המפגש הראשון של ד"ר מלילה הלנר־אשד עם ספר הזוהר היה מפתיע, ולא רק משום שהיא הייתה אז אישה צעירה מבית חילוני. עם שחרורה מצה"ל, בראשית שנות השמונים, היא נסעה לטיול בסקנדינביה. לקראת הטיסה קיבלה מתנה מהוריה, ספר קטן וכחול באנגלית. היא החלה לקרוא בו רק לאחר בואה לאוסלו, בירת נורווגיה.
"הכריכה לא אמרה לי על הספר הזה כלום, מי המחבר ומה בכלל הנושא. בקטע הראשון היו פירושים רבים למילה 'בראשית' וזה הדהים אותי. אמרתי לעצמי שאני רוצה עוד", היא נזכרת. היה זה ספר מוקדם של חוקר הקבלה פרופ' גרשם שלום, שתרגום שמו לעברית הוא "זוהר: ספר הפאר – קריאות בסיסיות בספר הקבלה".
"תהיתי למה אף אחד לא סיפר לי שיש דבר כזה. התאהבתי ממבט ראשון, וכשחזרתי לארץ אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות. כאישה לא אורתודוקסית, לא היה אף מקום שפתח את שעריו ונתן לי ללמוד קבלה, מלבד האוניברסיטה. במקרה שלי האקדמיה הייתה נדיבה ופתוחה לכיוונים של המחקר שעניינו אותי, וזאת זכות ללמוד וללמד במרחב שלא סגר את הדלתות שלו", אומרת הלנר־אשד, ומציינת כי מי שסייע לה בצעדיה הראשונים בתחום וגם בהמשך, הוא חתן פרס ישראל פרופ' יהודה ליבס, מחוקרי הקבלה החשובים בימינו.
ד"ר עמרי שאשא מונה שני מפגשים מעצבים מסוג אחר עם הזוהר והעולם הקבלי. "גדלתי בבית עיראקי, ואני זוכר איך בילדותי היו מוציאים באזכרות של הסבא ספרונים של קטעים מ'אדרא רבא' ומחלקים לכל הנוכחים. קראו בלי ללמוד ולהבין מה יש שם. אף אחד לא בדק מה יש בקטעים הקודמים לספרון שהוא קיבל, ומה יש אחר כך. לפעמים זה אפילו נחתך באמצע משפט. זו קריאה ריטואלית של הטקסט המקודש".
המפגש השני היה בזמן לימודיו בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה־גלבוע. "הייתי בעיצומו של המסע שלי בארון הספרים היהודי עם לימודי תנ"ך, גמרא, הלכה, ופתאום התגלגל לידי הספר 'משנת הזוהר' של ישעיה תשבי. חלק מהדברים הכרתי קצת מעולמות החסידות, אבל היה ברור שזאת שפה אחרת לגמרי. אני זוכר את התחושה שבתוך כל ארון הספרים היהודי הצפוף הזה, הזוהר נתן טעם ומרחב אחר. משם הדרך הייתה קצרה. במקרה שלי היו יותר אפשרויות. כבר היה דור חדש של תלמידים שהפכו למורים, הנתיב היה סלול. הלכתי ללמוד זוהר, בין השאר אצל מלילה".
שנים רבות לאחר המפגשים הראשוניים הללו הם מפרסמים בימים אלה את ספרם "בדרך עץ החיים: מבוא לספר הזוהר" (ידיעות ספרים). לרגל האירוע פגשתי אותם לשיחה על הזוהר ומסריו ועל עבודתם המשותפת.
מגרה את הדמיון
ד"ר מלילה הלנר־אשד (64) גדלה בירושלים, ב"משפחה מאוד יהודית ומאוד לא הלכתית" כלשונה. במשך 26 שנים לימדה זוהר באוניברסיטה העברית. היא עמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון הרטמן, וחיברה שני ספרים העוסקים בזוהר: "ונהר יוצא מעדן: על שפת החוויה המיסטית בזוהר" (עם עובד, 2005), ו"מבקשי הפנים: מסודות האדרא רבא בזוהר" (ידיעות ספרים, 2017). שניהם תורגמו לאנגלית וראו אור בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד.
