ההתעניינות הגוברת לאחרונה מצד חברי כנסת דתיים בדבר זכותו של בעל מקצוע או עסק לא להעניק שירות לאוכלוסיות שחייהן מנוגדים להלכה היהודית, אינה מקרית בכלל. אף שלאורית סטרוק אין היסטוריה מפותחת של התעניינות בנושאים אלה, ושמחה רוטמן היה עסוק בעיקר בביקורת על בתי משפט ולא על בתי מלון – העיסוק הנוכחי באפשרות של יהודים מאמינים למנוע שירותים מקבוצות מיעוט פרטיקולריות אינו נובע ממחויבותם ההלכתית העמוקה של חברי הממשלה החדשה. במידה ניכרת הוא מושפע באופן ישיר משיח הנצרות הפרוטסטנטית־אוונגליסטית שרוחש בתקופה האחרונה בארה"ב, ומציב משני עברי המתרס זכויות דת מול זכויות אחרות, אנטי־דתיות לכאורה.
בתיק משנת 2018, שנלמד בכל בתי הספר למשפטים ולמדיניות ציבורית בארה"ב ונדון עד זרא בעיתונות האמריקאית, קבע בית המשפט העליון שקונדיטור רשאי לסרב להכין עוגה בעיצוב אישי לרגל נישואים של זוג חד־מיני, אם הכנת העוגה מפרה את אמונותיו הדתיות הכנות. אלא שבמקום להתמודד ישירות עם השאלה מה גובר, חירות הדת או האיסור על אפליה על רקע נטייה מינית, בית המשפט שם קבע בין השאר שעבור אותו קונדיטור יצירת העוגות היא בגדר זכותו לחופש ביטוי אמנותי, וכן שבתקופה שבה הוא סירב להעניק שירות לזוג שפנה אליו (שנת 2012), החקיקה האמריקאית על נישואים חד־מיניים לא הייתה בהירה במיוחד ולכן סירובו לא היה פסול בשעתו.
היום, לאחר שזה לא מכבר (בדצמבר 2022) נחקק "החוק הפדרלי לכיבוד נישואים", הקובע כי על כל מדינות ארה"ב להכיר בנישואים חד־מיניים ובין־גזעיים, ניתן היה לשער שבית המשפט העליון האמריקאי היה מכריע אחרת. אלא שמאז פסק הדין בעניין הקונדיטור השתנה הרכב בית המשפט באופן משמעותי כשאיבד את רות ביידר־גינזבורג היהודייה, וקיבל לשורותיו שופטת נוצרית אדוקה (איימי קוני בארט), במהלך שהטה את הכף לטובת רוב רפובליקני שמרן בעליון.
בפברואר האחרון, עוד לפני פרסום פסק הדין המכריע בעניין ההפלות (שהתיר למדינות לאסור על הפלות בכל שלב וללא כל חריגים כדוגמת אונס, גילוי עריות ופגמים רפואיים), הסכים בית המשפט העליון האמריקאי לדון בתיק "דתי" נוסף. התיק עוסק בזכותה של בעלת פלטפורמה לעיצוב אתרים באינטרנט לסרב לעצב אתרים עבור זוגות חד־מיניים מטעמי אמונתה הנוצרית. ההשערה המקובלת היא שהרכב השופטים הנוכחי, שהנצרות קרובה לליבו, מעוניין להבהיר שחופש הדת גובר על חקיקה שאוסרת אפליה במתן שירותים שונים.
