמעותית כשזה נתפס בעיני הילדים כאתגר, ואז הם צריכים להתאמץ כדי להשיג אותו. כשמישהו מתאמץ כדי להגיע להישג, זה בונה אצלו חוסן.

"הרבה פעמים מורים נכנסים לכיתה כמו לשדה קרב", אומר אורי. "ואז אנחנו שומעים הרצאות על כך שבשיעור הראשון המורה צריך להפגין את היכולות שלו מיד. אנחנו לא רוצים את זה. אנחנו רוצים ליצור שדה עבודה מגַדל. כדי שנעשה את זה, אנשים צריכים לבוא עם חלונות לעבודה. כל בן אדם הוא מפגש, ואנחנו צריכים ליצור חלון שדרכו מחנך יוכל לראות את הילד".

אורי מזכיר שני מושגים מעולם הפסיכולוגיה החינוכית, שנוכחים מאוד במרכזי מרחב: ילדי חרצית וילדי סחלב. "ילדי החרצית יצליחו לגדול בכל מקום. ילדי הסחלב לעומתם חייבים לקבל מענה שיטתי, טוב ומותאם, ואם לא ניתן להם את זה בתחילת הדרך הם לא יצליחו לעלות על הרכבת. הם יהיו ליד, יהיו להם הבלחות, אבל לא יותר מזה. זה יתבטא בנשירה בתיכון, בסמים, בתאונות דרכים, בהחזקת זוגיות וביחסים עם הבוס, ובסוף גם בתוחלת חיים קצרה יותר".

אם לא תופסים את זה מספיק מוקדם, זה כבר לא יקרה בהמשך?

"זה יכול לקרות, אבל ככל שנתפוס את זה בשלבים יותר ראשוניים, כמות המאמץ שהילד והחברה יצטרכו להשקיע תהיה יותר נמוכה. הרבה יותר קל להציל אנשים לפני שהם קופצים לנהר, מאשר כשהם כבר בתוך המים. אם אני יכול לתפוס את זה בכיתה ב' או ג', אני יכול לתת מענה הרבה יותר משמעותי. כשילד רודף אחרי הרכבת שהוא לא יכול להשיג כבר מכיתה א', הוא צריך לבנות המון אמון ומאמץ כדי לעלות שוב על המסלול".

מניסיונו העשיר כמי שטיפל בילדים רבים, אורי מצביע על מדד  שמנבא הצלחה גם בהמשך החיים: הגעה לבית הספר בזמן. "אם ילד מגיע באופן קבוע שעה וחצי אחרי הזמן, אני יודע לומר שהוא יהיה בסיכון בהמשך, אפילו ברמת התפקיד שהוא יעשה בצה"ל, מקום העבודה והלימודים שלו, התפקוד שלו בזוגיות ואם הוא יקום בלילה לילדים. אלה אתגרים גדולים, ואם הוא לא עשה עבודה על הדברים הבסיסיים בהתחלה, יהיה קשה להדביק את הפער בהמשך".

מסורת משפחתית

אורי, בן 42, נולד בקיבוץ לביא, ובגיל ארבע עבר עם משפחתו לשכונת קריית־משה בירושלים. הוא למד בתלמוד־תורה "מורשה", בישיבה לצעירים של מרכז הרב (ישל"צ) ובישיבת ההסדר באלון־מורה, עד שבשלב מסוים נפלט משם. "הרגשתי לא מחובר", הוא אומר. בהמשך הגיע לעבוד במוסדות "סדנת שילוב" ביישוב גבעות, תחילה כמתנדב ואז כמחנך כיתה. עמותת סדנת־שילוב מפעילה בית ספר לחינוך מיוחד ופרויקט דיור ותעסוקה לבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, החיים במקום ומשולבים בחיי הקהילה. אורי הוא בעל תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית מאוניברסיטת אריאל, ומתגורר ביישוב גבעות עם אשתו נהורא וארבעת ילדיהם.

ההתמודדות עם אתגרים חינוכיים היא עניין משפחתי אצל אורי. מנהלת "סדנת שילוב", נעה מנדלבאום, היא דודתו, ואורי רואה בה אדם שהשפיע רבות על עיצוב דרכו החינוכית. סבתו, מריון מיטווך, הייתה המורה האגדית של קיבוץ לביא. אורי מתאר כיצד היא לימדה את בתה, הדסה פרומן, ללכת למרות בעיות רפואיות קשות.

