פעמים רבות בחיי ביקרתי בקיבוץ טירת־צבי, ופעמים רבות גם פגשתי את אמנון שפירא, אחד המזכ"לים המיתולוגיים של בני עקיבא. אבל הפעם הנסיעה והפגישה יצרו מועקה בלב. בבוקר, כשידיד משותף כתב לי שהוא שמח על כך שאני נוסע לראיין את אמנון על ספרו החדש, כתבתי לו בתגובה שאני "נרעש ונפחד" לקראת הפגישה.
השיחה התנהלה אפוא באיטיות ובקושי, אבל היא הייתה חשובה לאמנון והוא התאמץ מאוד לקיים אותה. בימים אלה יצא לאור ספרו השלישי, "מה חידשה היהדות בעולם? התנ"ך – 80 מהפכות" (בהוצאה משותפת של הקיבוץ הדתי והוצאת טפר), ואמנון רצה מאוד להביא את בשורת הספר, שמבחינתו היא בשורת התורה, לציבור הרחב, למעשה לעולם כולו.
הבן, הלל: "לאורך כל תקופת המחלה אנחנו שומעים ממנו כל הזמן 'אני האדם המאושר בעולם. זכיתי למה שאבות אבותיי יכלו רק לחלום עליו ולא זכו'"
בסיום הספר הוא הביא את מדרש חז"ל: "מניין שאפילו נוכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' – כהנים, לוויים וישראלים לא נאמר, אלא אדם; הא למדת שאפילו נוכרי ועוסק בתורה, הריהו ככוהן גדול". מתוך כך הביע אמנון את תקוותו שגם לא־יהודים ימשיכו את העיון בתורה, וימצאו בה עוד ועוד מהפכות. זו תהיה, לשיטתו, המהפכה ההיסטורית החמישית בעולם לימוד התורה – אחרי המעבר מהתורה שבכתב לתורה שבעל פה; קביעת חובת תלמוד תורה לכל אדם מישראל; ביטול האיסור על כתיבת התורה שבעל פה; ומהפכת לימוד התורה הנשי.
המוסר מעל הפולחן
הקריטריון של אמנון להגדרת מהפכה קפדני למדי. לא כל רעיון של התורה, אפילו כזה שייחשב בעיני קורא מן השורה כחדשני לזמנו, נספר למניין. כחוקר מקרא באוניברסיטאות בר־אילן ואריאל, הוא קרא בעשרות השנים האחרונות מאות מחקרים המשווים בין עולם התנ"ך לעולמן של התרבויות המקבילות שהתקיימו במזרח הקדום לאורך מאות השנים שבהן נכתב התנ"ך. רק המקרים שבהם התנ"ך מבטא רעיון שונה באופן מובהק מתרבויות הסביבה נכלל ברשימת 80 המהפכות שבספר. אמנון אמר בשיחתנו שיכול היה להוסיף עוד, "אבל הספר כבר הגיע ל־400 עמודים והייתי צריך להפסיק". גם כך הוא קיבל החלטה שלא להקדיש לכל מהפכה יותר מארבעה עמודים (מניין 400 העמודים כולל גם את המבוא, הביבליוגרפיה ומראי המקום).
מהן 80 המהפכות הנמנות בספר? ראשונה לכולן היא הקביעה שהאדם נברא "בצלם א־לוהים", כלומר שיש באדם ייחוד הדומה במשהו לייחודו של האל. ממנה נובע ערך השוויון בין כלל בני האדם – ללא הבדל דת, גזע ומין – שהרי כולם נבראו בצלם א־לוהים. אמנון מציין בספר שהדבר עומד בניגוד גמור לתפיסות שרווחו בכל חברות העולם העתיק, שהאמינו במבנה חברתי היררכי, דמוי פירמידה. אפילו אריסטו, גדול הפילוסופים היוונים בעת העתיקה, דגל בתפיסה כזו: "יש שהובחנו משעת היוולדם – אלה להיות נשלטים, אלה להיות שליטים", ולכן גם תמך בעבדות. יתר על כן: אף שלנשים אין בתורה שוויון משפטי לגברים, והמשפחה המקראית היא בהחלט פטריארכלית, הרי יש לנשים שוויון מעמד הן מעצם היבראן בצלם כמו הגברים, והן בשותפותן במעמדי כריתת הברית השונים בין א־לוהים ועם ישראל, דבר שלא היה מוכר בתרבויות עתיקות אחרות.