הדת כעניינו של הפרט
טעות בידי מי שסובר שהעיסוק האינטנסיבי של הפוליטיקה האמריקאית בשאלות הללו איננו גורם ראשון ועיקרי לשיח הנוכחי בישראל. כמובן, העובדה שאופנות אמריקאיות קובעות סדרי יום מחוץ לגבולות ארה"ב היא מן המפורסמות. במידה רבה, זהו טיבן של אימפריות. מספיק להפנות מבט לברזיל ולהסתערות האחרונה של המוני תומכי הנשיא היוצא בולסנרו על מבני הממשל, כדי להבין את כוחו של האימפריאליזם ואת כוחה של המימיקה האנושית; מדובר בחיקוי כמעט ישיר של הסתערות תומכי הנשיא היוצא טראמפ על הקפיטול, ב־6 בינואר 2021. בני אדם, כך מסתבר, לא רק נוטים לחקות אחרים אלא גם אוהבים להתנהל בהתאם לאופנות הפוליטיות המקובלות, וחברי הכנסת הציונים־דתיים בממשלת ישראל הנוכחית אינם שונים בהיבט זה. אלא ששוני משמעותי אחד כן מפריד בין השיח הדתי־חילוני בארה"ב לזה שבישראל, והוא טמון בעובדה ששם הדברים נעשים בשם הנצרות, ואילו אצלנו – בשם היהדות.
המודלים המשפטיים האמריקאיים של הפרדת כנסייה ומדינה הם מודלים שהותאמו לנצרות הפרוטסטנטית, שביסודה ראתה בדת תהליך אמוני־פנימי השייך למצפונו האישי של האינדיווידואל, ולכן לתחום סטרילי שאסור לחברה בכללותה להתערב בו. כאשר ג'ון לוק, אבי תורת הפרדת הדת מן המדינה, כתב ב"איגרת על הסובלנות" (1689) כי יש לייצר שני מרחבים נפרדים – הוא טען זאת בשם הנצרות, לא כנגדה. הוא עשה כן בהשראת הבשורה הישועית שמנתקת בין מה ששייך לקיסר (פוליטיקה, שלטון) ובין מה ששייך לאל (אמונה ורגש), ותחת ההנחה שלאמונה הנוצרית (הפרוטסטנטית) יש מה לומר רק על המרחב ששייך לאל, וששם, בכנסייה, בחדרי ליבו של האדם, היא זכאית להתממש באופן טוטאלי ובאין מפריע. מכאן גם נובע הניתוח המשפטי המודרני, ה"נייטרלי", שרואה ברגשותיו של הנוצרי המאמין נתון מוגמר שאסור למשפט להביע עמדה לגביו. זוהי תפיסה שרואה בדת מרחב א־רציונלי בהכרח. במרחב כזה מושגים כמו רגש, מיסטיקה וטרנסנדנטיות משחקים תפקיד חשוב (אין זה פלא שבשני התיקים שתיארתי מדובר במפגש בין אמונה דתית לאמנות), מה שמגביר עוד יותר את הצורך של המדינה הנאורה, הרציונלית והחילונית לכאורה, להימנע מהתערבות במרחב שכזה.
דרכה של היהדות, ושל מדינת ישראל בתוכה, היא אחרת. בספרה "כיצד נעשתה היהדות לדת" מראה חוקרת היהדות מפרינסטון, ליאורה בטניצקי, כיצד הניסיונות הנוצריים המודרניים להפריד בין פרטי לציבורי, דתי וחילוני, היו מורכבים במיוחד עבור הקהילות היהודיות, שכן כל ניסיון אינטלקטואלי להגדיר את היהדות כ"דת" הנפרדת מאתניות, לאום או השתייכות תרבותית, כמעט לא היה קיים. "יהדות" תמיד הייתה כל אלה בבת אחת. ליהדות, מה לעשות, יש מה לומר על המרחב הפרטי והציבורי יחדיו.
כשם שההלכה התפתחה בדיני כשרות ואישות, כך היא התפתחה גם ביחס לדיני ניהול הקהילה, יחסי רוב־מיעוט וסוגיות בעלות אופי פוליטי־ציבורי אחרות. אמנם דיני מלכות ושלטון הוטלו משך זמן רב בקרן זווית, ופרט להלכות מלכים לרמב"ם או קביעתו הנודעת של הראי"ה קוק שלפיה "בזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה" (שו"ת משפט כהן, סימן קמד) – הרי שהכתיבה בנושא מעטה במיוחד. אולם אין משמעות הדברים שיש לאפשר להלכה לשקוט על שמריה ולהותיר את המרחב הפוליטי לתמרונים של תפיסות נוצריות במסווה של שיח זכויות מחולן (חופש דת מול זכות השוויון), או לחילופין, לאיומים נוסח "מדינת הלכה" או "תיאוקרטיה פוליטית" שגורמים לחלקים ניכרים בציבור לחשוש ממופעי סקילה פומבית של בעלי רצונות מיניים שונים.
