ברשימות הקודמות עסקנו בנושא הפרשנות וראינו דוגמאות לשיטות פרשנות שונות, מהפילוסופים של ימי הביניים ועד לקבלה והחסידות. הפעם מבקש אני לחזור ולדון בפרשנות ה"פשט". מהו פשט? הפשט איננו פירוש מילולי נאיבי. הפשט הוא הניסיון להבין מה הכותב התכוון לומר, במודע ושלא במודע. הפשט עשוי להיות דברים הנאמרים במפורש, או מה שניתן ללמוד באופן מתוחכם יותר, למשל מהקשרים מילוליים ורעיוניים בין פרשות שונות. השאלה הקשה היא האם מה שאני מפרש הוא פשט או לא. יכול להיות שאמצא פירוש מאוד יפה, אבל הוא לא יהיה פשט. האם קיים בכלל קריטריון כזה, להוכיח שמה שפירשתי הוא פשט?
במחקר הפרשנות המודרנית ישנו מושג שנקרא המעגל ההרמנויטי. הכוונה היא שבהיעדר מקורות חיצוניים להבנת הפשט, הפרשנות היא תהליך מעגלי של פענוח הטקסט: הבנת הפרטים מובילה להבנת המכלול, והבנת המכלול מובילה להבנת הפרטים. ואולם אין אפשרות לפרוץ מעגל זה, ואין מתודולוגיה סדורה כיצד להגיע לפירוש הנכון.
לדעתי, הפרשנים בתקופות השונות הגיעו לתובנה פרשנית מסוימת מתוך איזשהו פרץ יצירתי של גילוי. את זה עשו ועושים הפרשנים שלא למדו את תורת הפרשנות באוניברסיטה, וגם לפני שתורה זו בכלל הייתה קיימת. ואז מגיעה הביקורת על הפירושים האלו ופוסלת את רובם. בדומה למה שנטען בתורת האבולוציה הביולוגית, שהיא שיטה לפסול. כלומר, כאשר הופיעו לפתע מינים חדשים, האבולוציה פסלה אותם. כך גם כאשר מפרש יוצר פרשנות כלשהי הביקורת יכולה לפסול אותה, והיא אכן פוסלת בזו אחר זו את רוב רובן של היצירות הפרשניות. כך לדעתי נולדת הפרשנות. אולם עדיין נשאלת השאלה, כיצד אני יכול להוכיח שפירוש שנמצא בפניי הוא פשט או לא? האם ניתן לפרוץ את המעגל ההרמנויטי?
מבחן למנהיגים הפוליטיים
אני חושב שבכל זאת ישנו אולי קריטריון אובייקטיבי לכך. אנו יכולים לומר לפרשן: קודם תכתוב אתה את הפירוש, ואחר כך אני אביא לך את הטקסט. נראה לכם מוזר? אולי, אבל אני רוצה לטעון שרעיון זה מופיע בצורה מסוימת כבר במקרא. בספר דניאל, המלך נבוכדנצר חולם חלום ורוחו נפעמת. הוא דורש מהחכמים שיפתרו אותו, אולם איננו מספר את החלום ודורש מהם לגלות הן את החלום והן את פתרונו, אחרת יהרוג את כולם. מי שעומד במשימה הוא דניאל.
אפשר להבין את הסיפור הזה כמשל בהקשר של הנבואה וראיית העתיד. נניח שבא נביא ונותן לנו נבואה לאחרית הימים. הבעיה היא שלידו עומד חרטום או מכשף, וגם הוא נותן לנו נבואה. איך נדע מי משניהם צודק? הסיפור בספר דניאל מנסה לתת לנו מפתח לפתרון בעיה זו. מחבר ספר דניאל יודע שיש נביאים, וגם נביאי שקר המנבאים לנו את הנבואות ההפוכות. ההוכחה איננה יכולה להיות בהיגיון כזה או אחר בפשר החלום. ברור שאם נבוכדנצר היה נותן את הטקסט לנביאים, למכשפים או לכל אחד אחר, כל אחד היה נותן לו פרשנות נבואית יפה אחרת. ספר דניאל מציב את האתגר האמיתי: אני מעלים ממך חלק מהטקסט, ודורש ממך להשלים את החסר. מי שיצליח, הוכח שנבואתו היא אמת.