ד"ר עמרי שאשא (39) למד במוסדות דתיים בירושלים, עיר הולדתו ומגוריו כיום, ובישיבת הקיבוץ הדתי במעלה־גלבוע. הוא נשוי למשוררת רוני אלדד ואב לארבעה, ומלמד כיום במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, שבה כתב גם את הדוקטורט שלו העוסק בסיפורי הזוהר ועתיד להתפרסם כספר. עוד לפני העבודה המשותפת על הספר, השניים ריכזו סמינר במכון הרטמן בנושא "מקורות הקבלה והחסידות והחברה הישראלית". בנוסף, הם מלמדים יחד בבית המדרש "זוהר חי" ללימודי הזוהר ותורת הסוד היהודית
נשמע שאתם מוקפים בזוהר 24 שעות ביממה. עד כמה הזוהר משפיע ונוכח בחיים שלכם?
"העולם שלי לא מאוכלס רק בזוהר", מבהיר שאשא. "אנחנו באים מכל מיני עולמות שלפעמים מתנגשים, וחשופים לשיטות ותורות רוחניות אחרות, מהפסיכואנליזה ועד למזרח. במשך הרבה דורות יהודים הרגישו שארון הספרים היהודי הוא גבולות הגזרה שלהם. אנחנו לא שם. פמיניזם זו דוגמה קלה לכך שהעולם שלי מאוכלס בתפיסות אחרות על נשיות. גם במסע הרוחני ביחס לגוף, לדוגמה, שיש לזוהר דברים נהדרים לומר עליו, הוא לא ממצה את האופן שבו אני חושב ועובד עם הגוף שלי. יש לי עוד תורות ושיטות".
מה גרם לתחום הזה להפוך בעשורים האחרונים ממשהו ששייך ליחידי סגולה, לעולם שפתוח לרבים?
הלנר־אשד מצביעה על שורה של תהליכים תרבותיים בהקשר הזה. "קם דור של תלמידים וחוקרים שהצליחו ללמד ולגדל הרבה תלמידים, לגעת בהרבה אנשים ולהצית את הסקרנות", היא אומרת, ומציינת כי הפריחה הזו הביאה גם לפתיחת מקומות לימוד שמאפשרים מה שבתי מדרש מסורתיים לא יכולים לתת. "הזוהר נפתח פתאום כדבר מעניין ומסקרן. יש סוגים של עניין בעולם הרוחני, ובכלל במיסטיקה, שבאים מתוך תחושת הנפש העייפה בעולם הדתי, או מתוך הנפש המשתוקקת בעולמות החילוניים והניו־אייג'יים. זה התחיל לסקרן משוררים, כותבים ומוזיקאים. הייתה גם עלייה של הדיבור המסתורי באמריקה על הזוהר, עם מרכזי הקבלה שם והזמרת מדונה שעשתה לזה יחסי ציבור".
שאשא: "הזוהר מגרה ומזמין אותנו להפעיל דמיון, להיות בחיפוש רוחני או בחיפוש שקשור לגוף, וזה חלק מהחיפושים של הדורות האחרונים. אנשים מחפשים חוויות מיסטיות, רוצים להרחיב את התודעה. אם אתה רוצה למצוא חומרים זמינים שמדברים את השפה הזאת בתוך התרבות היהודית, הזוהר הוא הראשון והבולט שבהם.
"מבחינה היסטורית, הפריחה הנוכחית קשורה גם להדחקה ולנסיגה בעבר. מאה שנה אחרי שהזוהר התפרסם, במאה ה־13, הוא כבר הפך לקנוני ומקודש. אבל אז היה שלב שיהדות מסוג מסוים רצתה להיות יותר נאורה, משכילה ורציונלית, אז היא הורידה את הזוהר מסדר היום וחזרה לפילוסופיה, לרמב"ם ולאתיקה".
"באגפים מסוימים ביהדות הזוהר לא היה קיים בכלל", מוסיפה הלנר־אשד. "מעניין לראות איך ביהדות של ארצות האסלאם זה היה לגמרי אחרת. שם הזוהר המשיך להתקיים, ומעולם לא נעלם או נפל. כמה למדו וכמה הבינו את הטקסטים זאת שאלה נוספת, אבל שם היחס לקבלה לא עבר את אותה תמורה כמו בשאר המקומות".