מכאן עובר הספר למגוון מסחרר של מהפכות בתחומים שונים. למשל, עצם הבשורה המונותאיסטית שהשפיעה לימים על העולם כולו. אמנון טוען בספר שלתפיסה המאמינה באל אחד, מופשט ונטול גוף, שכל ברואי עולם נחשבים כבניו, היו השפעות דרמטיות על התפתחות המחשבה האנושית, בעיקר על התפתחותן של מחשבה רציונלית ומחשבה מוסרית. ההסבר שלו: התורות האליליות למיניהן נתנו לכל אחד מן האלים אחריות לתחום טבע מסוים, וממילא לא היה צריך לחקור את הטבע חקירה רציונלית. אבל הסיפור היהודי המופשט, שיש בו חוקי טבע קבועים שאינם נתונים לקפריזות של האלים, מעודד חשיבה מדעית ורציונלית שתחפש את אותם חוקי טבע נסתרים. יתר על כן: אחדותו של האל שוללת גם את תפיסת החלוקה הדואלית שרווחה בחלק מהעמים הקדומים, ולפיה יש אל שאחראי לטוב ואל שאחראי לרע. בתפיסה היהודית, לעומת זאת, א־לוהים נתן לאדם חירות מוחלטת לבחור בין טוב לרע, וממילא האחריות המוסרית מוטלת על האדם.
אמנון כולל גם את בשורת הנבואה היהודית כאחראית לפיתוח שלב נוסף במחשבה המוסרית. נביאים מסוגים שונים כיכבו אומנם גם בתרבויות קדומות אחרות, אבל באף אחת מהן לא הייתה לנבואה תפקיד מוסרי בולט כל כך. הנבואה העברית, לשיטתו, היא הבשורה שמעמידה את המוסר מעל הפולחן והריטואל הדתי. הברית שכרתו העברים הקדמונים עם אלוהיהם גם היא ייחודית באופייה: הדדית ולא רק חד־סטרית, ובה גם לא־לוהים יש מחויבויות כלפי עמו ולא רק התחייבויות של העם כלפיו.
הלאה. יציאת מצרים ושלילת העבדות מטפחות את ערך החירות; הציווי "ושיננתם לבניך" מנחיל את חשיבות הנחלת הידע בכל משפחה ומשפחה, ולא רק במשפחות האליטה; עשרת הדיברות מכוננים את העדפת שיח החובות על שיח הזכויות, כששיח הזכויות הוא למעשה רק בבואה נגזרת משיח החובות; התפיסה הכלכלית היא שילוב של לגיטימציה להון פרטי ואף לעושר, ממש כמו בסיפורו של העברי הראשון, אברהם – לצד אינספור מצוות המורות על צדק חברתי, שאיננו מסתפק בזריקת כמה עצמות צדקה לעניים אלא תופס את החתירה לשוויון כערך חברתי כולל.
גם המלך כפוף לחוק
לאור סערות הימים האלה בישראל, אמנון הדגיש בשיחתנו את הפרק שהקדיש לדמוקרטיה המקראית הקדומה. היא כוללת, לשיטתו, את עקרון הפרדת הרשויות (הרבה לפני מונטסקייה), בכך שהיא מונעת מהשליט הפוליטי, המלך, שורה של תפקידים הנתונים לסמכויות אחרות: החקיקה – בידי חכמי ההלכה; המעמד הדתי – בידי הכוהנים; המשפט – בידי השופטים ובראשם "בית המשפט העליון", הלא הוא הסנהדרין; והרשות החמישית, זו של הביקורת החברתית – בידי הנביאים.
