מנהיג ציבור, אינטלקטואל, פרשן תלמוד, מקובל – אלה רק חלק מהתארים שניתן להצמיד לאישיותו רבת הפנים של רבי משה בן נחמן, הרמב“ן, שהשפיע רבות על דמותה של היהדות כפי שאנו מכירים אותה. הרמב“ן הוא גם גיבור ספרו של פרופ‘ עודד ישראלי, “ר‘ משה בן נחמן: ביוגרפיה אינטלקטואלית“ (בהוצאת מאגנס), אשר זכה לאחרונה בפרס מתנאל, המוענק לספר בתחום מחשבת ישראל מטעם האיגוד העולמי למדעי היהדות.
פרופ‘ ישראלי הגיע לעיסוק ברמב“ן דרך מחקר הקבלה. “עבודת התזה שלי עסקה במעמדה של ארץ ישראל בקבלת הזוהר ובמשנת הרמב“ן“, הוא מסביר. “בעצם השוויתי בין הזוהר ובין הרמב“ן, שהקבלה שלו קדומה לקבלת הזוהר. בדוקטורט התמקדתי יותר בזוהר, ובהמשך פרסמתי גם שני ספרים על חוג הזוהר. מה שעניין אותי במיוחד אלו שני אפיקים שבעצם חורזים את כל המחקר שלי. ההיבט האחד הוא ההיבט הפרשני והדרשני. ניסיתי לראות איך המקובלים קוראים פסוקים, איך הם מפרשים את פרשיות התורה, איך הם מספרים מחדש את אגדות חז“ל.
“נקודת המבט השנייה שמאוד עניינה אותי, ושאותה למדתי ממורי פרופ‘ יהודה ליבס, היא לנסות לחפש את האדם שמאחורי הטקסט. גם כשכתבתי על הזוהר, חיפשתי את מי שכתבו את הזוהר. אני לא יודע מי כתב את ספר הזוהר, וזה גם לא מה שעניין אותי – רציתי להבין את הדמויות הדתיות של מחברי הזוהר. בעבר הייתה מקובלת תפיסתו של גרשום שלום, שלפיה מחבר הזוהר היה רבי משה די־לאון. היום נדמה לי שהתזה השולטת היא תזת החבורה של פרופ‘ ליבס, שלפיה הזוהר לא נתחבר על ידי אדם יחיד. ממילא, מכיוון שאנחנו נמצאים במבוי סתום סביב השאלה הפרסונלית מי כתב את ספר הזוהר, מה שעניין אותי הוא הניסיון להבין את הדמות הדתית של מחבר הדרשה בזוהר. להבין את עולם האמונות והדעות שלו כמשהו חי, את ההתלבטויות שלו, את ההתפתחות. על מה הוא חושב, מה מטריד אותו, איך הוא פותר את הבעיה“.
אצל הרמב“ן זה לכאורה יותר פשוט, אנחנו יודעים עליו די הרבה.
“זה נכון, אבל כשבאתי לעסוק בקבלה של הרמב“ן ניגשתי מאותה נקודת מבט. מצד אחד הוא פרשן קבלי של המקרא, וזה מאוד מעניין אותי. למעשה הרמב“ן הוא הראשון שכתב פירוש קבלי מקיף לתורה – הכוונה היא לכל הקטעים בפירושו שנפתחים בביטוי “ועל דרך האמת“. איש לא כתב לפניו פירוש כזה. זה נותן תמונה של פרשנות קבלית קדומה, למעשה הפרשנות הקבלית הכי קדומה שאני יכול לגעת בה. מצד שני, הרגשתי שלא אוכל להבין את הסוגיה אם לא אראה את הרמב“ן כדמות, כמכלול – אם לא אראה איפה הקבלה עומדת בתוך היצירה הגדולה שלו, בתוך העולם הדתי שלו במובן הרחב ביותר. לאט לאט התגבשה בי ההכרה שאני צריך לכתוב את הביוגרפיה האינטלקטואלית של הרמב“ן.
“ברגע שזה הכיוון, אז המטרה היא לא רק להבין את הקבלה שלו. גיליתי המון דברים שקשורים לתחומים אחרים בחייו, בלי שום קשר לקבלה, וזה ממש מרתק. בתוך זה אפשר כמובן להבין את היצירה הקבלית של הרמב“ן באופן אחר לגמרי. אבל החץ היה מכוון להבין את הדמות הדתית“.
"הרמב“ן ראה בבעלי התוספות את רבותיו, אבל מצד שני הוא לא מתבייש להגיד להם: תשמעו, אתם לא מבינים את הפרויקט הזה שנקרא מורה נבוכים, אתם לא מבינים איזו תסיסה אינטלקטואלית יש מחוץ לבועה הצרפתית. הוא תוקף אותם ושואל האם הם מבינים מה הם עושים בזה שהם מחרימים את הרמב“ם"
בדמות של הרמב“ן יש המון דברים שהם לא קבלה.