שאשא: "יש משהו רדיקלי בזוהר, ואני יכול להבין למה שמו אותו בצד. לפעמים אני קורא בו ואומר 'זה מאוד קיצוני', בין אם זה על דימויי האל ובין אם על תפקידו של האדם. אני חושב שמה שהכי מרתיע אנשים אלה הדימויים הארוטיים, הפלסטיים והגופניים של החיים, והצדדים הזכריים והנקביים של האלוהות. לא תמיד קל לבלוע את הדבר הזה, שיש לו אפקט חזק על התודעה, בטח אם אתה בא מכיוון דתי מסוים. יש בזוהר משהו אנרכיסטי ופרוע".
הלנר־אשד: "יש בו מין נועזות, ו'לאו כל מוחא סביל דא'. זו לא הזמנה לטיול שקט ורוגע בערוגות האגן האנדלוסי".
לא לרוץ לאלגוריה
בהקדמה לספר מציגים השניים "ארגז כלים", שמסביר כיצד נכון לגשת ללימוד הזוהר. שאשא: "הכלי האחרון אומר שמי שקורא בזוהר צריך להאמין שמה שנכתב הוא ממש כוונת הכותב. הרבה פעמים קוראים בזוהר, מרגישים ש'אין מצב שלזה הם התכוונו', ומיד עושים לזה אלגוריזציה, מחפשים בטקסט סמליות ועושים טריקים פרשניים שונים כדי לגשר על הקושי".
הלנר־אשד: "התודעה שלך לא מסוגלת להכיל שזה מה שכתוב, ומיד אתה מעגל את זה. יהודה ליבס לימד אותנו להיות נכונים להסתכל על הטקסט באמת, ולא מיד לארגן ולפרש אותו".
אחת השאלות שהשניים נתקלים בהן לא מעט, עוסקת באיסור ההיסטורי על לימוד זוהר לפני גיל ארבעים. "כשמעלים את השאלה הזו בשיעורים שלי", אומרת הלנר־אשד, "אני מביאה את הקטע שבו רבי משה קורדובירו (מחשובי מקובלי צפת במאה ה־16; י"א) אומר: 'אני בן 23, השיער שלי כבר מצהיב ובקושי התחלתי'. אני חושבת שצְעִירוּת יכולה להיות יפה לסוג מסוים מהזוהר. מצד שני, נכון שיש מקומות בזוהר שדורשים יישוב דעת מסוים. צריך לדעת שכבות של מדרש, תנ"ך וטקסטים מימי הביניים, ולעמול יותר בלמידה".
שאשא: "מצד שני גם לא ללמוד לפני גיל ארבעים זה הפסד ענק. אנשים שעד אז לא יפגשו את מה שהזוהר פותח, את האופקים של התודעה, את המקומות התרבותיים שיש בתוך היהדות – מפסידים הפסד גדול".
הסקרנות הנוכחית ביחס לספר הזוהר מתנגשת בחריפות עם היותו חיבור לא נגיש, החל מהארמית הייחודית שלו שאינה נהירה גם ללומדי גמרא, ועד המחסור בפרשנות, בוודאי לעומת שפע הביאורים והפירושים לחיבורי יסוד אחרים בארון הספרים היהודי. הלנר־אשד: "הזוהר אינו ספר ידידותי שמציע לך קודם מבוא. אתה ישר נזרק פנימה בלי לדעת כלום. והוא כתוב בארמית שגם אם תתרגם ממנה כל מילה עדיין לא תבין מה כתוב שם, כי השפה היא מסתורית".
מול המחסומים הללו ביקשו השניים ליצור גשר עכשווי לעולמו של הזוהר. "התחושה הראשונית שמתוכה נכתב הספר הייתה שחייבים לעשות משהו כי התלמידים והחברים שלנו צריכים משהו כזה", אומרת הלנר־אשד. "עבורי זאת שליחות מלאת אהבה. זה כיף שיש דורות של אנשים שאני יכולה ללמד איך פותחים זוהר בלי להיבהל".