נקודה חשובה נוספת שבטניצקי מעלה בספרה היא עד כמה, עם התהוות האורתודוקסיה במאה ה־19, היהדות החרדית אימצה במידה רבה את ההבחנה הנוצרית בין פרטי לציבורי כאשר ויתרה על המרחב הציבורי – עובדה שבאה לידי ביטוי מובהק עם התפתחות התנועה הציונית ויחסי חרדים־ציונים בראשית המדינה. הציונות הדתית מראשיתה ביקשה להוות חלופה ממצעת בין הוויתור החילוני על היסודות הדתיים ובין הוויתור החרדי על ניהול המרחב החברתי־מדיני, לאזן בין פניה היהודיות לפניה הממשליות־דמוקרטיות של המדינה, ולהוסיף ולפתח תורה דתית של הכלה חברתית, לא כמחיר פוליטי שמשולם בדיעבד אלא כפירוש הלכתי לכתחילה.
אחריות לחברה הישראלית
עם כינון ממשלה דתית ברובה, אין לציבור הדתי הפריבילגיה להתפרק מאחריות כלפי החברה הישראלית בכללותה, על שלל גווניה. כדאי להזכיר בהקשר זה מאמר שפרסם בעבר הרב שלמה וילק במוסף זה ("תןמכים בשתיקה", א' אב תשע"ו), ובו פירט כיצד יחסה של ההלכה ל"מחללי שבת" התפתח במהלך השנים, מהגישה הישנה שראתה בהם רשעים שיש להוציאם מן המחנה, דרך גישתו של החזון איש ש"מצווה לקרבם בעבותות של אהבה כדי שאולי יחזרו למוטב", ועד הראי"ה קוק שאף ראה בדרכם אמת מסוימת שיש לתת לה מקום. הרב וילק מזכיר גם כיצד אין חולק על כך שאיסור משכב זכר (כמו האיסורים על חילול שבת או הלוואה בריבית) הוא איסור דאורייתא, אך בשונה מדרכם של הצדוקים, דרכה של היהדות לאורך הדורות איננה ציטוט בעיוורון של פסוקים מן התורה, כי אם התבססות על ספרות הלכתית רחבה ומפותחת, כזו שיודעת להתמודד עם רוח הזמן, ולהוסיף ולפתח את ההלכה לשם רווחת ישראל.
לא בכדי קבעו חז"ל כי אף שבית שמאי קולעים יותר לדעתו של הקב"ה, הלכה כבית הלל בדיוק משום שידעו לפסוק בהתאם לרוח הדור. וגדולתם של חכמים היא בשימור בית שמאי ובית הלל גם יחד. אכן, ייחודה של ההלכה הוא בהיותה ספרות של מחלוקת ולפיכך ספרות פלורליסטית במובהק. לדוגמטיות הנוצרית אין בה מקום.
במקום לייבא בסיטונות שיח נוצרי־פוליטי זר, עלינו לפתח שיח שרגיש למאפייניה של היהדות כמערכת של חשיבה פלורליסטית עשירה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אם רצוננו להימנע מהקצנה ומרדיפות דתיות, כמו אלו שהובילו את ארה"ב למקם את הדת הנוצרית במרחב הרגשות הפרטיים בלבד, או את חלק ממדינות האסלאם לאפשר לנורמות ארכאיות ודכאניות לשלוט, עלינו להוסיף ולעצב תפיסה של הכלה ופיוס, לא של דורסנות, השפלה והפליה. לא רק בשם הדמוקרטיה, אלא בראש ובראשונה בשם היהדות.
ניצן פליטמן היא דוקטורנטית בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, ובוגרת בית המדרש הגבוה לנשים במגדל עוז