יתר על כן, הוא מציין שבדמוקרטיה המקראית שרר שוויון גמור בפני החוק, וגם המלך היה מחויב במפורש לחוקי התורה, ויכול היה לעמוד לדין אילו מרד בהם. אומנם בשלב מאוחר יותר, בימי בית שני, בעקבות המעשה עם אלכסנדר ינאי שהרג רבים מיריביו הפרושים והפחיד את שופטיו שהתקשו לשפוט אותו, נקבע לדורות ש"מלך לא דן ולא דנים אותו", משום שעצם העמדתו לדין עלולה להיות מסוכנת חברתית. מנגד יש במקורות גם גרסה מסייגת, הקובעת שהמלך יהיה פטור מדין משפטי רק במלכות ישראל, שנהגה ברשעה, אבל לא במלכות בית דוד, שהונהגה על בסיס עקרונות הצדק ומייצגת את הגישה הראויה.
בהקשר זה מציין אמנון גם את מחקריה של פרופ' פניה עוז־זלצברגר, שמצאה כי התנ"ך היה המקור לתפיסות המוסריות והמדיניות שהתפתחו באירופה במאה ה־17, וביטאו את ראשית המחשבה המדינית המודרנית. אלה, מציינת זלצברגר, נטלו מן התנ"ך שלושה יסודות מרכזיים: "מדינת חוק", שבה קיים שוויון בפני החוק; כלכלה מוסרית, ומודל של "רפובליקה פדרטיבית", כלומר פתיחות לשלטון לא ריכוזי, המאפשר קיום מקביל של שבטים וקהילות שכל אחת מהן חופשית לקיים את אורחות חייה, לצד הממלכה המאגדת את כל השבטים, ובה קיימת מערכת חוק שוויונית הכופה כללי חיים בסיסיים.
אפילו רעיון אי הציות לפקודה בלתי מוסרית בעליל כבר נמצא בתנ"ך: החל מהוויכוח של אברהם אבינו עם הקב"ה על חורבנה של סדום; דרך סירוב הפקודה של המיילדות העבריות לצו של פרעה להשמיד כל בן זכר, והעם המסרב להרוג את יונתן בן שאול אף שהפר את פקודת אביו המלך שלא לאכול בשעת הקרב; ועד מרדכי היהודי המסרב לצו המורה לו להשתחוות להמן.
כשביקשתי מאמנון לנסות ולתמצת את כלל המהפכות שמנה לרעיון מרכזי אחד, הוא התקשה לרגע, ואז אמר מילה אחת: "הומניזם". כלומר, העלאה על נס של כבוד האדם ואחריותו לזולתו, מתוך התפיסה של בריאתו בצלם א־לוהים. אחר כך הדגיש רעיון נוסף שבו התפיסה המקראית שונה לדעתו גם מהתפיסה המערבית המודרנית: "הדיאלקטיקה המערבית", אמר, "שעוצבה על ידי הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל, רואה בהיסטוריה את המתח בין תזה ואנטיתזה, שמגיע בסופו של דבר ליצירת סינתזה מאזנת בין ההפכים". לשיטתו, ובעניין זה הוא מצטט בספר את הרב יוסף דב סולובייצ'יק, "הדיאלקטיקה המקראית שונה. היא לא חותרת לסינתזה אלא משאירה את המתחים בין ההפכים כפי שהם, והם לעולם עומדים".
