"באחד ממוצאי השבתות של שלהי חורף 1962, חזרנו מבית הכנסת שפירא שברחוב מלאכי אחרי שחלקנו כבוד אחרון לאדמו"ר מדרוהוביץ', שנודע בכינויו 'האדמו"ר המצייר'". משפט זה, המופיע בספרו האחרון של חיים באר, "צל ידו" (עמ' 44), כולל ביטוי יוצא דופן. הצימוד "האדמו"ר המצייר" קשה להבנה בימינו, כל שכן באמצע המאה הקודמת.
חיים באר התגורר בילדותו ברחוב מלכי ישראל, בקרבת בית האדמו"ר. בשיחה עמו הוא נזכר בדמותו של ר' אברהם יעקב שפירא, הרבי מדרוהוביץ', כפי שהשתקף בשנות ילדותו: "בבקרים היה לובש את חלוק האדמו"רות לתפילה, ולאחר מכן מחליפו בחלוק פועלים אפור, מנוקד בכתמי צבע. בילדותי ביקרתי מספר פעמים בבית האדמו"ר. בביקורים אלו הוזמנתי אל גג ביתו, שם היה יושב ומצייר ציורי נוף ופורטרטים. לעיתים יכולת לראותו מצייר באתרים שונים בירושלים, למשל ברחוב המלך ג'ורג', שממנו ניתן היה לראות בשעתו את הר הצופים. הוא סירב להתפרנס מאדמו"רות. הכנסתו נבעה מהשכרת חדרים לדיירים, ובמידת מה ממכירת ציוריו. האדמו"ר היה נמוך קומה, אנין דעת, מטופח ועדין, כיאה לחסיד רוז'ין".
בזכות נופי הארץ
אברהם יעקב שפירא נולד בשנת 1884 בעיירה סדיגורה, בן בכור להוריו, הרב חיים מאיר יחיאל והרבנית בת־שבע שפירא. שני הוריו היו דור רביעי לר' ישראל מרוז'ין, וסביו הנהיגו את החצרות הרוז'ינאיות סדיגורה ובוהוש. כשהיה בן שנה בערך מונה אביו לאדמו"ר וקבע את מושבו בעיירה דרוהוביץ', ששכנה אז בתחום האימפריה האוסטרו־הונגרית וכיום באוקראינה.
כבר בגיל צעיר הציג ר' אברהם יעקב כישרון ציור. נראה כי ההשתייכות לחסידות רוז'ין וילדותו בדרוהוביץ', שהצמיחה מתוכה כמה אמנים ידועים, היוו קרקע נוחה לנטיותיו האמנותיות. "בית רוז'ין", העיד בריאיון עיתונאי, "הצטיין מאז ומתמיד בזיקה גדולה לציון ובטיפוח החלום של תחיית מלכות ישראל, ול'גינוני מלכות' שבחצר זו שייכת היתה גם התפארת שבאמנות, האדריכלות, הניגון והציור… במשפחתי היו כמה וכמה שעסקו בציור. זכורני שבהיותי ילד הביאו לי תמונות מצבעי שמן מעשי ידיו של אחי אמי, האדמו"ר ר' ישראל פרידמן מבוהוש, ואני אהבתי לעשות כמתכונת הציורים הללו" (הצופה, 13 ביולי 1956).
בגיל 19 נישא אברהם יעקב לאסתר גולדה רבינוביץ, בת האדמו"ר מפָּרְצֶ'ב. בפרצ'ב נולד בנם הבכור שלום יוסף שפירא, אשר נודע לימים כמשורר ש' שלום. שלושת ילדיהם הבאים, יצחק (לימים מנהל בית הספר הריאלי בחיפה), לאה־רייזל ומרים, נולדו בדרוהוביץ'.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה את דרוהוביץ' והתיישבה בווינה. בדומה לאדמו"רים נוספים מבית רוז'ין, ביקש האדמו"ר ר' חיים מאיר יחיאל מדרוהוביץ' להתיישב בארץ ישראל. בני המשפחה החלו לרכוש לעצמם מלאכות שיסייעו בידם בארץ, ובמסגרת זו השתלם אברהם יעקב במדידת קרקעות. על עליית המשפחה לישראל סיפר ש' שלום: "בשלושים נפש, בהן בני משפחה ומהן העובדים ובני ביתם, עלינו באדר תרפ"ב עם הרבי מדרוהביטש מוינה לארץ ישראל. בשלושה קרונות של רכבת, שהיו עמוסים מכונות, רהיטים, חבית שמנים, גלילי נייר, ספרים וספרי תורה, ארגזי מלבושים ושקי כרים וכסתות, מלתחות וצרורות – התנהלה הכבודה" (עליית חסידים, עמ' 30).
