המקובל האיטלקי שהרבנים דנו את ספרו לגניזה ושריפה

השנה ימלאו מאתיים שנה להולדתו של הרב אליהו בן־אמוזג (1900-1822), חכם, הוגה מקורי, פרשן, מקובל ופילוסוף; בן למשפחה שהיגרה ממרוקו לליוורנו שבאיטליה, ובה פעל כל ימיו כרב, דרשן, שופט בבית דין ומנהל של בית המדרש לרבנים. בצעירותו למד בן־אמוזג את תורת הקבלה אצל דודו רבי יהודה קוריאט, וראה בה "התיאולוגיה האמיתית של היהדות". נוסף על ידיעותיו התורניות השתלם הרב בן־אמוזג גם בהשכלה כללית רחבה, וזו באה לידי ביטוי בחיבוריו הרבים העוסקים בחוכמת ישראל לענפיה. רוחב ידיעותיו בחיבורים שונים ושליטתו בעברית, איטלקית וצרפתית, זיכו אותו בכינוי "אפלטון של יהדות איטליה".

הרב בן־אמוזג ביקש להעניק לקבלה מעמד וחשיבות בעולם המחשבה היהודי, באופן דומה לתנ"ך, לתלמוד ולשאר הספרות הרבנית. לדעתו, בניין היהדות אינו שלם ללא הקבלה. אשר על כן הוא עסק בפעילות ספרותית ענפה שנועדה להוכיח את קדמותה ושורשיה של הקבלה בעם ישראל. שיטתו הייתה ביקורתית ומבוססת על בדיקת מקורות שונים. אחת הדרכים שנקט במלאכת הוכחה זו הייתה באמצעות חיפוש הד למקור היהודי בתוך המיתולוגיות והדתות הקדומות, שלדעתו ערבבו לא מעט מן "האמת העברית בתוך אגדותיהן והבלי פולחניהן האליליים".

ידיעותיו הנרחבות בפילוסופיה, ביהדות ובמדעים, הביאוהו לייסד שיטה ייחודית של הפילוסופיה היהודית ויחסיה עם הנצרות והאסלאם. בבסיס חזונו המרכזי עמדה התפיסה כי מבחינת דתית מאורגנת כל האנושות ביחידה אחת, כאשר היהדות היא מוקד הדת האוניברסלית ומרכזה, בעוד ששאר הדתות קרובות או רחוקות ממנה על פי מידת נאמנותן לעקרונותיה. על פי תפיסה זו, היהדות איננה דת ייחודית הזקוקה להגנה מפני דתות יריבות תוך הבלטת חסרונותיהן של הללו. את עיקר משימתה של היהדות ראה הרב בן־אמוזג בקיום המונותאיזם האוניברסלי, תוך מתן דגש לכך שלכל עם יש תפקיד, ולעם ישראל יש תפקיד דתי.

"פילולוג'יאה, קריטיק וארקיאולוג'יאה"

תפיסותיו העיקריות בנושא הקבלה, ייעוד הדת היהודית ויחסי הקרבה שלה עם הדתות האחרות, באו לידי ביטוי בפירושו "אם למקרא" על חמשת חומשי התורה, שבאמצעותו ניסה הרב בן־אמוזג לבסס את השקפת עולמו כנובעת ומוכחת מן המקורות עצמם. הפירוש יצא לאור בשנים 3־1862, בחמישה כרכים, בבית הדפוס שהיה בבעלותו בליוורנו. על פי דבריו בראש פירושו לחומש שמות, תוכנו הוא:

כולל הערות, וחקירות, וביאורים חדשים על פי חכמת הלשונות (פילולוג'יאה) והבקור (קריטיק) וקדמוניות (ארקיאולוג'יאה) וקורות בבל ואשור ומצרים וכיוצא, ואמונות ומנהגי גויי קדם, ומשפט חרוץ על קצת דעות והשערות חכמי ומבקרי הזמן ועיון שוקד על קצת מדרשי חכמינו וקבלתם תלמודית, גם אלהית, ככל אשר יהיה רוח הכתוב ללכת.

הנה דוגמה מפירושיו לפרשת השבוע, פרשת וישלח, שתסייע לנו בהיכרות עם דמותו הייחודית, כפי שעולה מפירוש הפסוקים. על תגובת יעקב למעשה דינה, "וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם":

לדעתי זוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, בחקירות הנוגעות לכתבי הקדש, שמתייחס למה שקבלו רבותינו לחקור בשרשי הלשון, כי דבר זה למדנו מפי חכם גדול איטלקי VICO [ג'אמבטיסטה ויקו, פילוסוף איטלקי בן המאות ה־17 וה־18]שהלשונות קדמוניות יסתירו ארשת שפתם המנהגים, האמונות, המעשים, שהיו נודעים אצל הקדמונים, ואחר זמן הסתירו פניהם ולא נדעה שחרם, וגם אני זה לי ימים רבים ניסיתי ללכת באלה, והצליח ה' דרכי אשר אנכי הולך עליה. (אם למקרא, בראשית לד, ה).

