מי שנקלע למרכז הטיימס סקוור בניו־יורק, יתקשה להחמיץ את השלט הצהוב והמואר, המציג צללית שחורה של אדם מניף מיקרופון בתנוחת ניצחון. על השלט נכתב משפט שבשנים האחרונות כל אמריקאי מכיר: “היסטוריה מתרחשת במנהטן“. המשפט לקוח מתוך הצגה שהפכה לתופעה תרבותית בסדר גודל שלא נראה כמותו בארה“ב.
“המילטון“ הוא מחזמר המספר את סיפורו של אחד האבות המייסדים הפחות ידועים של ארה“ב, אלכסנדר המילטון. היוצר שלו הוא המוזיקאי והמחזאי האמריקני ממוצא פורטוריקני, לין מנואל מירנדה. זו ההצגה השנייה של מירנדה שמגיעה לברודווי, אך גם הצלחת מחזהו הראשון, “In The Heights“, יצירת מופת בפני עצמה, לא הכינה אותו להצלחה המסחררת של המילטון. יצוין כי עם הגעתו של שירות הסטרימינג "דיסני פלוס" לישראל, ניתן לצפות באמצעותו בגרסה המצולמת של המחזה, שזוכה אף היא לפופולריות רבה.
“המילטון“ הוא המחזה השני המכניס ביותר בכל הזמנים, הכרטיסים אליו הם היקרים ביותר בברודווי, והאהדה אליו חוצת מחנות פוליטיים. מה גרם למחזה הזה להיות אהוב כל כך? ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך על החברה האמריקאית בת ימינו?
מספרים כדי לשרוד
גם אם משבר מביא לחשיפה של בעיה כללית כלשהי, לעולם אי־אפשר לבודד לחלוטין את המרכיב האוניברסלי שלו מן הנסיבות הקונקרטיות והספציפיות שבהן הוא בא לידי ביטוי. אפשר שהמשבר בחינוך פוקד את העולם כולו, אבל אופייני שאנו מוצאים אותו בצורתו הקיצונית ביותר באמריקה דווקא; שכן ייתכן שרק באמריקה יכול משבר בחינוך להיעשות עניין בעל משמעות פוליטית.
במילים אלו פותחת חנה ארנדט את מאמרה העוסק במשבר החינוך בארה“ב, המבוסס על הרצאה שמסרה ב־13 במאי 1958 (הציטוטים כאן מתוך תרגום המאמר בכתב העת “תכלת“, גיליון 30). במאמר זה עוסקת ארנדט ביחס שבין הרעיון הפוליטי אל מעשה החינוך, ובדינמיקה שבין הסיפור האמריקאי אל המערכת החינוכית בארץ זו. הנקודות שהיא מצביעה עליהן רלוונטיות עד ימינו, על רקע מאבק פוליטי מתעצם, הקולע את אמריקה בין מחנות יריבים.
“המילטון“ הוא הרבה מעבר למחזה מצליח. הוא בשורה אמריקאית, הזמנה לתיקון. הוא משמעותי כל־כך דווקא משום שאינו מביט אל ההווה אלא צולל אל העבר, אל הגורם המאחד והפצע המפלג.
בהיותה מדינת מהגרים, מסבירה ארנדט, החינוך והפוליטיקה שלובים בארה“ב לבלי הפרד. במדינה שאין בה גרעין “מקורי“ ותוספות, אלא רבדים על רבדים של גלי הגירה, הגורם המאחד איננו נלמד בבית אלא מוקנה בבית הספר, החל מהשפה וכלה בנורמות. ארה“ב תלויה במערכת החינוך שלה כדי לגרום לצעירים להזדהות כאמריקאים, אף שהם רחוקים אלפי קילומטרים מצעירים אמריקאים אחרים, בעלי צבע עור אחר ורקע אתני שונה.
החינוך בתורו זקוק לגורם מאחד, מעבר לסיסמאות ריקות. כדי להחזיק קבוצה גדולה כל כך הפזורה על פני שטח רחב, יש ליצור סיפור משכנע המאפשר לכל אזרח לקחת בו חלק. מתוך הצורך הנואש במסגרת משמעות כזו, הפכה ארה“ב לחברה מספרת סיפורים. ולא סתם סיפורים, סיפורי גיבורים.