בזכות המרד הקדוש
אמנון שפירא נולד בתל אביב ב־1935, בן למשפחה שהגיעה לארץ מאוקראינה. הוא עשה את כל המסלול הקלאסי של חניכי בני עקיבא באותם ימים: חניך בסניף בדרום תל־אביב, מדריך, יציאה ל"הגשמה" בגרעין נח"ל של שבט גאולים, והתיישבות בקיבוץ טירת־צבי שבעמק בית שאן. כמי שסיים לימודי תואר ראשון ושני בתלמוד ובתנ"ך, הוא שימש לאורך השנים מורה למקצועות האלה בתיכון הקיבוצי, ומשם יצא לשלל משימות של הקיבוץ והתנועה; אם כמזכיר פנים בקיבוצו, ואם כשליח בני עקיבא בארה"ב. בשנת 1978 אף נבחר למזכ"ל בני עקיבא.
כששאלתי את אמנון על ההישגים הגדולים של חייו, הוא ענה מיידית: "המשפחה". אבל כשהשאלה עברה למישור הציבורי, גם כאן תשובתו היתה חד־משמעית: "בני עקיבא, בכל התפקידים שמילאתי בתנועה". הוא אפילו לא היסס לומר ש"תפיסת בני עקיבא היא הזרם המרכזי של היהדות". רוצה לומר: כל שאר הזרמים הם זרמים משניים, הסוטים מדרך המלך.
את הקביעה המהפכנית הזו הוא נימק בשני נימוקים: "תפיסת בני עקיבא בנויה על רעיון 'המרד הקדוש' (המעניקה לגיטימציה למרוד בסמכויות ציבוריות ותורניות למען ערכים מקודשים; י"ש), וגם התורה מבטאת רוח של מרד למען ערכים מקודשים. הדבר השני הוא רעיון תורה ועבודה. בניגוד לתרבויות אחרות, שראו בעצם העבודה עונש שנגזר על האנושות, התורה רואה בעבודה ערך. עוד בגן עדן ניתן לאדם התפקיד של 'לעובדה ולשומרה', והמדרש גם אומר על הפסוק 'ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות', שכשם שיש מצווה על השביתה כך יש מצווה על העבודה. העונש שנגזר על האדם בעקבות חטא גן עדן אינו עצם העבודה, אלא העבודה מתוך יגיעה".
בגלל השילוב בין האידיאולוגיה והאישיות, אמנון נחשב למזכ"ל מיתולוגי של בני עקיבא. הוא כיהן בתפקיד בין השנים 1982-1978, ולאחר מכן נקרא לדגל שוב לתקופה קצרה, כאשר התנועה התקשתה לבחור מזכ"ל. מצד אחד הוא היה אחד מאחרוני המזכ"לים שהיו אנשי הקיבוץ הדתי, אלה שביטאו את תפיסת "תורה ועבודה" ברוחה המקורית: שירות צבאי בגרעין נח"ל והגשמה בהתיישבות דתית, רצוי קיבוצית. כשאפילו אדם כמו הרב משה צבי נריה, מייסד ישיבות בני עקיבא, דיבר בערוב ימיו על בני עקיבא כתנועה של "בדיעבד", אמצעי הצלה לנערים שלא היו מגיעים למסגרות תורניות יותר, רק אדם כמו אמנון היה יכול לדבר על בני עקיבא כעל דרך המלך של היהדות. לגמרי מלכתחילה.
מצד שני, גם בגיל מבוגר היו בו אנרגיות של מדריך צעיר, ממש כמו ידידו הטוב, הרב חיים דרוקמן. כמו הרב דרוקמן גם הוא היה חבר בני עקיבא מאז ימיו כחניך צעיר ועד מותו. גם לאחר שסיים את כהונתו כמזכ"ל המשיך להיות חבר בהנהלה הארצית של בני עקיבא עד יומו האחרון. אחרי מותו של הרב דרוקמן, לפני חודשים אחדים, הוא גם הפך לזקן החברים בהנהלה. זו הייתה בשבילו לא רק תנועת נוער אלא דרך חיים. אבל בניגוד לרב דרוקמן, אמנון גם היה חבר בחבר הנאמנים של תנועת "נאמני תורה ועבודה" מיומה הראשון ועד יומו האחרון. כלומר, בוויכוח הגדול שבין ליברלים וחרד"לים הוא תפס צד ברור לטובת העמדה הליברלית (הוא בוודאי היה מעדיף לומר: ההומניסטית).