הם עצמם נעזרו בעת לימודיהם בספר מבוא אחר: "משנת הזוהר" של פרופ' ישעיה תשבי, שנחשב לספר בסיסי בחוג למחשבת ישראל. "כשאני למדתי, בסוף הסמסטר הראשון היה בוחן על כל הספר", זוכרת הלנר־אשד. "תשבי ארגן את הזוהר לפי עקרונות ונושאים. למשל הרעיון של השבת במקרא, במשנה ואז בזוהר. הוא והעורך לחובר עשו את זה כמו ספר האגדה של ביאליק. זה נתן לנו בזמנו את הרפרנס הראשוני איך צריך להבין מה זה ספירות ומושגים אחרים".
אז אם כבר יש ספר מבוא, למה צריך לעשות זאת שוב?
שאשא: "הספר שלנו מכניס אותך פנימה בשפה שמתאימה יותר להיום. הוא בנוי לאנשים שנכנסים בשערי הזוהר – גם למי שמעולם לא פגשו בו וגם לאלה שהחלו קצת לפסוע בשביליו. בנוסף, מאז ש'משנת הזוהר' יצא לאור עברו יותר משבעים שנה. המחקר התעדכן והשתנה, ויש נושאים רבים, כמו הספרותיות של הזוהר והמבט המגדרי על השכינה, שתשבי כמעט לא נגע בהם". בהחלטה מכוונת, הספר אינו נראה כמו חיבור אקדמי. אין, למשל, הערות שוליים בגוף הטקסט, כדי לא להכביד על הקריאה. המעוניינים ימצאו את ההערות והמקורות בסוף הספר.
הלנר־אשד: "מצד אחד קיבלנו מתשבי את הסדר ואת המשנה, אבל למורה שלי, ליבס, הייתה אוריינטציה שונה. במאמרו 'זוהר וארוס' הוא ניסה לומר שמשנת הזוהר יפה מאוד, אבל זה לא הקסם של הזוהר. הקסם נמצא בדמיון, ביצירתיות הלא שגרתית, בסיפורים, בחדשנות. ליבס הביא את העוז והנכונות פשוט לזרום עם הזוהר. לא לנסות למשמע אותו לשיטות מסוימות, אלא להכיר את היצירה והפואטיקה הזאת ולהיות מיומנים בה. במבוא לספר כתבנו שאנחנו רוצים להלך בין שני הדגשים האלה, של תשבי ושל ליבס. להסדיר ולארגן את המערכות הכלליות של הזוהר, ולהלך בין היצירתיות הדתית והמיסטית ובין הניסיון לדבר בצורה מיושבת ושקולה על הנושאים הללו, מבלי לחנוק אותם. הרצון לתווך את הזוהר נובע גם מהתשוקה העזה שלי להשיב את היצירה הרוחנית־יהודית הזאת לאמנים ולמוזיקאים. היום היא מיוחסת ליודעי חן שיודעים ארמית".
שאשא: "יש ספרי קבלה קדומים שכתובים באופן כמעט פילוסופי, שיטתי וסדור, ומסבירים מושגים. אחד הדברים שמייחדים את הזוהר זה שהוא כתוב בסגנון אחר, בלי הקדמות ובשפה פואטית. הרבה פעמים הוא ממש שירה. אנחנו מנסים להציג את העקרונות שלו, אבל גם לזרום עם השירה שלו. זה מתבטא גם באופן שבו אנחנו מציגים ומפרשים את הדברים, וגם בבחירה להביא קטעים ממנו. ניסינו להעביר בספר חלק מהברק הזה".
בשלב ראשון, מספרת הלנר־אשד, הם חשבו לתרגם חיבור מבואי קיים. "סברנו שהמבוא האנגלי הקצר לזוהר שחיבר פרופ' אברהם יצחק (ארתור) גרין יתאים. מדובר באוסף הרצאות על הקבלה, יוצאות מן הכלל בבהירות, בפשטות ובידע. זה כמו אוניברסיטה משודרת מורחבת. הצענו לו לתרגם את זה, והוא חזר אלינו עם תשובה חד־משמעית: 'השתגעתם? אתם יודעים יותר זוהר ממני, וכישראלים אתם יודעים יותר טוב ממני מה קורה במחקר. לתרגם משהו שנכתב לפני 12 שנה זה טיפשי. לכו בכוחכם זה ותכתבו ספר'. זה היה כל כך נדיב מצידו. הוא היה הקורא הראשון של הספר, העיר הערות ותמך".