על מסכי הענק בהוליווד רכבו בוקרים רבים אל השקיעה, נעלמו חלליות רבות בקצה הגלקסיה, ונוטרלו פצצות ענק על ידי גברים שרמנטים וקרי רוח (נשים ולא־לבנים נאלצו לחכות שנים רבות עד שיורשו להיכנס אל קודש הקודשים הזה). התרבות האמריקאית לא המציאה את תרבות הסטוריטלינג, אך היא בהחלט מקסמה אותה לרמות של שלמות שטרם נראו.
על אף הסנטימנט הנהנתני של תרבות הקולנוע, אמריקה יצרה סרטים כדי לשרוד. יותר מכל מורה כריזמטי ומעבר לכל ידע נרכש, אמריקה נזקקה לגיבורים, טובי לב, אמריקאים. היא הייתה זקוקה להציב את עצמה בצד הנכון, משום שרק על ידי הימצאות בצד הזה היא שמרה על עצם קיומה. היא הייתה זקוקה לגיבורים, משום שרק כך יוכל כל אזרח אמריקאי להזדהות עם אמריקאי אחר בעל מוצא שונה, במאבקם ההירואי המשותף למען עולם טוב יותר.
ארנדט מצטטת את אמירתו של ג‘ון אדמס ב־1765, לפני הכרזת העצמאות: "תמיד ראיתי ביישובה של אמריקה פרק ראשון בתכנית שמיימית נעלה שתכליתה הארתו ושחרורו של החלק המשועבד של המין האנושי בכל רחבי העולם“. על כך כותבת ארנדט: “זו הכוונה היסודית או החוק היסודי שעל פיהם החלה אמריקה את קיומה ההיסטורי והפוליטי. ההתלהבות יוצאת הדופן מן החדש, הניכרת כמעט בכל היבט של חיי היומיום באמריקה, והביטחון הנלווה ב‘פוטנציאל בלתי נדלה לשיפור ושכלול‘ – שטוקוויל ציין בתור ה‘אני מאמין‘ של האדם הפשוט‘“…
זוהי אפוא תבנית הזהות האמריקאית. הגיבור בעל המידות הטובות, אשר נבחן רק על פי מעשיו ותכונות האופי שלו, ונלחם למען המשועבד באשר הוא ולמען עולם חופשי וטוב יותר. השילוב בין המבט אל העתיד והאמונה בצדקת הדרך, מאפשר לאומה האמריקאית לשלב ידיים, להתאחד ולהילחם למען כל מה שטוב.
הסנטימנט של המאבק למען החירות הוביל את ארצות הברית החל מתנועת מסיבת התה בבוסטון והכרזת העצמאות, ועד המאבק בגרמניה הנאצית ובברית המועצות. כמו גיבור־העל ההוליוודי, חוסנה של החברה האמריקאית נבחן על ידי יריבים מבחוץ אך גם שופר על ידם. היא הוכרחה להקריב ממרצה ומכספה למען המאבק ואף לשלוח את ילדיה למות בשדה הקרב, אך בו בזמן התאחדה סביב מטרה משותפת ויכלה לה.
בין וייטנאם למרטין לותר קינג
הסדקים החלו להיפער כאשר האויב האימתני ניבט פתאום מדמותם של אזרחים אומללים ביבשת אחרת. מלחמת וייטנאם אילצה את החברה האמריקאית להישיר מבט אל אויב שונה לחלוטין מהצבאות המאורגנים של המלחמה הקודמת. תמונות האזרחים הסובלים, יחד עם סימני השאלה סביב התוחלת של ההרס, העמידו מראה מול הסיפור המכונן, החשוב כל כך ללכידותה של החברה האמריקאית. תמונת המראה הזו ערערה את תמונת הגיבור הלוחם למען החופש והצדק, ועוררה ספקות בנוגע לאמיתותו של האתוס הנוכחי ואף של סיפורי העבר.
