בתחילת פרשת דברים מתאר משה את האופן שבו נבחרו ראשי השבטים והשרים (דברים א, יב־טו):
איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות. ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם.
מפסוקים אלה עולה שהבחירה בראשי השבטים ובשרים הייתה בידי ישראל, שנאמר "הבו לכם אנשים". ואולם, בסיפור המקביל בספר שמות נאמר שהבחירה נעשתה בידי משה, אחרי ששמע לקול חותנו, יתרו, שנאמר "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת" (שמות יח, כה). כיצד ניישב את הסתירה בין התיאורים השונים? סתירה זו מהווה עבורנו פתח להתבוננות במגמתו של ספר דברים בכללו.
חינוך אבולוציוני
בפירוש "דעת מקרא" מבקש אהרן מירסקי ליישב את הסתירה באופן הבא: "אין 'הבו' לשון בחירה, כי אם לשון זימון והצעה, כמפורש למעלה, ופירושו: בני ישראל המציאו למשה כמה אנשים ומשה בחר מהם את הראויים". אך דומה שאין צורך בכך. אין סתירה בין התיאורים לפי שהם נאמרו בזמנים שונים ובהקשר אחר.
פרשת יתרו נאמרה לעבדים שיצאו זה מכבר ממצרים ואינם מורגלים לחירות שיש עמה בחירה ואחריות אישית. על כן, העם ניצב על משה מן הבקר עד הערב (שמות יח, יג) כדי לדרוש א־לוהים (שם, טו). אך התנהלות כזו אינה יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן, כדברי יתרו למשה: "לא טוב הדבר אשר אתה עשה. נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך".
תהליך חינוכו של עם הוא אבולוציוני ולא רבולוציוני. עם של עבדים לשעבר עדיין אינו בשל לבחירה ולנשיאה באחריות, "שאין בטבע האדם שיגדל בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה, וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם, וילחם עם ילידי הענק" (מורה נבוכים ג, לב). על כן, לפי התיאור בפרשת יתרו, משה הרועה הנאמן, שחונך בבית פרעה, הוא בעל היוזמה אשר בוחר את השרים ואת ראשי העם.
לעומת זאת, בנאומו של משה בפרשתנו מבטו מופנה לעם בן חורין, לבני דור נוחלי הארץ. הללו כבר יצטרכו לשטוף את ידיהם מהלכלוך של החומר והלבנים ולצאת להילחם עם ילידי הענק. כשמבטו של משה מופנה לעבר אלו שעוד מעט ייכנסו לארץ ישראל הוא מתאר את בני ישראל כפעילים ומשמעותיים בתהליך הבחירה. אצלנו בפרשה הוא גם מדגיש בדבריו את השבטים, נקודה שכלל לא נזכרה בתיאור שבפרשת יתרו, שהרי אלו ששומעים את נאומו בעבר הירדן ישכנו בקרוב בארץ טובה ורחבה המחולקת לנחלות, כשכל שבט ושבט יחיה באזור משלו, בניגוד לבני דור המדבר שחיו יחד. הדור הזה אינו יכול עוד לסמוך על משה שיפעל בעבורו. עליו להתרגל לשאת באחריות בעצמו, ועל כן הם אלו שבוחרים שופטים "ידועים לשבטיכם" – שופטים הראויים לחברה רב־שבטית.
לאור זאת מובן גם הציווי של משה בהמשך: "ואצווה את שפטיכם בעת ההיא לאמור, שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו", בשל החשש שיהיו מן השופטים אשר יעדיפו את בני שבטם על פני בני שבטים אחרים. משה רבנו, הרועה הנאמן, נוהג כאותו מחנך דגול שיודע מתי הזמן לדרוש מן התלמיד המתבגר לשאת בעצמו באחריות ולא להסתמך על בחירתם של גדולים ממנו.
מבט חדש על התורה
מכאן נוכל לפתוח צוהר למהותו של ספר דברים, ספר משנה תורה שרבים מהדברים הכתובים בו כבר נכתבו בכללותם בשאר חומשי התורה. נראה כי לא מדובר רק בחזרה ובשינון של מה שנאמר בספרים קודמים, אלא במבט חדש על התורה, מבטו של משה רבנו, כפי שעולה מתחילתו של הספר: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר". מפשוטו של מקרא עולה כי הדברים נאמרו בידי משה על דעת עצמו ולא מפי הגבורה, כביטוי חז"ל: "משה מפי עצמו אמרן" (בבלי מגילה לא, ע"ב).
אף ציון המקום שבו שמעו ישראל את נאום הפרֵדה של משה – "בעבר הירדן במדבר" – משמעותי ביותר. נאומו של משה נאמר בעבר הירדן כשפני העם מופנות לעבר ארץ ישראל וכשהמדבר כבר מאחוריהם. זה סודו של הספר. בעבר הירדן משה מציג את הפירוש הראשון שניתן לתורה, "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (דברים א, ה). וכפי שראינו למעלה, לא אחת דברים שאומר משה בנאומו בעבר הירדן שונים במידה לא מבוטלת מדברים שנאמרו בספרים הקודמים. פעמים רבות לא מדובר בסתירה, אלא במבט אחר, בזמן אחר ובנמענים אחרים, שהרי, כדברי השיר, "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". בספרים שמות עד במדבר נאמרו הדברים לדור יוצאי מצרים ואנשי המדבר, ואילו ספר דברים נאמר לדור הנכנסים לארץ.