הזוהר במרכז, לא אנחנו
איך דמיינתם את הקורא האידיאלי של הספר?
הלנר־אשד: "לא רק שדמיַינו, באמת עשינו את זה. חשבנו על סטודנטים ואנשים צעירים שיש להם רקע מסוים ביהדות, ונתַנו להם לקרוא את הטיוטות ולהעיר הערות. אני מודה שלמישהו שמעולם לא שמע על חז"ל יהיה קשה ללמוד זוהר".
שאשא: "בישראל זה יותר פשוט, הרבה אנשים יודעים ומכירים את השפה. גם אנשים שנכנסו קצת לזוהר דרך לימודי חסידות, או שאפילו מכירים את הקטע 'כגוונא' בערבית של שבת, יש להם משהו ביד. כמו שמלילה אמרה, לא היינו צריכים לדמיין אותם כי הם היו שם עוד לפני הספר. אם השאלה הראשונה בשיעורים הייתה 'איך לומדים את זה לפני גיל ארבעים', השאלה האחרונה באותו שיעור היא 'היה מאוד מעניין, איך ממשיכים ללמוד מכאן'. הרגשתי שאין לי תשובה מספיק טובה לזה. אז כל אותם תלמידים ששאלו את השאלה הזאת במשך השנים, הם קהל היעד".
הצעד הראשון של השניים בתהליך הכתיבה היה גיבוש הנושאים שבהם יעסוק הספר. הלנר־אשד: "היה קשה לדמיין את השלד, את תוכן העניינים. ככל שאתה יודע יותר, האפשרות לדמיין את המבוא היא יותר סבוכה. זו צריכה להיות פעולה של אהבה לאנשים שנמצאים בחוץ ורוצים להיכנס, כי אחרת למה לך לכתוב את זה? זה דרש המון ויתור, גם על המקום שבו אתה רוצה לכתוב את החידושים הפואטיים, הרעיוניים והמחקריים שלך, ולהביא את עצמך. זאת הייתה חוויה מאוד מעניינת לשנינו. מה יש יותר מדי וצריך לוותר עליו, ומה לא".
שאשא: "זה פרויקט מסובך גם בהיקף שלו. כתבו כל כך הרבה על הזוהר, ולכווץ הכול לספר אחד זה קשה. בעבודת מחקר מצפים ממך להציג את החידושים שלך. כאן לא אנחנו עומדים במרכז אלא הזוהר. אנחנו רק מצביעים ומסבים את תשומת הלב אליו, ומנסים להראות את היופי שלו".
בימים אלה הם עובדים על תרגום לאנגלית של הספר, שיראה אור בהוצאת אוניברסיטת ברנדייס. הלנר־אשד: "כשעורכים את הספר ומתאימים לקורא האמריקאי, שהוא גם לא יהודי, מבינים שצריך לתווך המון דברים בסיסיים כמו 'פרשה', 'מדרש' ועוד".
היחס לנשים
לא צריך להיות בקי במיוחד בעולמות הקבלה כדי לדעת על הגישות הרדיקליות של ספר הזוהר לנושאים רבים – מ"שמירת הברית", קרי איסור אוננות, ועד היחס לגויים ולנשים.
יש נושאים שקשה מאוד לתווך היום, איך ניגשתם לזה?
הלנר־אשד: "איך מתמודדים עם טקסטים בעייתיים שקשים לעיכול זאת שאלה חשובה. אנחנו אוהבי זוהר, אבל זה לא מסיר מאיתנו את העין הביקורתית ואת הכנות. המחשבה שלנו הייתה להתייחס למקרים כאלה כמו למישהו שאתה אוהב גם אם אתה לא מסכים עם כל מה שהוא אומר או עושה. יש מקומות שזה מעורר דחייה או אפילו מחאה, ושם זו אחריותנו כמורים, חוקרים ומחנכים, להחליט איך מדברים על זה. לרוב הבחירה שלי היא לומר מראש 'אנחנו הולכים לקרוא עכשיו קטע שקשה לישון אחריו בלילה'. בתוך כל היופי והמיסטיקה יש דברים נוראים, ואנחנו נסתכל עליהם".
