העלמה במגדל הזוהר

בל"ג בעומר האחרון חגגו באתר קברו של רבי שמעון בר יוחאי למעלה מחצי מיליון אנשים. זהו ללא ספק האירוע השנתי הגדול ביותר במדינת ישראל והוא חוצה עדות ומגזרים. מה סוחף אל רשב"י מספרים כאלה של אנשים? מה סוד הכריזמה שלו? האם זו תורתו המופיעה במשנה? הגותו המיוחדת כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר הזוהר? התשובה לכך היא שלילית. מה שמושך את ההמונים אל ציון רשב"י הוא הבנייה של דמותו בספר הזוהר. ועל מנת להבין את דמותו, עלינו להאזין לא רק למה שנאמר שם בשמו, אלא בעיקר לראות את הדמות העולה אלינו מן הספר; עלינו להבין את המיתוס של רשב"י, את האיש שהוא אגדה.

מבין תחומי מדעי היהדות השונים – חקר המשנה והתלמוד, הקבלה, הפיוט וכיו"ב – המחקר הספרותי של האגדה והמדרש הוא אולי הצעיר ביותר. מייסדי מחקר היהדות מיעטו להתייחס לצד הספרותי של סיפורי חז"ל, עד שבא פרופ' יונה פרנקל והראה שהאזנה לשפה והצבעה על המבנה והעיצוב של הסיפורים עשויה לחשוף עולם רעיוני תוסס ומורכב, ולעיתים אף חתרני. מאז כבר פורסמו שפע של ספרים ומחקרים המנתחים את אגדות חז"ל ומציגים למעיין את צפונותיו. התעוררות מאוחרת זו פקדה גם את החלקים הסיפוריים של ספר היסוד בתורת הסוד העברית, ספר הזוהר. חיבור רחב זה טומן בין דפיו דרשות קבליות אך גם אגדות. אגדות אלה, פעמים שהן עומדות כשלעצמן ופעמים שהן מקיימות יחס דיאלקטי אל תוכן הדרשות. לנושא זה מוקדשת אסופת המאמרים הרחבה שלפנינו.

מחקריו של חתן פרס ישראל פרופ' יהודה ליבס בתחום חקר הזוהר חוללו מהפכה באופן הקריאה בספר זה. עד שהחל ליבס לומר את דברו, היה נהוג כמעט להתעלם מן ההיבטים האגדיים שבספר זה, אך מאז תשומת הלב אליהם התגברה ללא הכר. מעתה השאלה היא, כפי שכותב איתן פישביין, "האם סיפורי רשב"י וחבורתו מתקיימים במרווחים שבין דרשות הזוהר, או שהמחבר הזוהרי משלב בין שתי הסוגות הללו ויוצר בכך מעין משחק אינטראקטיבי המאופיין בדינמיקה אמנותית הממזגת בין שכבות הטקסט השונות?" (עמ' 424). לשון אחר: באיזו מידה ובאיזה אופן "סיפור המסגרת" של אמירת הדרשה מסביר את תוכן הדרשה, וגם להפך – כיצד הרעיון המובע בדרשה מאיר את סיפור המסגרת.

בלק בן ציפור

באסופה שלפנינו, הכתובה בידי שמונה־עשר חוקרים מוכרים בשדה חקר הזוהר, מנותחים כמה וכמה סיפורים ומתפענח בהם הקשר הסמוי בינם לבין הדרשות הסמוכות להם. אך בכך לא מתמצה תרומתה של האסופה שלפנינו. "הסיפור הזוהרי" הוא לא רק הסיפורים המסופרים בזוהר, אלא "הסיפור של הזוהר", כלומר המיתוס היסודי המכונן אותו. וכאן שוב באה לידי ביטוי תרומתו המכרעת של יהודה ליבס, שבמאמר שפרסם לפני כמה עשורים, "המשיח של הזוהר", סרטט את דיוקנו של רשב"י הניבט אלינו מתוך הספר.

מאז כתיבת המאמר כבר לא ניתן לקרוא את הזוהר באותו אופן שהוא היה נקרא עד כה, כשם שאנו קוראים באגדות חז"ל באופן חדש לגמרי מאז הציג בפנינו פרנקל את המשקפיים הנכונים בעיניו לעשות זאת. דמותו של רשב"י ניבטת אלינו כמעט מכל פינה בספר הזוהר, גם במקום שלכאורה לא בה מדובר. כך למשל, במאמרו של ליבס באסופה הנוכחית הוא טוען – בעקבות כמה פרשנים מסורתיים של הזוהר – שגם בפסקה הידועה בזוהר, הנחשבת לדעת רבים לאחד מן הביטויים הפואטיים היפים ביותר שהצמיחה ההגות המיסטית באשר היא, "בריש הורמנותא דמלכא", רמוז שמו של רשב"י, באותיות "בריש".