עם הגיעם ארצה התיישבו בשכונת הבוכרים בירושלים. אברהם יעקב שפירא החל לעבוד כמודד, ובמסגרת זו סייע להתיישבות קבוצות במקום שייקרא לימים כפר חסידים. אל הקבוצות הללו הצטרף גם בנו, ש' שלום. וכך העיד אפרים צורף: "כל שעבד במחיצת האדמו"ר רא"י שפירא ז"ל בנסיון ההתיישבות בכפר חסידים דאז (1925), לא ישכח את הדמות המופלאה… הוא עבד בהקפדה, במלוא כוונת הלב ובשעבוד חושיו וראה ברכה במלאכתו… תוך כדי עבודה היה נוהג ר' אברהם יעקב לפזם ניגון חסידי, ובחזרה מן העבודה יש שהיה מספר לעמיתיו מעשיה חסידית או שר פסוקי תהילים עם שקיעת החמה" (הצופה, 20 במרץ 1963).
המפגש עם נופי הארץ הצית את דמיונו של אברהם יעקב. הוא הרבה לצייר בשנים הראשונות לאחר עלייתו, תוך התמקדות בנופי ירושלים, וראה בציור חלק מעבודת האל: "כשעליתי ארצה", סיפר לימים, "התרשמתי כל כך ממראות הנוף של ארצנו, שבכל מקום שהלכתי התחלתי לרשום לעצמי רישומים מהנופים הללו…. כשם שיש ראיות שהן מזיקות לנשמה ולנפש, כך יש ראיות של אנשים קדושים ומראות נוף של ארץ הקודש שהן מביאות את רואיהם למדרגות גבוהות" (הצופה, שם).
באותן שנים יצר קשר עם הצייר יליד גרמניה הרמן שטרוק, והתייעץ עימו בנוגע למיומנות בציור. "פעם אחת נזדמנתי לשיחה עם הפרופ' הרמן שטרוק", סיפר באותו ריאיון לעיתון הצופה. "שאלתיו אם להמשיך לצייר בצבעי שמן. יעץ לי לעסוק ברישום, מפני שלדבריו מזיגת הצבעים תורה גדולה היא וצריכה לימוד מרובה. מאז עסקתי רק ברישום".
כשנתיים לאחר עלייתם ארצה נפטר אביו, ובנו אברהם יעקב נקרא למלא את מקומו כאדמו"ר השני מדרוהוביץ'. בשנים הבאות התרכז בחובותיו כאדמו"ר ועשה למען קהילתו. בתקופה זו ראו אור שני כרכי ספרו "נתיבות שלום", הכוללים דברי פרשנות לתורה. את ביתו ובית מדרשו קבע בשכונת כרם אברהם בירושלים, אשר משתקפת בציוריו בשנים מאוחרות יותר.
"איני מצייר להנאתי"
בשנת 1945, בהיותו בן 63, נפטרה רעייתו אסתר גולדה. לאחר מותה ובעצת ילדיו שב האדמו"ר לצייר, כאמצעי להפגת צערו. "לא ידעתי מה לעשות. לא יכולתי להרגע… וכדי להוציא קצת הצער מלבי, התחלתי לצייר. לבד", צוטט בעיתון הארץ. בהזדמנות אחרת סיפר: "משנפטרה עלי אשתי הייתי מתבודד בנוף ירושלים, והתבודדות זו הביאתני לידי חיבה מיוחדת של הנוף, וחיבת זיוה של ציון עוררה בי את הרצון לתת קיום למראה עיני בציור ורישום".
ימים ולילות שקד על ציוריו, אשר התמקדו גם כעת בנופיה של ירושלים. חסידיו ושכניו החלו לכנותו "האדמו"ר המצייר". "איני מצייר להנאתי", אמר. "הנני מצייר מתוך דחף פנימי שבא עלי לפעמים, תוקף אותי ואינו מניח לי עד שאקח מכחול בידי, אבחוש בצבעי ואצייר כפי תומי. בחוצה לארץ לא ציירתי כלל, ואפילו לא ציור אחד. כל עניין הציור בא משום קדושתה המיוחדת של ארץ ישראל הקדושה והמעולה מכל הארצות, שנופה וזיווה מיוחדים אך ורק לה. על כן משתוקקת נפשי לפעמים להעלות זאת על הבד – מעט מזעיר מקדושת ארץ הבחירה של עם הבחירה" (הצופה, 17 בנובמבר 1961)..
השמועה על האדמו"ר הצייר עשתה לה כנפיים. לציוריו נחשף הצייר יעקב שטיינהרדט, ככל הנראה בתיווכו של ש' שלום. בניגוד להרמן שטרוק בזמנו, שידל שטיינהרדט את האדמו"ר להוסיף צבע לציוריו, והנחה אותו כיצד להשתמש בצבעי שמן ופסטל. את ציור השמן הראשון שלו, דיוקן עצמי, צייר האדמו"ר בגן העירוני שברחוב המלך ג'ורג'.