בהמשך מצטט בן־אמוזג את הפרשנות החז"לית למונח "חרש", שהכוונה היא לאדם שאינו שומע ואינו מדבר, ומוכיח את נכונותה מפירוש המילה "והחריש" בפסוקנו, שמשמעותה שתיקה. מכל מקום, עיון בקטע אופייני זה מראה כיצד הוא אימץ את מחקריהם של חוקרים לא יהודים.

הוצאת הכרך הראשון של הפירוש החדשני הזה, בשנת 1862, לא יצרה תהודה בציבור היהודי לגווניו. אולם כשלוש שנים מאוחר יותר שלחו רבני חלב איגרת מפורטת ומנומקת לחכמי ירושלים, ובה דנו את הפירוש "אם למקרא" לשריפה. למרות היכרותם המוקדמת של חכמי חלב עם הרב בן־אמוזג, שאחדים מהם הדפיסו בבית הדפוס שלו את ספריהם, הוא הוקע בפיהם ככופר־בעיקר שראוי לדונו לחרם, ושפירושו פסול בשל התבססותו על חקירה מודרנית חדשנית העושה שימוש בניתוח השוואתי של הדת היהודית לדתות האליליות הקדומות. פסק דין קשה זה לא התקבל ביתר קהילות ישראל בארצות האסלאם, למעט קהילת דמשק – שגם בה הועלה הפירוש על המוקד.

בתגובתם למכתב של חכמי חלב, חכמי ירושלים סירבו להחרים את חכם בן־אמוזג ולשרוף את פירושו, אך הורו לו לגנוז אותו ולאסוף את הכרכים שכבר הופצו. האיגרת, שנכתבה בכ"ח תמוז תרכ"ה, מסתיימת במילים: "מסכימים להורות איסור הספר וגניזתו, אך דוחים את ההצעה לדון את המחבר כ'מין ואפיקורוס'", וחתומים עליה הרבנים חיים דוד חזן, אברהם אשכנזי, וידידיה רפאל אבולעפיה. ביחס לחכמי חלב הם לימדו זכות על הרב בן־אמוזג, סברו כי רוחב דעתו והיקף השכלתו שיבשו את שיקול דעתו. לעומתם חכמי סלוניקי ואיזמיר, ובראשם הרב חיים פלאג'י, מגדולי הפוסקים בעת החדשה, תמכו בהמשך פרסום הפירוש. הרב פלאג'י אף חיזק את ידיו של הרב בן־אמוזג ושלחלו איגרת תמיכה אישית.

את טווח התגובות הרחב והשונה ל"אם למקרא" ניתן להסביר על רקע מאפייניו הייחודיים של הפירוש, ובכלל זה היחס לקבלה, מידת האיום מהשפעות חיצוניות והחשש מפני מתן דריסת רגל לתפיסות רפורמיות בקהילת חלב. חשש זה נבע מכך ששלוש שנים לפני הגעת הפירוש לקהילת חלב נעשה ניסיון לייסד בה קהילה רפורמית. ניסיון זה דוכא על ידי חכמי הקהילה בסיוע השלטונות העות'מאנים. חכמי חלב, ובראשם הרב חיים מרדכי לבטון, חששו כי פירושו של הרב בן־אמוזג יפיח שוב את האש בגחלים העמומות של המשכילים תומכי הרפורמה בקהילתם.

פולמוס עם שד"ל

בין המשכילים באירופה לא ניתן משקל רב לעיסוק בקבלה, והללו אף נטו להתייחס אליה בזלזול. על כן גם הפירוש הזה, שהיה מבוסס על תפיסות קבליות, לא עורר תהודה. להלן שתי דוגמאות מפירושו לפרשת השבוע, וישלח, שבהן הוא נותן לפסוקים הקשר קבלי. על פרשת המאבק של יעקב עם האיש הוא כותב שהיה זה מלאך, שהרי כך נאמר בהפטרה המילים "וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל" (הושע יב, ה). בעקבות זאת הוא מעיר:

ומצינו שיעקב שאל למלאך הגידה נא שמך, הרי שהאבות וגם משה עליו השלום שכתב התורה, היו חוקרים על שמות המלאכים הנראים להם… אין לך לומר אלא שידועים היו אצלם ונסתרים היו, ולא נתנו להגלות אלא במשך הדורות ככל שאר חלקי התורה.