“זו באמת אחת המסקנות שלי בספר, שהרמב“ן היה עוד הרבה דברים אחרים חוץ מאשר מקובל. חשוב לציין שכתבו על הרמב“ן לא מעט לפניי – משה אידל, חביבה פדיה, משה הלברטל וחוקרים נוספים. אני ניסיתי לראות את המכלול ולבחון את ההתפתחות. לראות מה הוא עושה במקביל, ואיך הוא משתנה במהלך חייו. אם אתה משווה בין מה שהוא כתב בצעירותו למה שהוא כתב בערוב ימיו, אתה רואה שיש הבדלים. בדברים מוקדמים שלו אפשר לראות שהקבלה עוד לא תופסת מקום, הוא מדבר הרבה פחות בשפה קבלית. בסוף ימיו הקבלה תופסת מקום יותר גדול. זו נקודת מבט שאתה יכול להבחין בה רק כשאתה רואה את המכלול.
“הרמב“ן היה גם דרשן, יש לנו דרשות חשובות שלו הן מספרד הן מארץ ישראל. הוא היה מנהיג, הוא היה פולמוסן, הוא גם היה משורר. הוא עסק בהמון סוגות של יצירה. כשניסיתי לשקול את המרכיבים השונים, אחד הדברים שהכי בלטו זה ההיבט הציבורי של הפעילות שלו, הרמב“ן כמנהיג“.
כיצד מנהלים מחלוקת
אחד האירועים המפורסמים שמנהיגותו של הרמב“ן באה בהם לידי ביטוי היה הוויכוח שניהל בברצלונה מול חכמי הנוצרים ובו הגן על אמונת היהדות. אך פרופ‘ ישראלי מבקש להסיט את הדגש דווקא לזירה הפנים־יהודית. “כולם זוכרים את הוויכוח, ואין ספק שזה פרק חשוב, אבל אני חושב שפרק יותר חשוב מזה היה שלושים שנה קודם לכן, בשנות השלושים של המאה ה־13: המעורבות שלו בפולמוס הרמב“ם.
“מה שקרה שם זה שכתבי הרמב“ם תורגמו כמה שנים לפני כן מערבית לעברית על ידי אבן־תיבון ורבי יהודה אלחריזי. התרגום לעברית היה נגיש גם לחכמים שלא ידעו ערבית, ובעקבותיו פרץ הפולמוס. זה סיפור ארוך שמתחיל במחאה של רבי שלמה מן־ההר, מחכמי פרובנס, אבל השיא היה בחרם שהטילו חכמי צרפת, שאלו בעצם בעלי התוספות, על כתבי הרמב“ם, קרי על מורה נבוכים ועל ספר ‘המדע‘, הספר הראשון של היד החזקה. החרם הוטל על כל מי שקורא בספרים האלו.
“הרמב“ן היה אז מנהיג צעיר, אחרי שהוא חיבר את הפירושים שלו לתלמוד – זה מדהים לחשוב שהוא סיים את החיבורים הללו, ‘מלחמות ה‘ וה‘חידושים‘, בגיל 29־30 – והציבור מצפה למוצא פיו. ואכן, הרמב“ן הציג עמדה של אחריות ציבורית. הוא לא מסתיר את העובדה שבדברים רבים הוא קרוב הרבה יותר לאותם חכמים צרפתים שהחרימו את הרמב“ם, אבל מצד שני הוא נחרד מהחרם. הוא כותב איגרת ארוכה מאוד לחכמי צרפת, שבה הוא ממש מפציר בהם להסיר את החרם. אגב, בסוף הם באמת הסירו את החרם, וכנראה לאיגרת הזו היה תפקיד בכך.
“המכתב של הרמב“ן הוא טקסט מופתי, והוא נכתב בנימות שונות. מצד אחד הוא מכבד אותם מאוד – הרמב“ן ראה בבעלי התוספות את רבותיו, לא מן השפה ולחוץ. אבל מצד שני הוא לא מתבייש להגיד להם: תשמעו, אתם לא מבינים את הפרויקט הזה שנקרא מורה נבוכים, אתם לא מבינים בשביל מי הוא נכתב, איזו תסיסה אינטלקטואלית יש מחוץ לבועה הצרפתית. לדברי הרמב“ן, מורה נבוכים בא לחסום סוג של סחף לכיוון הפילוסופי, ולתת מענה יהודי לאלו שכבר נמצאים במרחב הזה.
