שני מפגשים טראומטיים הפרו את השלווה האידילית של ההליכה במדבר – הראשון עם עמלק והשני עם המדיינים. שני עמים אלו דומים במאפייניהם – שבטי נוודים מדבריים, שככל הנראה הרבו להתפרנס מגזל ואף שיתפו פעולה בתחום, כפי שמתואר בספר שופטים: "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק… וישחיתו את יבול הארץ" (ו, ג־ד). אופיים של המפגשים עם שני עמים אלו שונה. עמלק מתמקד בפגיעה פיזית – "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך"; המדיינים, לעומת זאת, מתמקדים בפגיעה רוחנית – תחילה בניסיון לשכנע את בלעם לקלל ובסוף ב"נכליהם", עירור היצר המיני והסתה לעבודה זרה באמצעות בנותיהם (במדבר כה, יח).
בשני המקרים מצווה ה' לא לעבור לסדר היום על הפגיעה ולחתור למלחמה חזיתית. לא מדובר במלחמת "אין בררה", שמטרתה כיבוש והגנה, אלא במלחמת "יש בררה" – מלחמה לשמה כנגד התרבויות הללו. העמים הללו לא מעיזים לתקוף ישירות ולכן פונים לדרכים מניפולטיביות. מול כוחות אלו קיימת נטייה רווחת להחזיר גם כן בדרך עקלקלה, אולם התורה מצווה אחרת – אין להיגרר לדרכים שלהם, אלא להתעמת עם הרוע באופן חזיתי.
עמלק פגש את עם ישראל במצב מאוד ראשוני, ולכן המלחמה נגדו נדחתה לעתיד. המדיינים, לעומת זאת, פגשו בישראל במצב בשל יותר, ולכן נדרש עימות מיידי. עם זאת, קיים פער בין הציווי על המלחמה, המופיע מיד לאחר החטא עם בנות מדין, בתחילת פרשת פינחס, לבין הביצוע בפועל, המרוחק שישה פרקים ממנו, בפרשת מטות. נראה כי המפתח להבנת העניין מצוי בתוכן ששת הפרקים המפרידים, העוסקים ברובם בהכנות להתנחלות בארץ.
אותם פרקים העוסקים בהתנחלות מלמדים שהמלחמה עם מדיין נובעת אמנם מהעבר – אירוע בעל פעור, אך היא גם פונה קדימה, אל העתיד. תקופת הסטריליות הרוחנית עומדת להסתיים ועם ישראל הולך לקראת התמודדויות תרבותיות מורכבות. מלחמה זו עשויה להוות מעין אבטיפוס להמשך המאבקים התרבותיים בארץ. כנראה שבשל כך מודגש כי דווקא משה, מחנכו הדגול של העם, צריך לנהל את המלחמה, כפרויקט אחרון לפני מותו (לא, ב).
לכבוש מחדש את הנשים
המלחמה עצמה מתוארת בקיצור רב, אולם ההכנות אליה והטיפול בשלל מתוארים באריכות רבה ביותר. זהו ככל הנראה ביטוי נוסף לשונוּתה של המלחמה: בהכנות מתואר כי פינחס יוצא בראש הלוחמים יחד עם כלי הקודש וכן כי הלוחמים מורכבים מ"אלף למטה". אלמנטים אלו מראים כי המלחמה מונחית משיקולים סמליים־תרבותיים יותר מאשר משיקולים צבאיים קרים. לאחר המלחמה מתואר העיסוק בשלל, המהווה שאלה קריטית במאבק תרבותי, שהרי הוא דן בשאלה המרכזית הנובעת מהמאבק – מה ניתן להכיל מהתרבות השכנה וכיצד?