שאשא: "אני חושב שהכנות היא עוד יותר עמוקה. לא רק שהקטעים האלה נמצאים בזוהר, אלא שהם ממש הצד השני של היופי שלו. הזוהר מאוד עסוק במיניות ובארוס ומקדש אותם, וזה דבר נפלא שמושך אליו הרבה אנשים. ויחד עם זאת, לפעמים הוא מטעין את המיניות בכזה משקל מיתי שגורם לו לדקדק מאוד עם מי שסוטה ימינה ושמאלה מהמקום שנחשב עבורו כמיניות ראויה. זה הצד השני של המטבע. אז בעיניי לא צריך להתנצל על זה וגם לא להעלים את זה. יכולנו לא להכניס את זה לספר ולהתעלם מהנקודות הקשות של הזוהר, אבל בחרנו להכיר בכך שזה כרוך ביופי של הזוהר. רמזנו לזה במבוא, שקצת למדנו מהזוהר שהוא עולם של אורות וצללים".
הלנר־אשד: "כשזה מגיע למקומות הרבה יותר בעייתיים בעולם העכשווי שלנו, כמו היחס לגויים ולנשים, צריך להראות אותם בכנות, להתייחס לזה בצורה לא אפולוגטית ולהסביר את ההקשר. הטקסט הזה הוא לא מ־2023 אלא מספרד במאה ה־13, בזמן שהנצרות חזקה מאוד והיהדות היא מיעוט נרדף. צריך להבין את הקונטקסט ולראות את האמירות האלה כחלק מההגנה על היהדות. כמו שהרבה תלמידים ותלמידות שואלים 'למה אין נשים בזוהר', אז צריך להתאפס ולזכור שזה טקסט בן יותר מ־700 שנה, ויחד עם זאת לשאול מה זה אומר לנו היום. חלק מזה הוא להבין את הדרמה של האופן שבו הזוהר רואה את הדברים, כמו הבחירה בשפה בינארית ומיתית של טוב ורע".
חשש נוסף שהשניים ערים לו הוא עשיית אידיאליזציה לטקסטים, והסקת מסקנות ישירות לחיינו כיום. "גם בתור מורים צריך להתריע – אפשר להגיע מזה לכל מיני מקומות בעייתיים. מהבחינה הזאת אנחנו מאוד שמחים שכתבנו ספר שמגיע מתוך הצליל הזה, ממקום של ביקורתיות. היכולת שלנו להכיל את היצירה על כל האורות והצללים והמורכבות שלה, קשורה להבנה שזאת יצירת מופת שמלאה בצדדים שונים, אבל גם לידיעה הברורה שפוטנציאל סם החיים שיש בה הוא עצום, גם במובן של התחדשות תרבותית".
מתמקדים בחיבורים
אילו מסרים ספר הזוהר יכול לתרום בעיניכם לציבוריות הישראלית?
"התשוקה לראות בשונה הזדמנות להרכבה של משהו יותר גדול", משיבה הלנר־אשד. "בפרק על השפה של עולם האלוהות, הקפדנו להראות כמה הזוהר מתעניין פחות בתכונות הטהורות של כל ממד, ויותר בהתקשרות ובמערכות היחסים בין הדברים. זה מה שמעניין, היחסים בין חסד לדין. העניין הוא במחשבה על איך מחברים דברים, איך עושים 'לשם ייחוד'".
"בעיקר בחיבורים בין הקטבים הכי גדולים, כמו חסד ודין, שנמצאים בצדדים מנוגדים", מוסיף שאשא. "החשיבה על איך כל הקטבים יכולים להתחבר למרות שהם הפכים, באיזו קונסטלציה נוצר ביניהם משהו הרמוני, וכמה נורא כשהם לא מצליחים בזה. הזוהר כל הזמן עוסק בשאלות האלה, ולא צריך לומר כמה זה חשוב היום".
הלנר־אשד: "מהבחינה הזאת זה נחמד שאני לא באה מהעולם ההלכתי ועמרי כן. הרקעים השונים הם מאוד טובים, ויוצרים מיזוג אופקים". "באופן זוהרי למדי", צוחק שאשא.
