בין זיכרון לאהבה: למה חשוב לצום ולזכור – ואז לשמוח

ביום ראשון הקרוב יחול צום תשעה באב, ושישה ימים לאחר מכן – ט"ו באב.

על החודש הזה אומרים חכמים: "משנכנס אב ממעטים בשמחה".

הסיבה לצום ולהמעטת השמחה היא צירוף של אסונות לאומיים שאירעו ביום תשעה באב: חורבן בית המקדש הראשון בידי הבבלים ב-586 לפנה"ס, חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים ב-70 לספירה, כישלון מרד בר כוכבא 60 שנה לאחר מכן – שתוצאתו הייתה החורבן הסופי של היישוב היהודי בארץ ישראל, וכן עוד אירועים טרגיים רבים שארעו לעם ישראל במהלך ההיסטוריה, כמו גירוש ספרד ועוד.

למרות שאלו אירועים מאוד מרכזיים בהיסטוריה של עם ישראל, עדיין יש מקום לשאול: אולי היה עדיף לשכוח מה שקרה ולהסתכל הלאה? מה הטעם לבכות על כך כל שנה מחדש? איך אפשר להיות עצובים על דבר שלא חווינו, שהתרחש לפי כל כך הרבה זמן? מה זה נוגע לנו, כציבור? ואיפה כל זה פוגש אותי, כאינדבידואלית?

לפני שנים רבות, ברל כצנלסון, מנהיג ציוני וחילוני למהדרין הזדעזע כשתנועת הנוער, שהייתה ציונית וחילונית כמותו, קבעה מחנה קיץ ביום תשעה באב. מה ערכה של תנועת הציונות כשאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה? האם היה קיום לעם היהודי לולא היה מייחד בזכרונו ובהליכות חייו את יום החורבן?

כולנו בנויים על זיכרונותינו – האישיים והלאומיים. לזיכרון תשעה באב שני פנים: הראשון הוא זיכרון המצב האידיאלי של עם ישראל, הזמנים היותר טובים. והשני הוא זיכרון הגורמים למשבר, לנפילה- החטאים.

כשאנו מרפים לרגע מן ההווה הסוער, מן השאיפות לעתיד, ומשליכים עוגן אל העבר, אנו מגלים את סיפור חיינו. מחד – גדולתו של העם בעבר, כאן בארצו, בחייו המגוונים, במקומות המרובים בהם חי, ומאידך עולות הסיבות לחורבן, המחשבות על טעויות, ההתבוננות על האפשרות למניעתן ותיקונן.

למקום הזה מזמין אותנו צום תשעה באב.

כן, צום: לא אוכלים ולא שותים ולא עוסקים בצרכים שלנו, וגם לא מתחברים להסחות הדעת היום-יומיות. נכון, אנו נהיים קצת יותר חלשים מהרגיל – אבל דווקא משום כך אנו זוכרים בענווה את מקומנו בעולם ומשתחררים לפרספקטיבות אחרות, לשאלות הגדולות יותר: על היש, על הטוב שיש לנו היום כאן בארצנו; על טוב שהיה וחרב והסיבות לכך; על אפשרויות הקלקול ועל אפשרויות התיקון.

ואז, אך שישה ימים לאחר מכן מגיע יום ט"ו באב, עליו אמרו חכמים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב…"

מה פשר שינוי מצב הרוח? היום הזה מתואר כיום של שמחת חתונות שאינן בודקות "כמה שווה הכלה", אלא מניחות שכל הכלות שוות – שוות ערך, שוות זו לזו. יום שיש בו אפשרות לכל כך הרבה אהבה, פתיחות וקבלת כל אחד ואחת.

ואולי זאת היא ההצעה הגדולה לסדר היום של השבוע הקרוב:

נתחיל בהזדהות עם העם וההיסטוריה שלו, על גדולתה ומשבריה.

נתכנס אל תוכנו, בענווה, במחשבה על הטוב, על סיכויי שמירתו וצמיחתו, על הצורך בתיקונים גדולים כדי לשמרו.

ומן המקום הפנימי הזה, המוותר על מרכזיות ההווה ומרכזיות האני, נצא "לחולל בכרמים", כפי שנהגו לעשות בט"ו באב, ונראה את כל הסובבים אותנו באור חדש: מקבל, מכבד ואוהב.

כך, מהמקום הזה, כולנו נצמח: האני האישי, האני החברתי והאני הלאומי.

במילותיו המופלאות של יהודה עמיחי:

המקום שבו אנו צודקים/יהודה עמיחי
מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.