דוגמה נוספת מצויה בפירושו לפרק לו, שבו הוא הוא מצביע על המכנה המשותף בין דברי הזוהר לדברי אפלטון:

והאמונה הזו כשרשים אשר עליה תסובנה לדעתי מליצות התורה, היא אשר נשא לה פנים אפלטון כאומרו: "אין האדם עץ צומח מן הארץ רק מן השמים". ובמליצות שונות ככה יאמרו המקובלים ששרשי האדם בשמים ממעל, והחוט הקושר בין הענף למטה והשרש למעלה הוא כראשותיו של אדם על ידי השערות… ואל זה ישקיפו כל מאמרי חז"ל והמקובלים המגבילים מקום מושב השכינה והאור האלהי למעלה מראשו של אדם, ורוצים היינו להעמיק… רק אחת אמרתי אזכרנה והוא המשל ששמענו מפי רבותינו על מציאות האדם בעולם הזה, משל לאילן שענפיו במקום טומאה וגופו עומד במקום טהרה, וכל זה קרוב מאוד לדברי אפלטון, רק על זאת יתפלא כל משכיל כי אפלטון ורבותינו יהיו אחדים, ממ"ש כדברי ס' הזהר.

הרב בן־אמוזג התפלמס עם פרשני מקרא בני דורו שלא נתנו מעמד לפירושים קבליים. אחד מהם הוא החכם שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), שהתנגד לפירושו של בן־אמוזג מסיבות שונות מאלה המנויות באיגרתם של חכמי חלב. בספרו "ויכוח על חוכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר וקדמות הנקודות והטעמים", האשים שד"ל את הקבלה בהתרחקות מפשטי התורה וסילוף האמונה. בן־אמוזג השיג על תפיסותיו אלה בחיבור מיוחד בשם "טעם לש"ד".

דוגמה מעניינת להבדלי התפיסות ביניהם מצויה בפירושיהם לפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו). שד"ל רואה בפסוק זה הוכחה למקוריותה וייחודה של התורה:מכאן סתירה לדברי האומרים כי החוקים אשר חקק משה לבני ישראל לקוחים הם מחוקי המצרים ושאר עמים שבימיו. הלא בני דורו של משה היה להם לדעת הדבר הזה יותר ממנו אנחנו אלה פה, ואיך יהיה משה טפש כל כך, או עז פנים כל כך, לומר לישראל כי הגוים בשמעם את החוקים האלה יאמרו שישראל עם חכם ונבון? הלא היה להם לומר שהם עם סכל וגרוע, שתורתם גנובה מעמים אחרים.בן־אמוזג דוחה את ההוכחה הזו:

החכם שד"ל נתחבט להוציא מהפסוק הזה כי לא יתכן שיהיו חקי התורה לקוחים מהמצרים ומשאר העמים. אך מה יושיענו זה, אם בהעריך זה לזה [כאשר נעשה השוואה ביניהם], נראה כי חֻקי מצרים וחקי התורה דומים בצד מה, כאשר באמת הוכח יוכיח כל חוקר?

אכן, ממשיך בן־אמוזג, על כרחנו עלינו להודות בדמיון בין חוקי התורה לחוקיהם של עמים קדמונים. וכאן הוא משתמש במונח ה"בירור" הקבלי, כדי לומר שהתורה בררה את האוכל מתוך הפסולת.

הכרובים של המצרים

עיון בפירושים נוספים מתוך "אם למקרא" משקף היטב את החידוש שבחיבור ואת הדרך הייחודית שבה התמודד מחברו עם אתגרי השעה. החשיבה הביקורתית שרווחה באותה עת הביאה את מבקרי המקרא באותה תקופה למסקנה כי החומש הוא יצירה מאוחרת שנערכה, ועריכה זו היא שיצרה את הספרים לנוסח המוכר לנו כיום. בפירושו מתמודד בן־אמוזג עם טענה זו, ומדבריו עולה כי יש מקום לכך שתורת משה כפי שהיא בידינו לא נכתבה כמקשה אחת, אלא על בסיס ספרים או מגילות שהיו בידם:

ודבר גדול, לדעתי, דבר המדרש, באומרו שהיו בידם מגִלות, כי בזה הרשנו להסכים עם דעות האומרים שקודם משה היו ספרים או מגלות, וסופר בהם לדור אחרון מעשה האבות הקדמונים וקורותיהם, ומהם לוקטו ספורי התורה, כמו שהובאו דברים מספר מלחמות ה' ומדברי המושלים (אם למקרא, שמות ד, י).

