זה קרה לפני כעשר שנים. התקשרתי במוצאי שבת לשיחה רגילה עם ההורים, ורציתי לשתף את אבא, הרב יצחק בן־פזי, במשהו שהתחדש לי במהלך לימוד פרשת השבוע עם התלמידים בישיבה. באופן לא צפוי, אבא סירב לשמוע. הוא רצה לשתף אותי במשהו שהתחדש לו בשבת, והיה נשמע נרגש מן הגילוי.
אבא סיפר ראשון: "ישבנו בשבת וסקרנו את כל האנשים בסיפורי התנ"ך שהופיעו בעורם נגעים של צרעת". את המתודה הזו הכרתי מהבית. בכל שבת היה אבא שואל את כל היושבים סביב השולחן "מה מסופר בפרשה". כילד הייתה זו חוויה משמחת של שותפות בסיפור פרשת השבוע ליד השולחן, אך מאוחר יותר, כנער, התפלאתי על השאלה הפשוטה כל־כך. כשהתבגרתי, גיליתי את הקסם שבפשטות ואת העושר שנמצא בסיפורים כמו שהם.
בשבתות תזריע ומצורע שאלת הקבע הייתה: מי יודע על מי מסופר שלקה בצרעת? לפעמים זכרנו פחות, לפעמים יותר, ובדרך כלל זה היה נגמר בזה. באותה שבת, גם אני השתמשתי באותה שאלה כדי לפתוח בדיון עם התלמידים. סיפרתי לאבא שגם אני והתלמידים ניסינו לסקור את המצורעים מהתנ"ך, וגם שהמשכנו משם לשאלה הבאה: מה מספרים לנו סיפורי המצורעים על אודות הצרעת.
ממרים ועד גיחזי
אז מי הדמויות? מרים נענשה בצרעת לאחר שדיברה על משה ואשתו; עוזיהו המלך נענש בצרעת כשנכנס להקטיר קטורת בהיכל; נעמן, שר צבא ארם, היה מצורע אבל לא כתוב למה – אולי כדי להירפא ממנה בעזרת אלישע הנביא; גיחזי המשרת נענש בכך שצרעתו של נעמן דבקה בו לאחר שרדף אחרי נעמן וביקש לעצמו מתת בתרמית; ישנם גם ארבעת המצורעים שהתנ"ך עצמו לא מספר לנו מי הם ומה הרקע לצרעתם; והיד של משה שהפכה למצורעת כאות לאמיתות נבואתו. וזהו, פחות או יותר.
אבא המשיך: מה שהתחדש לנו השבת היה שהצרעת היא תגובה על חריגה מסמכות, כניסה לא זהירה לתפקיד בכיר. אצל עוזיהו המלך זה שקוף – הוא מלך ולא כהן, וברגע שהוא דורך על מפתן תפקיד לא לו, "וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ" (דברי הימים ב כו, יט). גם אצל גיחזי זה די ברור – הוא משרת, וכשהוא מתחזה לשליחו של אלישע ומבקש בשמו דבר שלא צווה – הצרעת שסרה מנעמן דבקה בו. אחרי הרקע הזה, גם ההתייחסות לצרעתה של מרים מקבלת תפנית מסוימת.
הגמרא מדגישה אומנם את הקשר בין הצרעת לעבירת לשון הרע, והמודל העיקרי הוא דבריהם של מרים ואהרן "עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח", אבל האמת היא שהפסוקים עצמם מדגישים דווקא את הערעור על ייחודיות מעמדו של משה כנביא ה': "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר". גם התוכחה העיקרית של ה' איננה על הדיבור מאחורי הגב, אלא על חוסר ההכרה בגדולת נבואתו של משה והפער בינה ובין מדרגתם של אהרן ומרים. בקיצור, צרעת היא התגובה למי שחרג באופן קיצוני מסמכות, למי שערער על תפקידו המיוחד של כהן או נביא.
מכאן, המשכתי את דבריו של אבא, גם הצרעת המוגבלת שהופיעה בידו של משה מתאימה לאותו רעיון. משה המסרב לקבל את השליחות להוציא את ישראל ממצרים גם הוא "חורג מסמכות" או מערער על כוחו של נביא. אלא שבאופן מיוחד במינו מדובר על חוסר הכרה בגדולת התפקיד שהוא עצמו מיועד לו!
שנינו נפעמנו. הן הגילוי עצמו היה חדש ומרגש עבורנו, והן ההתאמה בין שתי הדרכים שצעדנו בהן עם התלמידים וההגעה למסקנה הזהה באותה שבת, שגרמה לתחושה של קריצת הסכמה מלמעלה.
תחליף לעונש מוות
הפענוח של תפקיד הצרעת בתנ"ך כאזהרה או כעונש למי שמסיג את גבולו של בעל תפקיד חשוב, שופך אור גם על שאלת סדרן של הפרשיות בחומש ויקרא. לכאורה ההמשך הטבעי לפרשת מותם של נדב ואביהוא היה צריך להיות הציווי על הסדָרת הכניסה אל הקודש, שהוא הציווי הפותח את פרשת אחרי מות, ואף מצוין לגביו בפירוש שהוא בא על רקע מות בני אהרון שהתקרבו אל הקודש בצורה לא ראויה. ובכל זאת, בין שתי הפרשות האלה באה בתורה סדרה ארוכה שעוסקת ברובה בנגעי צרעת האדם, בגדיו וביתו, טומאתם והטהרה מהם.
נדמה שהתורה עצמה מכירה בחריפותו של העונש, הקטלני והמיידי, של נדב ואביהוא, שנכנסו אל הקודש פנימה, חרגו מסמכותם כבנים־סגנים ונטלו לעצמם עבודת כהן גדול שמיועדת לאביהם. פרשות תזריע ומצורע כביכול מספרות לנו כי אף שבמקרה כזה ראוי להשית עונש מוות, מכאן ולהבא תהווה הצרעת תחליף. זהו עונש קשה כשלעצמו, הכרוך בטומאה ובהרחקה ואולי גם בכאב, אבל כזה שיש ממנו מוצא ורפואה, תשובה ותקווה.
טהרת המצורע דומה באופן בסיסי לטהרת האדם שבא במגע עם המוות: מזים עליו מים חיים בעזרת ענף מעץ ארז, תולעת שני ואזוב. אולם לטהרת המצורע יש גם שלב שני – הקרבת שלושה כבשים לאשם, חטאת ועולה. אלה הם הקרבנות שמשלימים את תהליך חזרתו אל המחנה. מיוחד מכולם הוא קרבן האשם של המצורע, בכך שהכהן נותן מדמו על אוזן המיטהר ועל בהונות ידיו ורגליו. כמו, ובכן, הכהנים בשבעת ימי המילואים שלהם. זו נתינה של מינוי מחדש לשליחות ולתפקיד.
לכל אחד בעם ישראל יש תפקיד ושליחות. אסור לגלוש לתפקיד שאינו שלנו, אבל חשוב לא פחות – אל לנו לשכוח את התפקיד והאחריות המיוחדים לכל אחד מאיתנו. רק כאשר כל אחד ממלא את תפקידו ושליחותו, נהיה מסוגלים למלא את ייעודנו המשותף כעם, ממלכת כהנים וגוי קדוש.