בשלב הראשון עם ישראל לא לוקח את השלל אליו אלא מביא אותו למשה ואלעזר (לא, יב). בכך הלקיחה הופכת לפעולה מושכלת ומאורגנת ולא נובעת מהתלהטות יצרים. בשלב זה, נחרד משה לגלות כי השלל כולל בתוכו את נשי מדיין, שהיוו הגורם לחטא וממילא אמורות להיות היעד הראשון לנקמה. נדמה כי אנו עדים כאן לתופעה פסיכולוגית מרתקת – כאשר יוצאים למאבק נחוש נגד רוע ויצרים אפשר בקלות להיגרר לתוכו. משול הדבר לדייג המנסה לדוג דג שמן, המפיל אותו לתוך המים. עם ישראל יוצא למלחמה לאחר טראומת הפיתוי לזנות, אך במהלך המלחמה מגלה את אותן נשים שפיתו אותו לא מזמן. כעת, האנרגיה התוקפנית של המלחמה מתערבבת עם האנרגיה המינית וכך עולה הרעיון לכבוש את הנשים הללו, לנסות "לגייר" אותן וכך לממש את המשיכה אליהן באופן חוקי. בשל כך משה קוצף על שרי המלחמה ומצווה להרוג נשים אלו, כאומר: ישנם דברים שלא ניתן לגייר.
ביחס לרכוש התמונה היא אחרת. ניתן לקחת את הרכוש, אך לאחר שהוא עובר הכשרה וטבילה. תהליכי ההכשרה והטבילה יוצרים הבדלה תרבותית המאפשרת בעקבותיה הכלה של אובייקטים מהתרבות השכנה, ללא חשש לפגיעה. לא במקרה למדו חז"ל את הלכות הכשרת כלים וטבילתם מפרשתנו, המהווה אבטיפוס להתמודדות תרבותית. תהליך נוסף המאפשר את לקיחת השלל מופיע בתיאור המפורט על אודות אופן החלוקה – מחצית ללוחמים ומחצית לעורף וכן אחוז קבוע ללוויים ולתרומת ה'. האווירה החשבונית המדוקדקת השורה על תיאור החלוקה מפקיעה אף היא את חלוקת השלל מתחום היצרים הגועשים ומעבירה אותו אל החלק השכלי והמאורגן בנפש. רק כך ניתן לספוג אלמנטים מהתרבות המדיינית – לאט, בשיקול דעת ותוך כדי הקדשת חלקים לקדושה.
הטמא הופך לקודש
בסוף תהליך החלוקה, שרי המלחמה פונים למשה בצעד מפתיע ומוציאים מכליהם כמות נכבדת של תכשיטי זהב (לא, מח־נד). מסתבר כי הם בזזו אותם מהצד והוציאו אותם מכלל החלוקה. כעת הם מחליטים מיוזמתם להקדיש אותם לה': "לכפר על נפשתינו". אותם שרים לא מפרטים מהו החטא שעליו הם רוצים לכפר, אך אם נשווה לתחילת הפרק ניווכח כי אלה אותם שרי מלחמה בדיוק שעליהם קצף משה כי השאירו את הבנות בחיים ומסתבר כי זהו חטאם. מה גם שהתכשיטים שכעת הוצאו מכליהם הם תכשיטי נשים והכתוב אף טורח לפרטם לסוגיהם. מסתבר כי לקיחת תכשיטי הנשים המדייניות מתחברת ללקיחת הנשים המדייניות במלחמה (ראה גם רש"י שם לגבי תכשיט ה"כומז"). שוב אנו נוכחים לראות את המשיכה אל המיניות שהתרחשה דווקא מתוך המלחמה נגדה.
כאמור, כעת, לאחר התהליך הארוך של ההיטהרות וארגון נכון של השלל, שרי המלחמה באים מיוזמתם ומחליטים להקדיש דווקא את האובייקטים המיניים לקדושה. בכך נסגר המעגל והטמא ביותר הופך לקודש. המלחמה החזיתית ביצרים עלולה לפגוע כבומרנג בלוחם. אך תהליך נכון של ויסות, היטהרות, הפרדת רע מטוב והכשרה חלקית יכול להוביל בסופו של דבר אפילו להפיכת הרע ביותר לקודש.
אנו מודים לאיתיאל גולד על עיוניו המעמיקים בפרשות ספר במדבר בראי הפסיכולוגיה, ומקדמים בברכה את פרופ' יובל סיני, נשיא מכללת אורות ישראל, אשר ילווה אותנו בעיוניו לספר דברים