במקביל, ואל תוך החלל ההוא, נכנסו מרטין לותר קינג והתנועה לזכויות האזרח. קינג קידם את המאבק למען זכויות השחורים תוך הבנה מעמיקה של הנפש האמריקאית. הוא יצר דמות גיבור חדשה, דמותו של הגיבור המפגין. הגיבור המפגין של מרטין לותר קינג הוא אמריקאי במובהק: מאמין בחופש ולוחם למען המשועבדים, מוכן להקריב למען אחרים ולמען מדינתו. והוא בעיקר אופטימי, מאמין שביכולתו לתקן ולצעוד לעבר עתיד בהיר יותר.
חמוש באומץ ליבו, באמונתו ובאופטימיות שלו, ניצב הגיבור המפגין של שנות השישים יחד עם חבריו לחלום כנגד מערכת אשר שכחה את תפקידה האמיתי. כמו הילד העומד בפני הקהל וצועק כי המלך עירום, עמד מרטין לותר קינג וטען כי הגיבור האמריקאי המושלם הוא האדם שמוכן לעמוד מול ארצות הברית ולהזכיר לה מי היא. לא השאלה האם אמריקה היא הגיבור נשאלה כאן, אלא דווקא הקריאה לזהות את האמריקאי האמיתי.
צילום: איי. אף. פי
קינג ניצח במאבק הזה. האופן שבו הוא נזכר בתודעה הלאומית ממחיש כיצד הוא הבין לעומק את החברה האמריקאית, שהפנימה מצידה את רעיונותיו. מרטין לותר קינג הפך לגיבור אמריקאי מושלם, בדיוק כמו ג‘ורג‘ וושינגטון ואברהם לינקולן. רעיונותיו ופעולותיו כבר אינם נתפסים כמאתגרים את המיינסטרים – הם עצמם הזרם המרכזי והממלכתי.
אומה זקוקה לאויב
אבל הסיפור האמריקאי לא נגמר שם. הסדקים שהחלו לצוץ בהפגזת הירושימה ונגסקי התרחבו במלחמת וייטנאם. אך המכה הקשה ביותר שהונחתה על האתוס האמריקאי היא האובדן הגדול ביותר שהגיבור ההוליוודי עשוי לחוות: אובדן האויב שלו. בתחילת שנות התשעים ברית המועצות קרסה, ארצות הברית ניצחה במלחמה הקרה, ולפתע לגיבור השרירי והמיומן אין מול מי להילחם. כמו בכל סרט העוקב אחר שובו של הגיבור הביתה משדה הקרב, המאבק נמשך בתוך נפשו שלו.
פיגועי 11 בספטמבר מצאו את ארצות הברית זקוקה יותר מתמיד לאויב חדש. למרות התנגדות עולמית ובתירוצים שונים, פלשה ארה“ב לעיראק ולאפגניסטן. אבל אף שנדמה כי נמצא האויב האולטימטיבי לשימור המצב הקיים, הסדקים המשיכו להעמיק.
בשנים האחרונות, הגיבור למוד הקרבות החוזר לביתו לא מוצא מנוח. אותה דרישה אמריקאית כל כך לחירות ולשחרור, הופנתה על ידי הדור הצעיר כלפי סיפורה של האומה עצמה. האם הלוחם למען החופש הוא הקאובוי, או שמא היליד? מדוע לינקולן נחשב לוחם החופש ולא השחורים עצמם? איך ייתכן שעשרות שנים אחרי מאבקי שנות השישים, מצבם של השחורים עדיין בכי רע? חלקים מהדור הצעיר, אמריקאים מאי פעם, אינם מסתפקים בפטריוטיות אופטימית. מסעם למען החופש והחירות הוביל אותם למסקנה כי מולדתם והאתוס שלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
לוחמי החופש התנתקו מספינת האם. כמו אברהם בחנותו של אביו תרח, הם החלו לנתץ את אלילי אבותיהם. הקולות הקיצוניים כבר פסלו את וושינגטון בעל העבדים, את לינקולן אשר התאכזר אל הילידים, ואפילו מרטין לותר קינג עצמו נתפס כמשתף פעולה עם הנרטיב השקרי של האימפריאליזם האמריקאי. תהליך ההפנמה של המאבק לחירות עלה שלב. סיפורו של גיבור המלחמה אכול החרטות, השב לעירו בלי אויב מובחן מבחוץ, מערער את יסודות הבית.