אמן נוסף שעימו נועץ האדמו"ר היה הצייר חיים גליקסברג, אשר סיפר לימים: "עקבתי בעניין אחרי עבודתו באמנות, שהתחיל בה בגיל של זקנה. עם כל החן והרעננות שבראשוניות, כשל אמן צעיר, לא היה ציורו תמים וכבר בראשית דרכו היה ציורו בשל… הוא, הצורבא מדרבנן, השיג את התורה מיד. איזה חוש טוב לקומפוזיציה, ליריזם דק בציור הנוף, כל כתם, כל עצם המצויר היה במקומו הנכון… המפליא, שציורו היה נקי מכל סוגי הספציפיות. רב, אדמו"ר ומצייר ככל אדם ואין כל סתירה, אדרבא, הציור השלים את אישיותו השופעת חן וחסד. באהבה ובמסירות טיפל בסממניו: קו לקו, כתם לכתם".
"נקיון הדעת וטוהר הראייה"
חיים גליקסברג ויעקב שטיינהרדט היו ממקימי אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל. ביוזמתם נפתחה באוקטובר 1948 תערוכה מציורי האדמו"ר בתל־אביב. באירוע פתיחת התערוכה נכחו אישי ציבור, ציירים ואמנים, לצד חסידי האדמו"ר וקרוביו. התערוכה עוררה הדים רבים וזכתה לכמה ביקורות. "בתערוכה מוצגים 41 ציורים. מהם בצבעי שמן ומהם פאסטלים ורישומי עפרון. מפתיעה הפרופורציה, הקומפוזיציה של הצבעים המעידה על נקיון הדעת, צירוף צבעים בהירים הנובעים ממעין הזך של טוהר הראייה", נכתב בעיתון מעריב. ולעומת זאת, בעיתון דבר: "בעלי מקצוע ירננו ויחטטו שאי פה ואי שם אין בטחון בקומפוזיציה, וברישום ובצבעים, והחובבות ניכרת מכל. אמנם, חובב מוכשר לכל הדעות ובעל טעם טוב, אך בכל זאת: חובב, שאין מלאכתו בכך".
בין התמונות שהוצגו בתערוכה נכלל דיוקן עצמי בצבעי שמן, אותו היטיב לתאר הסופר אפרים צורף: "באוטופורטרט מביט האדמו"ר־האמן בחלל עולמו של הקב"ה כשמצבועו [מכחולו] מורם בשמאלו ועיניו שקויות ציפיה לקראת נס שעומד להתרחש, נס חידוש מעשה בראשית. כך פייט וכיחל הצדיק־האמן את רחשי נפשו, כך סיגנן והעלה על פני בדיו מפרוכת אדמת ישראל" (הצופה, 20 במרץ 1963).
ביולי 1949 הוצגו שניים מציורי האדמו"ר בתערוכה שהתקיימה בבית האמנים בירושלים, לצד עבודות של ציירים ידועי שם כגון מרדכי ארדון ואנה טיכו. בשנים הבאות הוצגו ציורי האדמו"ר במספר תערוכות יחיד או תערוכות קבוצתיות נוספות, בארץ ובחו"ל. בשנת 1950 הוצגו תערוכות של ציוריו בניו־יורק ובפילדלפיה. בנסיעות אלו נפגש האדמו"ר עם נציגי הקהילה היהודית, ואף נערכה עבורו קבלת פנים בבית הכנסת "שערי שמיים" בניו־יורק. האדמו"ר הנציח את מראותיו מנסיעה זו במספר ציורים.
ביקור זה נותר חרוט בזכרונו של הרב אהרן הלוי פצ'ניק, ממנהיגי המזרחי בארה"ב: "נפלא היה הדבר איך שאדמו"ר זה שהליכות אמריקה לא היו נהירות לו כלל, מצא לו את דרכו בין המצנאטים ואנשי האמנות, והתערוכה היתה מוצלחת מאוד. אפילו העתון 'ניו יורק טיימס' ושאר עתוני הארץ הגדולים הדפיסו מאמרים גדולים עם רפרודוקציות של כמה מציוריו. האיש כשלעצמו מצא חן בעיני כל רואיו וכולו אומר כבוד… הבטחון הפנימי שבו לא נתן לו לדאוג בשל הקשיים והמכשולים שנפגש בהם בדרכו בארץ זרה לו".
מתנה לנשיא המדינה
בשנים הבאות הוסיף האדמו"ר לשלב בין עולם התורה לעולם האמנות. הוא המשיך לצייר ותמונותיו נמכרו בארץ ובעולם, אולם הוא הפסיק להציג בתערוכות, לדבריו "מפני ביטול התורה הכרוך בעניין".