עוד חורגים מהגדרה מצומצמת של "הסיפור הזוהרי" המאמרים בשערו האחרון של הספר, העוסקים – איך לא – בגלגולי רשב"י והזוהר אל ר' נחמן מברסלב. בשער זה מגלה ביטי רואי ש"תיקוני זוהר", אחד מחלקיו המאוחרים של הזוהר, הוא המקור למעשה הידוע של ר' נחמן מברסלב, "מעשה מבת מלך"; וצבי מרק דן בסיפור מסתורי שהתגלה לאחרונה, ה"מגלה" התרחשות סודית שאירעה לר' נחמן במהלך ביקורו ב"מערת רשב"י" – שם הוא פוגש לפתע את ר' שמעון בכבודו ובעצמו. מרק דן באריכות במקור הסיפור ואת מסקנותיו אשאיר לקוראים לגלות בעצמם.

מגלה סודות לאוהבים

חידת חיבורו של הזוהר אינה פוסקת מלהעסיק את החוקרים ובהיעדר כל עדות חיצונית כמעט, הם חותרים כל העת לנסות ולזהות כיצד התחבר ועל ידי מי. יעקב מאיר מזהה את בת קולם של חסידי אשכנז בדיון על אודות מספר המילים בקידוש; רות קרא־איוונוב קניאל רואה בפתקאות ששולח רשב"י מן המערה, בעזרת יונת דואר פלאית, עדות לכך שהזוהר התהווה קונטרסים־קונטרסים; ומרב כרמלי, בדיונה המרתק על שפת הזוהר, מזהה בו את "שפת האם", האימהית, המוחשית, האסוציאטיבית ומלאת הארוס – ומתוך כך מסיקה מסקנות על מצב התודעה שבו היה נתון המחבר, או המחברים, בזמן כתיבת הדברים. כל ההשערות האלה הן ללא ספק חכמה שלאחר מעשה – דהיינו קבלת ההנחה שהזוהר התחבר על ידי חבורה "זוהרית", שהיא עצמה הביאה לאינספור אפשרויות להבין מחדש פסקאות בחיבור זה. עיונים אלו עצמם הולכים ומבססים את נכונות ההשערה וזו דוגמה מאלפת לאופן שבו מתפתח המחקר.

מהתרשמות מן החומרים הרבים המובאים באסופה זו, נראה כי הסיפור הזוהרי אינו מתמסר בקלות ואיננו שובה לב כמו אגדות חז"ל, ואף לא כמו האגדות החסידיות. הסיפור הזוהרי, על פי רוב, לא עבר את הגיבוש וההידוק של החומר החז"לי, והוא אף חסר את החן ואת הרוח החתרנית המלווה את הסיפור החסידי. סיפורי הזוהר דורשים חיבה גדולה למיתוס ועין הרגילה למראות נשגבים; הם דורשים גם התעמקות מרובה בשורות ספורות ובחינה מעמיקה של פרטי הסיפור ביחס להקשר הכולל של הדרשה. אך מי שרכש, בעמל לא קטן, סגולות אלה – שכרו גדול.

נדמה שהמשל הידוע על העלמה במגדל (מובא במאמרו של עודד ישראלי) אינו אלא סך הדרישות של מחברי הזוהר כלפי הקורא. האהובה מוסתרת ב"היכל בתוך היכל" והאוהב סובב את ההיכל וכל הזמן נושא את עיניו אל החלון. האהובה מדי פעם מציצה ומגלה פניה על מנת לגלות לו אהבה ומיד מכסה פניה. הוא, שיודע שהיא עושה זאת למענו, ניזון מן המחווה והיא שנותנת לו את טעם החיים. זהו היחס, לדעת הזוהר, בין בעל הסוד לבין התורה: הציפייה הדרוכה והאהבה המושקעת בטקסט עשויה מדי פעם בפעם להשתלם בדמות גילוי מרעיש. זה גם הנדרש מן המתבונן בספר הזוהר – לאהוב את הטקסט ולהאמין בצפונותיו. רק כך יכול הספר לגלות את סודותיו.

האסופה שלפנינו נכתבה ללא ספק על ידי אוהבי הזוהר המאמינים בצפונותיו. היחס החשוב שהם נותנים לטקסט מתברר כמשתלם, אך הוא דורש גם את הקשב והסבלנות של הקורא. אמנם עשו העורכים עבודה נהדרת, הן בהנגשת הטקסט המקורי והן בהנגשת המאמרים עצמם; אפילו את הקיצורים הביבליוגרפיים איחדו לכדי רשימה אחת, ומגיע להם מלוא הקרדיט על עבודת העריכה. אך כל אלה אינם פוטרים את הקוראים מלפנות את זמנם ובעיקר את הקשב שלהם; הזוהר אינו מתגלה אלא לאוהביו.

הסיפור הזוהרי, עורכים: יהודה ליבס, יונתן בן הראש, מלילה הלנר אשד, יד בן צבי, תשע"ח, שני כרכים, 808 עמ'