כיום איננו חיים בעידן הנביאים, אבל גם היום אנו מתווכחים מי נביא האמת בפוליטיקה. אנו פחות מתווכחים על ערכים, ויותר על "מה יקרה אם". כל פוליטיקאי משכנע אותנו שאם נלך בדרכו, יהיה טוב. קשה לאמת או לשלול נכונות נבואה כזו באופן מלא, כי איננו יודעים את האלטרנטיבה: מה היה קורה אילו הלכנו בדרך השנייה. אבל אנו יכולים לפחות לראות מה קרה בעקבות הדרך שבה הלכנו עד היום, ולהבין אם צדקו נביאי הפוליטיקה שהוליכו אותנו בה.
מבינים יותר מדורות קודמים
אם נחזור לספר דניאל, אני חושב שסיפור החלום איננו רק משא על נבואה אלא גם על פרשנות. כיצד יודעים שמישהו אכן מבין את הטקסט ומפרש אותו נכון? באופן דומה לאימות הנבואה, אפשר לומר שמי שבעזרת פרשנותו יכול להמשיך ולכתוב את הטקסט, הוא צודק. כאילו אנו סוגרים את הספר בפני הפרשן ושואלים אותו מה יהיה כתוב בדף הבא, כפי שבספר דניאל המלך דורש שישחזרו את חלומו. מי שלא יכול למלא "חור" בטקסט, לא באמת הבין את הטקסט.
פעם היה לי ויכוח עם גדול מוריי, מר שושני, על פרשנות מסוימת בטקסט של קבלת האר"י. הוא אמר שמי שמסוגל לתקן את השגיאות שנפלו בטקסט זה אומר שהוא באמת הבין, ואם יימצא כתב יד התומך בכך או ראיה חיצונית אחרת, זו תהיה ההוכחה. בחקר הספרות הנוכחי רווחת גישה שאין מפתח אחד להבנת הטקסט. יש הרבה מפתחות, וכל אחד יכול לבוא ולפרש כרצונו. אני חושב שזה אולי נכון בקריאת שירה, אבל אני עדיין רוצה להגן על קיומו של פירוש פשט, לטעון שיש פירוש "נכון" ושעדיין ישנה מתודה להוכיח זאת. ואגב, לדעתי המתודולוגיה של פרשנות הפשט מתחדשת ומתפתחת כל הזמן, מפני שיש הרבה מאוד דברים שבדורות קודמים לא ראו, וכעת אנו יכולים לראות ולהבין טוב יותר. ייתכן אפילו שנבין את הטקסט כביכול יותר טוב מהמחבר עצמו.
מהי הסתכלות חדשה? אני מתכוון למשל לאישור שלא היה קיים קודם. לדוגמה, ניקח את המילה "ויאמר" מסיפור הבריאה. הקבלה והחסידות דרשו על כך תילי תילים של דברים, אבל זה איננו הפשט. אולם כיום אנו יודעים שבתרבויות שונות ישנם כמה מיתוסים על הבריאה. ישנו מיתוס שבו האל מוליד את העולם מגופו, או שהאלה מולידה את הארץ מתוך הריון. במיתוס אחר האל יוצר את האדמה ואת שאר הדברים כמו יוצר בחרס, המעצב את הכלים בידיו ואופה אותם בתנור.
והנה התורה משתמשת במושג האמירה. זוהי אלטרנטיבה למיתוסים האחרים, שאותם היא פוסלת. התורה רוצה להציג בפנינו משהו אחר, יחס אחר בין האל לעולם. אני בטוח שרוב האנשים שקראו את הטקסט לא היו מודעים לעימות הזה, ואולי אפילו ה"טקסט" עצמו כביכול אינו מודע, בוודאי לא למיתוסים מהמזרח הרחוק כמו דימוי ההולדה. אבל אנו, בפרספקטיבה אחרת, מבינים אולי את הטקסט מנקודות מבט חדשות.