בתקופת כהונתו כמזכ"ל הוא אף הוביל את אחד המאבקים הראשונים והדרמטיים שנוהלו בציונות הדתית נוכח האתגר החרד"לי. היו אלה ימי ראשית המהפכה החרד"לית, שנתפסה אז כאוונגרד החדש של הציונות הדתית, סוג חדש ושמרני של "מרד קדוש", והמוני החניכים והמדריכים נהו בעקבותיה. כמדריך צעיר באותם ימים אני זוכר שבסמינריוני ההדרכה של התנועה כיכבו אך ורק מדריכים תלמידי ובוגרי ישיבת מרכז הרב, מעוזה דאז של החרד"לות. בעיקר בלטה קריאת התיגר של החרד"לות על רעיון החברה המעורבת, שאפיין את בני עקיבא מראשיתה. בעקבות ספרים שהוציאו בנושא זה הרבנים שמואל כ"ץ ושלמה אבינר, ביקשו רבים להפריד את הפעילות בתנועה בין בנים לבנות, ואף יצרו תנועת נוער חלופית נפרדת, תנועת אריאל.
בכירי התנועה חששו מפיצול גדול בתנועה, שאף יגדיר חלק מהחניכים והמדריכים כדתיים סוג א', ואחרים כדתיים סוג ב'. אמנון נחלץ אז לכתוב חוברת מיוחדת המנמקת את מגוון הסיבות והראיות ההלכתיות לקיומה הלגיטימי, אפילו הרצוי, של חברה מעורבת. החוברת אף זכתה לברכתו של הרב הראשי דאז, הרב שלמה גורן.
בריאיון שקיימתי עם אמנון ב־2016 הוא גולל בפרוטרוט את סיפור המעשה: "ישבנו בהנהלה הארצית של בני עקיבא, ודיברנו על החוברת והאם צריך לחפש לה הסכמות רבניות. אני טענתי: יש בחוברת דברי חז"ל, חז"ל הם ההסכמות שלי. רמי סדן (מבכירי התנועה באותם ימים; י"ש) ישב לידי ואמר לי: אני מבין מה שאתה אומר, אבל בחור ב'נתיב מאיר' לא יבין. הרגשתי שיש צדק בדבריו, כי הרי בסופו של דבר המטרה היא התקבלות החוברת. צלצלתי לרב גורן, שגר לא רחוק מבית ההנהלה הארצית הישן בתל־אביב. הוא הזמין אותי מיד לביתו. ישבתי אצלו שלוש שעות, כשהוא עוקב עם האצבע על כל שורה בחוברת. בסוף ביקש להשאיר את החוברת אצלו, וכעבור שלושה חודשים הזמין אותי לקבל את ההסכמה. לימים הוא סיפר לי שר' אברום שפירא שאל אותו למה הוא נתן הסכמה לחוברת, והוא אמר לו בפשטות: כי ככה חשבתי".
אני, לעומת זאת, זוכר שעוד בזמן אמת משהו בחוברת הציק לי מאוד. שנים רבות חלפו עד שידעתי לנסח לעצמי מה: זו הייתה דווקא הבחירה של אמנון להסמיך את ההנמקה לחברה מעורבת על מגוון פסוקים ומקורות הלכתיים, כאילו הבחירה בחברה מעורבת נובעת כביכול מהפסוקים, ולא ממציאות חברתית ברורה וחד־משמעית. הרגשתי שזוהי בחירה אפולוגטית, שמציגה את תומכי החברה המעורבת באור לא כן (שהרי הם לא קבעו את עמדתם בעקבות הפסוקים), וגם מעמידה אותם במצב נחות מול החרד"לים, שיש הרבה יותר מקורות הלכתיים שיתמכו בעמדתם. במילים פשוטות: תפיסה המנוגדת לרוח "המרד הקדוש" של אמנון עצמו. בריאיון ההוא, ב־2016, שאלתי אותו על כך, ואמנון ענה בכנות: "אתה נוגע בשאלה עדינה. אבל הרי הוויכוח העמוק שלנו הוא עם הבנים והבנות הדוסים, צעירים בני 16־17, והם לא יקבלו את השפה הסוציולוגית. מבחינתם, רק ההלכה קובעת".
