מנהיג או אומֵן?

תעלומת חטאם של משה ואהרן במי מריבה מעסיקה את פרשני הדורות מאז ומעולם. המעיין בסוגיה זו נוכח לראות כיצד כל פרשן מנסה לאתר נקודה מסוימת שבה משה ואהרן חרגו מציווי ה' ושם לסמן את החטא. יש המסמנים את ההכאה במקום הדיבור (רש"י), את ההכאה פעמיים (ראב"ע) או את האמירה: "נוציא לכם מים" (רמב"ן). אולם דומה כי הקושי בכיוונים אלו נובע מהתחושה החמוצה שנשארת מקריאת הסיפור. תחושה של חוסר צדק כלפי מנהיגים עצומים, שנענשו בעונש כה חמור בשל סטייה קלה.

דומה כי בנקודה זו יכולה לסייע לנו הקריאה הפסיכולוגית במקרא, המנסה לאתר את הלך הנפש של גיבורי הסיפור אשר מקרין על המעשים החיצוניים. עולם הפעולות נתפס בה כסימפטום לתהליכים נפשיים עמוקים יותר, ואז ייתכן כי הפירושים השונים כלל אינם סותרים, אלא מהווים היבטים שונים של התדר הפנימי.

הרמב"ם החל לצעוד בכיוון זה כשטען שמשה ואהרן חטאו במידת הכעס, באומרם: "שמעו נא המורים". על גבי פירוש זה ניתן להמשיך ולבחון את האירועים. הכעס גורם לפעילות יתר לא מדויקת, שנובעת מהסערה הרגשית. במונחים פסיכולוגיים מקובל לכנות זאת כ"ביטוי בפעולה" (Acting out). כך ניתן להבין את ההכאה במקום הדיבור, את ההכאה פעמיים ואת הביטוי המפתיע "נוציא לכם מים". כל הפעולות הללו מהוות מעין סדקים שבהם כעסו העצור של משה פורץ החוצה.

אולם עדיין נותר לברר – מהו הלך הרוח שגרם לכעס להיווצר?

לחם ומים

השערה סבירה היא כי זהו תוצר של תסכול מצטבר מכל המשברים שתוארו בספר עד כה – חטאי המתאווים, המרגלים וקרח. אמנם עברו שנים רבות מאוד, אבל טבעו של תסכול מצטבר הוא להתפרץ בסופו של דבר. אך השערה זו לא עומדת במבחן הכתוב. עיון בשלושת החטאים הללו מראה כי רק במתאווים משה מבטא כעס על עם ישראל. דווקא בחטאים שנראים גדולים יותר – המרגלים וקרח – משה עומד לצד העם ומגן עליהם מסכנת כיליון. לכן נראה שיש כאן עניין עקרוני יותר, הקשור לתלונתם של ישראל.

חטא המתאווים הוא היחיד שדומה למי מריבה. בשניהם מתלוננים ישראל על מחסור בסיפוק צורכיהם הבסיסיים – מזון ומים. אם נרחיב את המבט גם לספר שמות, נגלה כי בכל התלונות בעניין צרכים אלו משה מגיב בתגובות צוננות ואף עוינות. כך למשל בתלונת העם על מחסור באוכל, עוד לפני הורדת המן, מגיב משה: "ונחנו מה כי תלינו עלינו?" (שמות טז, ז); וכך בהמשך, כאשר אין מים לעם הוא מגיב: "מה תריבון עמדי?". במילים אחרות אומר משה: תחום זה איננו ענייני. בהמשך, כשהמחסור במים מחמיר, משה פונה לה' אך רק מסיבה אישית – "עוד מעט וסקלוני".

תגובתו הקשה ביותר של משה לתלונות מסוג זה עולה בחטא המתאווים: "האנכי הריתי את כל העם הזה, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק?" (יא, יב). כאן משה חושף את תפיסת המנהיגות שלו: הוא רואה את עצמו כאב רוחני ומגלה זלזול ביחס למילוי צרכים ראשוניים. תפקיד זה מיוחס על ידו לאומנת, לא למנהיג.

המפתיע הוא שבכל מקרי התלונות הללו אנו מוצאים היענות חיובית של הקב"ה. מלבד חטא המתאווים, שבו התעורר כעס על הזעקה לשוב למצרים (יא, יח), אף לא מצינו כלל כעס של ה'. נדמה שהקב"ה מתייחס בהבנה לבקשת הצרכים במדבר, בעוד משה רואה אותה כבעייתית. אותו מנהיג דגול שעומד לצדו של העם בחטאים הכבדים ביותר מסתייג ממנו כאשר הוא זועק לאוכל ומים.

סגפנות במדבר

דמותו של משה אכן מצטיירת לאורך התורה כסגפנית. הוא גדל באווירת פאר, בארמונו של פרעה, אך כנראה מאס בצורת חיים זו לאחר שהתקומם מול השעבוד המצרי ונאלץ לברוח. קשה לדעת מה עבר עליו בתקופה עלומה זו, אך אנו יודעים כי הוא בחר להפוך לרועה צאן במדבר סיני, הרחק אפילו מחותנו שגר במדיין. בהמשך מוביל משה, איש המדבר, את העם כולו אל אותם אזורים שבהם התבודד יחד עם צאנו. הוא מנסה בגבורה לקחת עם של עבדים ולזקוף את קומתו הרוחנית. הוא רואה את המדבר כתהליך הזדככות הכולל הרעבה ועינוי חיוביים (דברים ח, ב־ג), ואשר יכול להתרחש רק הרחק מהציוויליזציה הגועשת והחומרית. בכל פעם שהעם זועק לצרכים גשמיים, משהו אצל משה מתקומם מבפנים. הרי הוא עצמו הצליח להגיע לרמת סגפנות של ארבעים יום ללא אכילה ושתייה.

אולם הקב"ה רואה אחרת את המנהיגות. חלק מן הקשר בין המנהיג לעמו עובר דרך התייחסות לצורכיהם, כפי שניתן לדייק בציווי למשה במי מריבה: "והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה" (כ, ח). אין כאן רק הוצאת מים טכנית. יש כאן השקיה אישית של משה לעם, בדומה לאם המיניקה את בנה.

כזכור, משה נרתע מדימוי האומנת והיונק. אך כאן ה' מנסה להוביל אותו בדיוק לשם. סיפוק הצרכים אינו שולי. הוא מהווה את הבסיס לקשר הראשוני והעמוק ביותר בין אם לתינוקה ובין המנהיג לעמו. אך משה שוב מתקשה בנקודה זו ובמקום להשקות ברחמנות את העם מתעורר בו הכעס. או אז מחליט הקב"ה כי משה אינו מתאים לכניסה לארץ. הוא המנהיג האידיאלי למדבר הדורש סגפנות וצמיחה רוחנית המנותקת מהעולם. אולם בארץ, שבה העם מתחיל לחיות את החיים הלאומיים במלואם, יש צורך במנהיג מזן אחר. אב רוחני יחד עם אם רחמנייה.

איתיאל גולד הוא פסיכולוג חינוכי ומורה למחשבת ישראל באולפנת נווה חנה