“בנוסף לכך, הוא תוקף אותם ושואל האם הם מבינים מה הם עושים בזה שהם מחרימים את הרמב“ם, חכם שמעמדו כל כך איתן, ומזהיר שבעקבות מעשיהם תהפוך התורה לשתי תורות. הרמב“ן גם דן איתם בדברי הרמב“ם שבגללם החרימו אותו חכמי צרפת. בחלק מהדברים הוא מצדיק את עמדת הרמב“ם ובחלק אחר גם הוא מסכים שהרמב“ם טעה, אך טוען שגם עמדתו היא פרשנות לגיטימית. דווקא בימים כמו שלנו אתה מבין איזו אחריות ציבורית יש למי שחולק על הרמב“ם ובכל זאת יוצא להגנתו.
“העולם הדתי של הרמב“ן היה רחב, והוא היה מאוד יצירתי. הוא דן גם עם הרמב“ם וגם עם הקבלה, וקיבל כל אחד מהם באופן סלקטיבי. הוא התיך את היסודות השונים, לא רק של הפילוסופיה הרמב“מית והקבלה, אלא גם יסודות שהוא שאב ממקורות אחרים וגם כאלו שהוא יצר בעצמו. הרמב“ן לקח הכול ויצק לתוך תורה אחת שהיה בה משהו הוליסטי ומכיל. זה מה שגרם לכך שההצעה התרבותית של הרמב“ן הפכה, הייתי אומר, למיינסטרים בהגות היהודית בימי הביניים, או לפחות חלק מרכזי במיינסטרים“.
החיידק האקדמי
פרופ‘ עודד ישראלי מתגורר כיום בצור־הדסה, נשוי לרבקי, אשת חינוך ומטפלת זוגית, אב לשבעה וסב לנכדים. הדרך שעשה עד לתפקיד ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, לא הייתה סטנדרטית. את דרכו התחיל ברבנות, ורק בהמשך פנה לאקדמיה. אביו, חיים ישראלי, היה יועצם של 14 שרי ביטחון ודמות מיתולוגית במסדרונות המשרד, אך כל ימיו נותר נאמן לדוד בן־גוריון. בשנת תשנ“ח, שנת החמישים למדינת ישראל, זכה האב בפרס ישראל על מפעל חיים.
עודד ישראלי גדל בתל־אביב, בשנות התיכון למד במדרשייה בפרדס חנה, ומשם עבר לישיבת ההסדר בשעלבים. במהלך תקופת ההסדר פרצה מלחמת שלום הגליל, וישראלי וחבריו גויסו למלחמה. אחריה המשיך בלימודים בישיבה, ולאחר שהוסמך לרבנות מונה לרב קיבוץ מגדל־עוז שבגוש עציון, תפקיד שבו כיהן 14 שנה. במהלך השנים הללו הוא לימד במקומות שונים ובהם מכללות הרצוג ואפרתה וישיבת ההסדר בנתיבות. במקביל התקדם במסלול האקדמי וסיים דוקטורט בגיל 43. מאז לימד באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בר־אילן, עד שמצא את מקומו באוניברסיטת בן־גוריון.
זה לא מסלול אופייני לבוגר ישיבת הסדר, בטח לא בתקופה שבה התחלת את המסלול האקדמי.
“נכון, אבל החיידק האקדמי קינן אצלי משלב מאוד מוקדם. תוך כדי הלימודים בישיבה לקחתי קורסים באוניברסיטה הפתוחה, ותקופה קצרה אחרי שעזבתי את הישיבה סיימתי תואר ראשון. הייתי מאוד בתוך הלימודים בישיבה, אבל הרגשתי שזה לא מספיק לי ושאני זקוק לארגז כלים נוסף כדי להבין את הרעיונות בספרים שאני לומד. כשהתוודעתי לעולם האקדמי ולכלים שהוא נותן, הבנתי שלזה אני זקוק. אכן, בשנות השמונים והתשעים היה מאוד נדיר לראות בוגרי ישיבות שלומדים באקדמיה, במיוחד מחשבת ישראל, ועוד יותר מזה קבלה. זה באמת היה משהו יוצא דופן, אבל לא הייתי יחיד. גם כשלמדתי באוניברסיטה העברית לתואר השני היו קבוצה של בוגרי חינוך ישיבתי שרצו להבין את עולם הרוח היהודי מכיוון נוסף.
“אם היית שואל אותי בגיל שלושים האם אני רואה את עצמי בעתיד איש סגל אקדמי, לא בטוח שזה הכיוון שהייתי חושב עליו. אבל ההשכלה האקדמית הייתה חשובה לי מאוד. גם כשהייתי רב ונתתי שיעורים תורניים ביישוב, השתמשתי בכלים האלה ככל שהם עזרו להבין את הנושא“.
אתה יכול לאפיין את ההבדלים בין הפרספקטיבה הישיבתית לזו האקדמית בתחום של מחשבת ישראל?