"כשהדסה נולדה הרגליים שלה היו עקומות, והרופאים אמרו שחייבים לנתח. אימא שלה אמרה שאין צורך, ושהיא תעשה לה תרגילים בבית. היא המציאה תרגילים במשחק ותנועה ועמדה על כך שהדסה תבצע אותם. אחרי שנה כשהיא הגיעה לביקורת בבית החולים, כל הצוות הביט בהשתאות והרופא אמר 'תראו מה עקשנות של אימא יכולה לעשות'. מפה הגיעה התפיסה שאומרת שדרך תנועה ועשייה אפשר ליצור שינוי משמעותי, ושאנחנו לא מוותרים על אף אחד. כל אדם צריך להגיע למקום שיש לו ערך ומשמעות, ואנחנו נעשה את כל המאמצים כדי שזה יקרה". סבתו של אורי הלכה לעולמה לפני שלוש שנים בגיל 94, והספיקה ללמד גם את ניניה.

אנחנו נפגשים בבית קפה ירושלמי, וקולו השקט של אורי כמעט נעלם ברעש ובמוזיקה של המקום. לא מזמן הוא חזר מהתבודדות של שלושה ימים במדבר, שאליה לקח ערימת ספרים גדולה. "אחד האתגרים המשמעותיים עם הצוות שלי היא לנסות ולהתחדש כל הזמן", הוא אומר.

אותו ילד שבזכותו נהגה מרכז מרחב, סיים לאחרונה מכינה קדם־צבאית והתקשר כדי לעדכן. "הוא עשה גם בגרות מלאה וכעת הוא עומד לפני גיוס", אומר אורי, ומציין נתון נוסף שמעיד על הצלחת השיטה: "יש בית ספר שהצלחנו להוריד ב־60 אחוזים את מספר התלמידים שמוצאים מהשיעור החוצה".

"חשוב לנו שבתי ספר ישימו לב גם לילדים שקופים, שלפעמים משלמים מחיר חברתי גבוה יותר מילדים רועשים", הוא אומר, ומצביע על הבדל מגדרי בהקשר הזה. "באלימות של בנים לרוב יותר קל לטפל, כי רואים מישהו נותן מכה. אצל בנות זה יותר עניין חברתי ושקט כמו תופעות החרם, ובדרך כלל זה יותר מזיק. את המחירים אצל בנות נראה בצורה משמעותית בגיל יותר מבוגר. בנות שלא מסוגלות להבין סיטואציות עד הסוף פשוט נעלמות, ואז זה מתפרץ בחרדות, אנורקסיה או הימנעות חברתית, וזה נורא ואיום".

בגיל 30 אפשר לתקן את ההזנחה מגיל שבע?

"שליש מהבעיות יורדות בגיל ההתבגרות. השאר צריך ליווי גם בגיל מאוחר יותר. צריך המון כוח כדי לעבוד על הדברים האלה בגיל מבוגר לבד. פעם ילד שאל אותי מה זה אימפולסיביות. הסברתי לו שקודם עושים ואז חושבים, והוא ענה שזה סיפור חייו. כשאתה נוסע באוטו אבל הוא בקושי זז, לרוב תרגיש חוסר אונים. אנשים שמרגישים ככה בחיים שלהם, שהם לא זזים אבל לא יודעים למה – חווים תסכול מאוד גדול. כשיש שפה וכלים לזה, אז זה פחות נורא".

אורי מספר על מחקר שנערך בעבר ובדק מה אנשים מעדיפים שיגידו להם: כמה הם מושלמים, או מה הבעיות שהם צריכים לעבוד עליהן. "רוב האנשים העדיפו שיגידו להם מה הבעיות, אלא אם ההערכה העצמית שלהם הייתה נמוכה ואז הם ביקשו לשמוע דברים טובים. בסוף בן־אדם רוצה לשמוע מה לא עובד ורוצה לחוש חיוניות. אנחנו יכולים לעשות את זה דרך בית הספר, זאת המטרה שלנו. אם נצליח לעשות את בית הספר למקום כן, אוהב ואמיתי, זה ישנה את החברה שאנחנו חיים בה".