בשבוע שעבר הגענו לשיא השיאים, קודש הקודשים. פרשת משפטים מסתיימת במילים: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר". כל השבוע אני מסתובבת עם התחושה הזאת – משה רבנו בתוך הענן, חברותא עם הקב"ה. והנה מגיעה שבת, אנחנו פותחים את פרשת תרומה, ומתחילים לקרוא על זהב ועצים ובדים, שמן למאור, טבעות לחיבור, זרים לקישוט, מספר אמות ורוחב הצלעות.
ואני שואלת את עצמי אם זה הזמן. אחרי הר סיני, עם הרושם האדיר של האחדות ושל ה"נעשה ונשמע", עם קולות השופר שעדיין מהדהדים לנו בלב, עם הרגישות של המצוות החברתיות המפורטות בפרשת משפטים, זה הזמן לפרויקט בנייה בסדר גודל שכזה? לא היה עדיף להיכנס לבית המדרש וללמוד את הדינים החדשים? מה מטרתו של המשכן בנקודת הזמן הזו של בני ישראל?
ידועים דברי רש"י על הפסוק "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (יט, ב). רש"י דורש את הביטוי "ויחן", לשון יחיד – "כאיש אחד בלב אחד". אנחנו כל כך רגילים להזכיר שבני ישראל עמדו מאוחדים לקבל את התורה, עד שאנו שוכחים את המשך דברי רש"י: "אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת". האחדות של בני ישראל בהר סיני הייתה מיוחדת ויוצאת דופן, שכן שאר החניות התאפיינו במריבות ובמחלוקות.
למרבה ההפתעה אין זו הפעם היחידה שרש"י משתמש בביטוי הזה. כמה פרקים קודם לכן, בפרשת בשלח, נאמר על המצרים "והנה מצרים נוסע אחריהם" (שמות יד, י), וגם שם כותב רש"י: "נוסע – בלב אחד כאיש אחד". אותו הביטוי, רק בחילוף סדר המילים, נאמר על מצרים. גם הם התאחדו למען המטרה החשובה שעמדה לנגד עיניהם.
קצת מאכזב לגלות שלא רק לנו ישנה היכולת להיות כאיש אחד בלב אחד. מילא אם הדבר היה נאמר על בני ישראל במקומות שונים ובאירועים אחרים; אבל להשתמש בביטוי היפה הזה, שמתאר רגע כל כך משמעותי בחיינו, ביחס למצרים? ועוד כשהם רודפים אותנו? אז מה ההבדל בינינו לבינם, ולמה רש"י מחליף את סדר המילים?
עצמי מורחב
על המצווה "ואהבת לרעך כמוך" מסביר בעל התניא שכיוון שבני ישראל הם "חלק אלוק ממעל ממש", בעצם כולנו אחד. לכן אהבת ישראל במהותה אינה לאהוב אחד את השני, אלא מצווה לאהוב את עצמנו המורחב, חלק מאיתנו. כשאני מזהה את החלק האלוהי שבכל אחד מישראל, אני מסוגלת לאהוב אותו. כלומר, עם ישראל הוא ממש "כאיש אחד", רק שלעיתים המחלוקות והמריבות גורמות לנו שלא נהיה "בלב אחד". בזמן מתן תורה הצלחנו, בשונה משלבים אחרים במסע, ליישב את המריבות ולהגיע לדרגה שהיינו בלב אחד לקראת מתן תורה.
גם אצל המצרים הייתה אחדות, אבל שונה. מה שליכד אותם לא הייתה העובדה שהם גוף אחד, אלא שבאותה נקודת זמן שבה הם רדפו אחרינו, הייתה להם מטרה משותפת. זהו ה"בלב אחד" שכיוֵון אותם לאותם מטרה, ומשום כך נהגו "כאיש אחד".
ברגישות הפרשנית שלו מצליח רש"י לבטא במילים בודדות ובהחלפת סדר המילים את הרעיון העמוק הזה. אצל המצרים, הלב האחד, כלומר המטרה המשותפת, הוביל אותם להיות ברגע ספציפי כאיש אחד. אצל עם ישראל, לעומת זאת, הסדר הפוך. אנו במהות "איש אחד", וכשאנחנו מצליחים להתגבש סביב מטרה משותפת – אנחנו יכולים להגיע גם לרמה של "בלב אחד".
אני רוצה להציע שפרשת תרומה מבקשת להחזיק את האחדות של מעמד הר סיני עוד רגע אחד. במקום לעבור לבית המדרש וללמוד, במקום להיכנס לפלפול הלכתי, הקב"ה נותן לנו את האפשרות להתאמן על השיעור החשוב שעברנו במתן תורה – יש לנו יכולת להתאחד בשביל רעיון, יש לנו יכולת לכוון את הלבבות של כולם למען מטרה אחת. ואם בהר סיני זה קרה בצורה טבעית, מתוך החוויה העצומה, בא הקב"ה ונותן לנו משימה, פרויקט משותף, כדי שהתובנה הזו של האחדות לא תישאר ברמת התחושה, אלא תהפוך בזכות האימון לטבע שני שלנו.
המשימה הזו דורשת את הכוחות והכישרונות של כולם. ההתגייסות המשותפת הזאת, של "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", עשויה לסייע לנו לשמר את האחדות, כך שגם בחניות הבאות של עם ישראל נצליח להימנע מריב ומחלוקת.
איש אל אחיו
כבר כמה שבועות שיש לי הזכות לכתוב כאן. בדבריי אני נצמדת לפרשה, ואין זה מתפקידי לעסוק בענייני דיומא, אבל אני מרגישה שאין ביכולתי לידום, ומבקשת לנצל את הבמה הזו כדי לבקש: הבה נשתדל יחד להוסיף חמלה, להוסיף הקשבה. בואו נזכור שכבר היינו "כאיש אחד בלב אחד", ולכן יש לנו היכולת הזאת.
בסופו של דבר, מתחת לכל המסכים והבדים והמחיצות, מה שנגלה לנו במשכן, על הארון, בקודש הקודשים, הוא מראה הכרובים: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו". את כל הקרשים במשכן מחברים על ידי הלולאות: "מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ".
אנחנו רשאים לחלוק זה על זה ולראות את המציאות אחרת, אבל מתוך ידיעה שכולנו פועלים מתוך רצון אמיתי לבנות פה חברה טובה וצודקת ומתוקנת. ואם נצליח להסתכל איש אל אחיו ואישה אל אחותה ולהבין שהאחדות בינינו הכרחית להמשך קיומנו פה, אולי נצליח לנהל גם את המחלוקת בינינו מתוך אהבה ואחווה ושלום ורעות.
הרבנית שירה מרילי מירוויס היא רבנית קהילת "שירת התמר" והממונה על המועצה הדתית באפרת