“הפרספקטיבה האקדמית יותר מרוחקת. היא דורשת סוג של ניתוק מסוים, זמני, כדי לראות את הנושא בעין ביקורתית ובהקשר היסטורי, לבחון את תולדות הרעיונות, לדבר על זיקות בין מקומות שונים, בין תקופות, בין יהודים ולא יהודים. את כל הדברים האלה אין בפרספקטיבה הישיבתית. התמונה שמתקבלת מהלימוד האקדמי מוסיפה לך, כשאתה מתקרב בחזרה, ממד נוסף לדברים. כאילו אתה רואה את הדברים במקום בצורה דו־ממדית – בתלת־ממד. התנועה הזו של התנתקות זמנית ומבט מבחוץ כדי לחזור ולהביט על הדברים מבפנים, היא לא דבר קל, אבל הרווח הוא אדיר“.
במדף הכי גבוה
כמי שעוסק בקבלה באופן שיטתי, פרופ' ישראלי מצר על המקום השולי של הקבלה כתוכן לימודי בציבור הדתי, ובעיקר בישיבות. “בהרבה בתי כנסת אתה יכול למצוא את הזוהר במדף העליון. מצד אחד זה מקום מאוד מכובד, המקום הכי גבוה, כביכול הכי קרוב לקדוש ברוך הוא. מצד שני זה המדף שאף אחד לא מגיע אליו, המדף הכי מאובק. הזוהר חדר לקוריקולום הישיבתי רק בשנים האחרונות, ורק בישיבות מאוד מסוימות. אני עצמי, אחרי לא מעט שנות לימוד בישיבה, פתחתי בפעם הראשונה את ספר הזוהר רק כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטה העברית, והוקסמתי ממנו. זה קרה בגיל שלושים, לפני זה מעולם לא נגעתי בזוהר. אחר כך כתבתי עליו את הדוקטורט“.
מפחידים אותך ואומרים לך אל תלמד זוהר לפני גיל ארבעים, אל תלמד לפני שמילאת את כרסך בש“ס ובפוסקים, שבעברית יותר פשוטה זה אל תלמד.
“זה נכון, אבל ברגע שאתה מבין שיש ללימוד הזה ערך רוחני, אז אני לא חושב שיש סיבה להימנע ממנו. אני לא אומר שצריך להחליף את לימוד הגמרא בסדר בוקר בלימוד זוהר, אבל כמו שלומדים ספרי אמונה ומחשבה אחרים – כדאי להכניס גם את הזוהר. הספר הזה הוא חלק בלתי נפרד מארון הספרים היהודי במובן העמוק שלו, וחבל לא להכיר אותו. לא בהכרח להיכנס לעומק, אבל לפחות איזה שיעור מבוא, ללמוד כמה קטעים, להכיר את הרעיונות וללמוד איך קוראים את הזוהר.
“לשמחתי זה כבר מתחיל, אבל רק במעט מקומות, וחבל. העולם הדתי שלנו מחפש שפות שונות לדבר בהן, דרכים שונות לדבר עם תלמידים שבאים עם מבנה נפש מסוים, תשתית רוחנית מסוימת. העובדה שהקוריקולום עדיין מצומצם ונעדרים ממנו החלקים האלה של ארון הספרים היהודי, גורמת להחמצה של האפשרות לשוחח שיח רוחני עם חלק מהתלמידות והתלמידים.
“אני רואה מה לימוד הקבלה עושה לתלמידים שמגיעים אלינו לאוניברסיטה. התפקיד של האקדמיה הוא להעביר ידע, להציג את החיבורים האלה, לתת איזשהו מבוא שקשור לעניינים היסטוריים, לתולדות הרעיונות. אבל מי שנחשף לחומרים האלה לוקח אותם הביתה. ואני רואה שיש כאלה שהעולמות האלה נפתחים בפניהם דווקא באקדמיה, ונותנים להם אוויר לנשימה מבחינה רוחנית, משהו שהם לא קיבלו בשום מקום אחר. הם באים ומספרים לי על זה“.
כמי שנטוע עמוק הן בעולם הישיבתי והן באקדמיה, עד כמה היית רוצה לראות יותר שיח בין העולמות הללו?
“האקדמיה בסך הכול מסייעת לקנות ידע, ומי שיודע יותר, יכול ללמוד תורה טוב יותר. מי שמכיר את ההקשרים ההיסטוריים של החיבורים שלומדים בישיבות, מה אנחנו יודעים על המחבר, עם מי הוא משוחח, למי הוא מגיב – זה יכול רק לתרום. אני רואה התרככות ביחס לאקדמיה. זה תהליך איטי, אבל אני רואה פה שינוי. כרגע זה עדיין בישיבות מסוימות. יש ישיבות שבהן השלילה המוחלטת של האקדמיה תימשך עד ביאת גואל צדק, אבל הלב של רבות מהישיבות הולך ונפתח לאפיק הזה“.