"בביתו ברחוב מלאכי בירושלים", תיאר משה חשין בעיתון מעריב, "מנהל הרבי שטיבל משלו והחסידים באים אליו כרגיל, לומדים שיעור בדף היומי ועורכים סעודות כמנהגם. ואילו בקומה השניה שמעל השטיבל מקיים הרבי מדרוהוביץ תערוכה מתמדת מיצירותיו הכוללות פורטרטין של עצמו וזקני אדמו"רי החסידות, ציורי נוף ירושלמי וחיפאי בעיקר, והכל בגנון אימפרסיוניסטי מובהק. וגם כאן קיימת נהירה של 'חסידים' לרבי".
ר' אברהם יעקב צייר בחייו עשרות ציורים במגוון נושאים. חלקם נמכרו, וחלקם נתרמו למוסדות שונים: "הנה, למשל, כמה תמונות משלי נמצאות כעת במשרד הפנים וגם במשרד הדתות יש כמה ציורים שלי. ואפילו ציור אחד נתתי לנשיא המדינה והיא תלויה שם, בלשכת נשיא המדינה", סיפר (הצופה, 17 בנובמבר 1961).
ביתו הוסיף למשוך אליו מבקרים, אשר התרשמו ותיארו את ציוריו הרבים: "לעיני נתגלו שפע של תמונות, ציורים ורישומים, גדולים וקטנים, מהם בצבעי שמן, ומהם פאסטלים ורישומי עפרון", סיפר אחד מהם. "הנה פורטרטים של האדמו"ר מבויאן, האדמו"ר הזקן מהוסיאטין, הראי"ה קוק, אביו האדמו"ר מדרוהוביץ', וכן אוטופורטרטים של עצמו. והנה תמונות נוף שופעות חיים ורבות הבעה מפינות חמד של ירושלים, עיר הכרמל, תל אביב והמושבות וכו' וכו' – גלריה עשירה ומפוארת של מעשי ידיו להתפאר" (הצופה, 13 ביולי 1956).
באחד מימי שישי צעד האדמו"ר ברחוב יפו, בדרכו חזרה מטבילה במקווה לפני כניסת השבת, ובחצותו את הכביש פגעה בו מכונית. האדמו"ר הובהל לבית החולים שערי צדק, ובמהלך השבת נקבע מותו. רבי אברהם יעקב שפירא הלך לעולמו בכ"ד באדר ב' תשכ"ב, 30 במרץ 1962.
מה עלה בגורל ציורי האדמו"ר לאחר מותו? כבר בחייו נמכרו רבים מציוריו, והם מצויים כיום בידיים פרטיות. ציורים אחרים נמסרו למוסדות שונים. בשנת תשכ"ה ראה אור הספר "ציורי האדמו"ר א.י. שפירא", בהוצאת המשפחה, ובו 11 ציורים. ברחבי המרשתת ניתן למצוא ציורים אחדים נוספים.
ציורים אחרים נמצאים בידי בני משפחת האדמו"ר. משיחה עם נכדו דן פקטה, בנה של בתו מרים ופרופסור אמריטוס מהפקולטה לפיזיקה בטכניון, עולה כי הציורים שנותרו בבית האדמו"ר חולקו בין בני המשפחה. בבית משפחת פקטה בזכרון־יעקב תלויים ציורים מניו־יורק ומפילדלפיה, דיוקן עצמי ותמונות נוף, חלקן מובאות כאן לראשונה באדיבותו של פרופ' פקטה. כמו כן מצוי בידי פרופ' פקטה רישום דיוקנו שלו כתינוק, מעשה ידי סבו.
בימים אלו, של קוטביות הולכת וגוברת בחברה הישראלית, ראוי להעלות את זכרו של אדם זה, אשר הצליח למזג בחייו בין דת ואמנות, מלאכה ורוח, קודש וחול.
נסיים כפי שהתחלנו, בתיאורו של חיים באר בספרו "צל ידו": "בחצר המוגבהת, בצילם של האורנים הזקנים, התגודדו כמה עשרות גברים, שעישנו בקדחתנות והתלחשו ביניהם חרש, ובתוך בית הכנסת הקטן, על הרצפה, מוקף בנרות דולקים, היתה מונחת גופתו העטופה בטלית של האדמו"ר. אני עמדתי נטוע ליד אחד החלונות והתבוננתי מבועת בגופה הקטנה, עד שאבא בא ומשך אותי משם ואמר שמוטב שאזכור את הרבי כפי שהכרתי אותו בחייו, חלוק עבודה אפור מרובב בצבעי שמן מחליף את חלוק המשי המנצנץ שלו, בידו מכחול ציירים והאור הזרוע לצדיק בוקע מתוך עיניו".
עמיר לבנת הוא מנהל מחקרים קליניים, בעל תואר שלישי במדעי החיים ועוסק במחקר היסטורי וגנאלוגי