הלנר־אשד מצביעה על מסר נוסף שהזוהר יכול לתרום לשיח הנוכחי: "להשאיר מקום להפתעה, לא להיות בטוחים שאנחנו מבינים הכול. להבין שזה 'דרגא על דרגא סתים וגליא'. כל רמת מציאות שאנחנו מצליחים לפרש עם הכלים שיש לנו, יש בה גם מקום לחוסר הבנה. הזוהר מלמד על סכנה מהיבריס שגורם לנו לחשוב שהבנו הכול, שאני צודק ואתה טועה. תמיד יש עוד פרספקטיבה שמפתחת קשב לְשוֹנוּת".
"יש אנשים שבאים מתוך האסכולה הקבלית, שהשיחה שהם מקיימים היא מאוד מקוטבת, שיח של מאבק והזרה", מציין שאשא.
הקנאות הזאת נמצאת לא פעם בעולמות הזוהר והקבלה.
"כן, זה לא מומצא. אני מרגיש שהשפה הפנימית יותר היא של הזיווג, החיבור והקשר בין הקטבים. צריך לתרגם את זה, ואנשים כמו הרב פרומן אכן התחילו לעשות את זה. לקחת את הטקסטים האלה ולעשות איתם שלום וחיבור".
יאמרו לכם שיש גם הרבה מידת הדין בעולם של הזוהר, ושאתם מציגים אותו באופן קצת הרמוני.
"אני לא חושב שטשטשנו את המקומות האלה. השאלה מה לשים במוקד ומה בשוליים היא שאלה של פרשנות. מישהו אחר יכול לקרוא את הזוהר ולהגיע להלך רוח אחר, אבל אני לא מרגיש שהכנסנו משהו שלא נמצא שם והמצאנו אותו".
הלנר־אשד: "אני לא חושבת שכולם בהכרח יתלהבו מכל מה שאנחנו מביאים בספר, וזה בסדר. תהיה מן הסתם ביקורת מצד אנשים שמתייחסים לספר בתור הזוהר הקדוש, ושהחוויה שלו היא של סמכות, ויכול להיות שלא יהיה להם נוח ממה שכתבנו. זה מה שאנחנו בחרנו. אתם מוזמנים לעשות ספר אחר מזווית אחרת. זאת יצירה כל כך רבגונית ועצומה, אז ברור שיהיו כאלה שיכניסו את האלמנטים המטורפים, אחרים ישימו דגש על הצללים או על הדרמות. זה היופי של יצירה קלאסית. בסוף גם לא הצגנו את הזוהר בצורה הרמונית. אנחנו מאוד רוצים להראות את הרבגוניות שלו, אבל זה יותר מאהבת הצבעוניות".
הייתם רוצים שכולם ילמדו זוהר כמו שצריך, ושלמשל הקריאה הריטואלית של האידרא רבא תיפסק?
הלנר־אשד: "יש מקום לכל הדברים, גם למרכזי קבלה לעם. למרות הביקורת העצומה והחרדה שיש לי מגישות מסוימות, הקסם שזה מוליך בעולם הוא גדול. זה כל כך יפה שקוראים את הזוהר ככה. זה לא שאנחנו אומרים 'אתם לא יודעים, בואו נראה לכם על מה הזוהר באמת מדבר'. המטרה של הספר היא לא ליטול את הקסם".
"אל תיקחו לי את חוויית הילדות לקרוא בניגון ההוא", מוחה שאשא, "וגם אי אפשר לעשות את זה. ב־700 השנים שהזוהר חי בעולם, הוא השתרש ונאחז בכל מיני מקומות – בתפילה, במנהגים, בקהילות שונות. הפרויקט שלנו מיועד לאנשים שרוצים לצאת למסע הלימודי המסוים הזה. כמו הרבה מהאוצרות היהודיים שלנו, הוא נתון לפרשנות רחבה ואפשר לעשות איתו דברים רבים. מעטות הפעמים שבהן אני מרגיש שמישהו לקח והשתמש בזה באופן לא הגון. הביקורת על חוגים ניו־אייג'יים שעושים שימוש בקבלה מגיעה רק כשזה הופך לכת, כשמישהו מכפיף אחרים לרצון שלו, פוגע מינית או מחרים כספים בגלל הכוח וההילה של המיסטיקה. ברגעים כאלה אני ביקורתי. לא בגלל הצד הפרשני, אלא על השימוש בזה בחיים".