לא מתחרט על דבר
אחרי ששאלתי על ההישגים של חייו, העזתי לשאול את אמנון גם על ההחמצות. הוא חשב רגע, ואז ענה באירוניה: "המחלה פוגעת בזיכרון". רוצה לומר, הוא התקשה, כביכול, לזכור את ההחמצות. הבנות, שהיו שותפות לשיחה, נחלצו להשלים. נחמק'ה: "אני מעולם לא שמעתי מאבא ביטויים של חרטה על מה שלא הספיק בחייו. הוא באמת עשה כל כך הרבה דברים במקביל, גם פעילות ציבורית וגם פעילות מחקרית, שאין לו סיבה להרגיש החמצה". ומירב הוסיפה: "רק לפני שבוע אבא אמר: 'חייתי חיים מלאי משמעות'. אפילו על הפרטת הקיבוץ, שבהתחלה מאוד חשש ממנה, הוא לא מתחרט". ואומנם, כששאלתי את אמנון שאלה ישירה בנושא הוא ענה: "ההפרטה נהדרת. בקיבוץ הישן היה רק שוויון. בקיבוץ החדש יש גם שוויון וגם חירות".
ממש לפני סיום, העזתי לשאול את השאלה הקשה ביותר: מחלת ניוון השרירים היא אחת המחלות היותר קשות ופוגעות בכבוד האדם. האם הוא חש כעס, טרוניה, כלפי הקב"ה בעניין זה? אמנון חייך: "לא. אני באמת לא מבין למה זה לא עורר אצלי שום שאלה באמונה". ונחמק'ה הוסיפה שוב: "ישבתי עם אבא כשהוא קיבל את האבחון של המחלה. שאלתי אותו: אתה כועס עליו? הוא הסתכל עלי בפליאה: מה פתאום". הבן, הלל: "לאורך כל תקופת המחלה אנחנו שומעים ממנו כל הזמן את המשפט 'אני האדם המאושר בעולם. זכיתי למה שאבות אבותיי יכלו רק לחלום עליו ולא זכו'".
מירב: "הוא כל הזמן אומר 'נעשה לי נס', שהוא הספיק לכתוב כמעט את כל הספר עוד לפני התפרצות המחלה. בשנים האחרונות הצענו לו הרבה פעמים שיבוא איתנו לטייל, והוא כל הזמן אמר: אין לי זמן, אני חייב לסיים את הספר. כאילו הייתה לו נבואה פנימית על הזמן הדוחק. אבל האמת שכל חייו הוא היה כך. כשהוא שם לעצמו מטרה מסוימת הוא היה לגמרי מרוכז בה ולא ירד ממנה. זו גם המנהיגות שלו".
בימים אלה אי אפשר היה לשוחח עם אמנון בלי לשאול אותו על המצב בציונות הדתית ובמדינה כולה. נחמק'ה סיפרה ש"חצי שנה לפני הבחירות האחרונות אבא כתב מאמר על מפלגת הציונות הדתית, שהכותרת שלו הייתה 'לא ציונית ולא דתית'. אף כלי תקשורת לא הסכים לפרסם את המאמר הזה. אבל עכשיו דברי הנבואה האלה מהדהדים חזק".
ואמנון עצמו, בקול רפה, סיכם במשפט אחד: "הימין צודק אבל טועה", כלומר צודק ברעיון אבל טועה בדרך. "שינויים גדולים וחשובים אסור לעשות בכוח". 