במובן מסוים ניתן לומר כי ארצות הברית מתמודדת היום עם נפש דו־קוטבית. דווקא אחרי תקופה של יציבות והשפעה, היא מיטלטלת בין האתוס המכונן שלה ובין מוסדות המדינה עצמם. ההפרדה בין הסיפור המכונן של המאבק לחירות ובין פעולותיה ועברה של המדינה, אינה מאפשרת לה להמשיך ולייצר את המצרך החשוב לה ביותר – סיפור משותף. המתח בין ההכרה בחטאי העבר הממשיים ובין תחושת השייכות לאותה מדינה שביצעה את הפשעים האלה; הקושי לאחוז בפטריוטיות מחד ובביקורת עצמית מאידך – קורעים את החברה האמריקאית לגורמיה הבסיסיים. הפטריוט מתייצב מול לוחם הצדק, הקאובוי מול המפגין.
כבר אין זה המפגין האופטימי המאמין בטוב ליבה ובעתידה של האומה; זהו המפגין המתבדל, המציב אלטרנטיבה לאותה האומה. מהו עתידה של אומה ללא סיפור? כיצד ימשיך מספר הסיפורים במסעו, כאשר סיפוריו פונים נגדו?
הזמנה לתיקון
לין מנואל־מירנדה הוא יותר ממספר סיפורים. כמי שהורי הוריו הגיעו מפורטו־ריקו, הוא עצמו דוגמה חיה לחלום האמריקאי. עם זאת, מירנדה הוא ממספרי הסיפורים המבריקים ביותר של דורנו, ודווקא מתוך כך הוא מחזיק במפתחות אל נשמת האומה. השילוב בין הביוגרפיה והיצירתיות מאפשר פיוס בין האתוס והמדינה, הנשמה והגוף.
כבר במחזהו הראשון הביא מירנדה אל ברודווי את סיפור ההגירה שלו ושל משפחתו. זהו סיפור חי, בועט וכואב על שכונת מהגרים עכשווית הנלחמת למען חיים טובים יותר בתוך המנגנון האמריקאי המתסכל. אך לצד ביקורת נוקבת על בירוקרטיה אטומה ועל מאבקי הקיום, מירנדה חוגג את התרבות הדרום־אמריקאית הכאוטית של שכונות המהגרים. בכישרון מוזיקלי נדיר ועם אופטימיות וחינניות, הוא מזכיר לאמריקה כי נשמת אפה היא ההגירה, וכי חגיגת הצבעים התרבותית הזו איננה סוף הסיפור כי אם שחר של יום חדש. ב־In The Hights הצליח מירנדה לחגוג, בארה“ב של ימינו, את הספרדית והאנגלית, את מנהטן ואת פורטו־ריקו. הוא נגע בנקודות הכואבות, אך בעדינות ובחמלה.
ב“המילטון“ הוא כבר הלך צעד קדימה וקפץ ראש אל תוך העבר, אותו עבר המסכסך את החברה האמריקאית עד היום. “המילטון“ הוא הרבה מעבר למחזה מצליח. הוא בשורה אמריקאית, הזמנה לתיקון. הוא משמעותי כל־כך דווקא משום שאינו מביט אל ההווה אלא צולל אל העבר, אל הגורם המאחד והפצע המפלג.
חשיבותו של המחזה מתחילה בכך שהוא מחזיר את הסמל המת לחיים, והופך את הגיבורים לבני אדם. החזרת העבר, ערש האומה, אל מרכז הבמה, מאפשרת לחברה האמריקאית לחגוג את הסיפור המדהים של מלחמת העצמאות, להביט על חוסר המעצורים של האבות המייסדים ולהתחבט יחד איתם בשאלות הרות גורל. העבר המקודש והטראומטי הופך בידי מירנדה לחגיגה של צלילים, ריקודים וטקסט. השילוב בין מילים חזקות, הומור חד והבנה לנפש האדם, מאפשר לאמריקאים בני ימינו להתפייס עם אותם אנשים אשר יצרו עבורם את המדינה שבה הם חיים היום.