אתגר נוסף שעימו התמודד בן־אמוזג הוא הערעור על מעמדה של התורה שבעל פה ועל הצורך לקיים מצוות. בפירושו הוא קושר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה ומדגיש כי לא ניתן להפריד ביניהם, משום שספר דברים הוא עצמו ראשיתה של התורה שבעל פה:

אלה הדברים. ספר זה נבדל מד' ספרים הראשונים בכמה מיני הבדלות כידוע, ועל הכל בהיותו ביאור ותוספת על קצת מצות הנאמרות בספרים הראשונים. וקורא אני עליו שהוא התחלת כתיבת תורה שבעל פה, כפי צרכי העת והזמן… ובספר זה משה הוא הכותב, ולא הקב"ה, אף על פי שדרך נבואה הוא כותב. אבל על כל פנים "מפי עצמו אמרו", כלומר בבחינת היותו ראש לחכמים ולנביאים, מה שאין כן בד' ספרים ראשונים, שהוא ככלי ביד היוצר יתברך, והוא מפיו וכתוב כל אשר יצווה (אם למקרא, דברים א, א).

לבסוף, ובהמשך להצהרת הכוונות שלו בראש הספר – ניתן לראות גם את נכונותו לקבל כמקור אלוהי את "החכמות החיצוניות", ששימשו אז את מבקרי המקרא לערער על אמינותן של המסורות המקראיות. בן־אמוזג לא היסס לשלב את המידע המתחדש כמקור אמין שיש להתייחס אליו ברצינות כדי להבין את תוכן הכתובים, אך עשה זאת תוך הקפדה על ההקשר היהודי ומתן ביסוס והקשר בדברי חז"ל:

וחוץ מהראיות הלקוחות מכתבי הקדש, יש לנו ללמוד ממקור אחר, והיא עבודת המצריים. ואין להפלא שהענינים שנשתמשו בהם אחר כך לצורך הקדושה, היו נהוגים מקדם אצל המצרים… ואם באנו לראות כיצד היתה צורת הכרובים שבמצרים, עלינו לשבח ולהודות לה' שנשאר לנו מקום ראוי והגון לבדוק ולבוא עד תכלית ידיעה זאת, כשנשקיף על פני צורות המצויירות בספר מצרים לשאמפוליון [אבי האגיפטולוגיה 1832-1790], ועינינו תחזינה שהצורות ההן צורת ילדים הם, כקבלת חז"ל. וזה גלוי יקר במאד מאד לפקוח עינים עורות – ובאמת שלא בצורת הכרובים והכלים בלבד שוו המצריים והיהודים בשיעוריהם, אבל גם בצורת הבית ותבניתו ואולמיו וחדריו וכל מחלקותיו (אם למקרא, בראשית ג, ד).

מורשתו של הרב אליהו בן־אמוזג כוללת גם את ספריו "ישראל והאנושות" ו"בשבילי המוסר" (או "מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי"), לצד ספרים העוסקים בקבלה, אגרות ומאמרים רבים על נושאים שונים (דוגמת "שפינוזה והקבלה"). כתביו משקפים לא רק את היקף ידיעותיו והשכלתו הרבגונית בתיאולוגיה ובקבלה, אלא אף את שאיפתו לשלב בחייו תחומי דעת שונים, שהתבססה על השכלה כללית רחבה ומקיפה ובכלל זה שליטה בשפות שונות.

בעשורים האחרונים הקדישו חוקרים אחדים תשומת לב לכתביו של הרב אליהו בן־אמוזג. הבולטים שבהם הם פרופ' אלסנדרו גואטה, שהתמקד בשיטתו הפילוסופית בהקשר של התרבות האירופית של תקופתו, והרב ד"ר אליהו זייני שעמל על מהדורה מחודשת של כתביו, תוך שהוא מדגיש את חשיבותה הרבה של הגותו לדורנו. במסגרת זו יוצאת לאור גם מהדורה מחודשת של הפירוש "אם למקרא".

במלאת מאתיים שנה להולדתו של הרב בן־אמוזג יתקיים באוניברסיטת בר־אילן, בימים שלישי ורביעי בשבוע הקרוב, כנס בינלאומי שיעסוק בדמותו ובמורשתו

פרופ ירון הראל כיהן כדקאן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר־אילן; ד"ר טובה גנזל היא ראש תוכנית המצטיינים בחוג הרב־תחומי למדעי היהדות באוניברסיטת בר־באילן