באמצעות מוזיקה מסוגים שונים, הומור מושחז וטרגדיה שוברת לב, נוצר מנעד רגשי רחב מול הדמויות ומתאפשרת פרשנות פוליטית רחבה. המילטון מוצג כאדם ערכי ונרקיסיסט, פטריוט אמיתי ואיש משפחה מזעזע. היכולת של המחזה להכיל את המורכבות האישית של הדמויות, מאפשר גם לצופים להכיל את הסתירות ברמה הפוליטית. אותם אבות מייסדים שכה האמינו בחירות, גם החזיקו בעבדים; הם נלחמו למען הצדק, ועשקו את הילידים; הם יצרו מערכת פוליטית שלא נראתה כמוה לחיוב, וגם הובילה לאסונות לא מעטים.
מירנדה מעלה מול החברה האמריקאית קרנבל מוזיקלי המאפשר לה לחגוג את העבר המפואר שלה, ובד בבד לתת דין וחשבון על חלק מהבעיות והמעשים הרעים שעשו. גיבוריו של המילטון הם אמריקאים לחלוטין. הם מוכשרים ומלאי מוטיבציה, אינם מפספסים שום הזדמנות כפי שנאמר לא מעט במחזה, וחולמים על עתיד טוב יותר. הם מאמינים במדינתם, נלחמים למענה, אבל גם נאבקים על נשמתה. בשדה הקרב, בבית המשפט ובבית המחוקקים, המילטון מציג את הגיבור האמריקאי כפי שיצר אותו מרטין לותר קינג ובהתאמה לשנות האלפיים: נאבק על כל סעיף חוק, ומאמין לא רק ביכולתה של מדינתו לנצח אלא גם ביכולתה להשתפר.
גיוון שיש בו אמירה
הרכב השחקנים של המחזה מורכב מבעלי גוון עור שונה משל האבות המייסדים. בחירתו של מירנדה בשחקנים לא־לבנים שיגלמו קבוצה לבנה לחלוטין, חלקה אף בעלת עבדים, עשויה להיתפס כניסיון לרצות את דעת הקהל ולייצר אמירה רדודה של פיוס וחשיבות המגוון, אך ההפך הוא הנכון. כמו המחזה עצמו, בבחירה זו של מירנדה טמון עומק המאפשר לחברה האמריקאית להכיל סיפור מורכב בהרבה. סתירה זו בין השחקנים לדמויות ההיסטוריות מאפשרת למירנדה להנכיח את הנתק בין העבר וההווה, לא כדי לנתק את עצמו ממסורת האבות המייסדים אלא דווקא כדי לדרוש עליה חזקה.
בבחירה בליהוק מגוון, מירנדה מאפשר לאמריקאים לאחוז בחבל בשתי קצותיו. לגאול את עצמם מהסתירה הבלתי אפשרית בין אתוס החירות שיצרו האנשים הללו, ובין חלק ממעשיהם. מירנדה מבין שבאמריקה הסיפור מתרחש תמיד בהווה, ובהווה הוא חוגג את הסיפור הנפלא של הקמת ארה“ב, מישיר מבט אל חטאיהם, ומכניס את מי שעמדו לאורך שנים מבחוץ, אל תוך החדר שבו מתקבלות ההחלטות.
היכולת לאחוז יחד את המורכבות של העבר ואת אתגרי ההווה, ולצעוק אותם בקצב נפלא בבמות הגדולות ביותר בארה“ב, מאפשרת לחברה האמריקאית לחזור ולאחות את הפיצול בסיפור הגבורה המכונן שלה. הלוחם הפצוע שחזר לביתו, להתמודד עם עברו ולבטיו, זוכה סוף סוף לרגע של חסד.
עֹז בן־נון הוא שליח הסוכנות היהודית בקהילת מדיסון ובאוניברסיטת ויסקונסין
